הלכה יומית לעיון ברמב"ם - בנוסף לשיעורים היומיים ג"פ ליום, פ"א ליום, וסהמ"צ
יום ראשון ז' מרחשון
להכנס בספק סכנה בשביל הצלת נפש
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א, הלכה יד: כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל, וְלֹא הִצִּיל - עוֹבֵר עַל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
ב'הגהות מימוניות' הביא בשם 'ירושלמי', שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חיי חברו. וביאר ה'כסף משנה' שהטעם הוא כי חברו בוודאי סכנה והוא בספק.
וכתב הסמ"ע (חו"מ סי' תכו סק"ב) כי הרמב"ם, הרי"ף, הרא"ש והשו"ע לא הביאו הלכה זו.
וה'יד אליהו' (סי' מג) הביא ראיה שאכן אין חיוב להציל את חברו במקום שיש ספק סכנה לעצמו, מהמסופר (נדה סא, א) על רבי טרפון שלא רצה להחביא אדם העומד להיות נידון למוות מחשש שחייו שלו עצמו יהיו בסכנה (כפי פירוש התוס' שם), והיינו כי בספק סכנה לעצמו אין חובה להציל את חברו.
וה'אור שמח' (הל' רוצח ושמירת נפש) הוכיח שזו דעת הרמב"ם שכן כתב (שם) "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם... ואפילו להציל נפש... ואם יצא התיר עצמו למיתה". ואף שפקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה - אינו יוצא מעיר מקלטו כדי להציל נפש. והטעם, כי אם יצא הרי גואל הדם עלול להורגו ("התיר עצמו למיתה") "ואין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה ודאית".
וכך פסק אדמו"ר הזקן (או"ח סי' שכט ס"ח): "אם יש סכנה, אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חברו". וביאר, "אע"פ שהוא ספק וחברו ודאי - מכל מקום הרי נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך".
וב'הלכות נזקי גוף ונפש' (ס"ז) הביא את שתי הדעות: "אפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה ודאית ויש חולקים בזה". וסיים: "וספק נפשות להקל".
יום שני ח' מרחשון
'כוח שני' – ברציחה ובנטילת ידיים
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג, הלכה יג: הַכּוֹפֵת אֶת חֲבֵרוֹ, וְהִנִּיחוֹ בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְרֹחַ, וְהֵצִיף עָלָיו מַיִם, וָמֵת – הֲרֵי זֶה נֶהֱרַג עָלָיו; וְהוּא שֶׁיָּמוּת מִכֹּחַ רִאשׁוֹן הַבָּא מִמַּעֲשָׂיו.
בהלכות הקודמות מבואר שההורג אדם בדרך 'גרמא' פטור ממיתה בדיני אדם. ולפי זה מבואר בהלכה זו שהמציף זרם מים על חברו והביא לטביעתו – אם הטביעה נעשתה על ידי המים שבאו מ'כוח ראשון' של העושה, חייב מיתה, אך אם נעשתה מהמים שבאו מ'כוח שני', הרי זה 'גרמא' ופטור.
ובביאור החילוק בין 'כוח ראשון' ל'כוח שני' מצינו שתי שיטות:
לדעת רש"י (סנהדרין עז, ב), אם המים הטביעו את הנרצח מיד לאחר פעולת ההורג, הרי זה נחשב ככוח ראשון, אך אם זרמו למקום אחר ושם גרמו לטביעתו, הרי זה גרמא.
והרמ"ה (שם) חולק וסובר שהמים הראשונים שיצאו עם פתיחת הסכר נחשבים ככוח ראשון וחייב עליהם גם אם יזרמו למקום רחוק ואילו 'כוח שני' הוא זרם המים השני שיצא לאחר פתיחת הסכר שאינו מתייחס ישירות למעשה האדם ולכן פטור עליו.
ובהתאם לכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קנט, ט) שנטילת ידיים צריכה להיות במים הנשפכים על ידי כוח אדם דווקא והפותח ברז יכול ליטול את ידיו בקילוח המים הראשון היוצא מהברז ומתייחס ישירות למעשה האדם, אך הזרם השני כבר אינו מתייחס לפעולת האדם ואי אפשר ליטול בו.
אך אם הטה את החבית ונשפכו ממנה מים, יכול ליטול את ידיו אפילו מהמים הנשפכים לאחר זמן רב (שם, י), כי החילוק בין כוח ראשון לכוח שני נאמר רק כאשר פעולת האדם נעשית באמצעות הסרת דבר המונע, כמו בפתיחת ברז שאינו עושה פעולה במים עצמם אלא רק מסיר את המחסום המונע אותם מלצאת, וכן בהלכה זו, לגבי רציחה, מדובר באופן שהסיר את הסכר העוצר בעד המים ועל ידי כך גרם לזרימתם, אך כאשר עושה פעולת שפיכה במים עצמם, גם המשך השפיכה מתייחס לפעולתו (מגן אברהם שם ס"ק כא).
יום שלישי ט' מרחשון
אחריות על רשלנות רפואית
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה, הלכה ו: וְכֵן הָרַב שֶׁהִכָּה אֶת תַּלְמִידוֹ, אוֹ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהִכָּה אֶת בַּעַל דִּין הַנִּמְנָע מִלָּבוֹא לַדִּין, וֶהֱמִיתוֹ בִּשְׁגָגָה – פְּטוּרִין מִגָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַחְטֹב עֵצִים", לִדְבְרֵי הָרְשׁוּת; יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין – שֶׁהֲרֵי שָׁגְגוּ וְהָרְגוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה.
בהלכה זו מבואר שהרב שהיכה את תלמידו או שליח בית דין שהיכה והמיתו בשגגה, פטורים מגלות משום שעסקו בדבר מצוה. מאידך, ב'תוספתא' (מכות ב, ח) נאמר כי רופא שגרם מיתה לחולה במהלך הטיפול, חייב בגלות וכן נפסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' שלו ס"א). ויש להבין את טעם החילוק: וכי הרופא המטפל בחולה אינו עוסק במצות הצלת נפשות?
ויש שביארו כי הרב שהיכה את תלמידו ושליח בית דין שהיכה את הנמנע מלבוא לדין קיימו מצוה בפועל בהכאה זו ואע"פ שמת, לא התבטלה המצוה. ולכן הם פטורים מגלות, משום ששגגו והרגו תוך כדי מצוה (וכנלמד מהפסוק 'לחטוב עצים' שרק כשעסק בדבר הרשות גולה ולא כשעסק בעשיית מצוה), אך הרופא שגרם למותו של המטופל, אף שהתכוון לעשות מצוה ולרפא, למעשה לא עשה מצוה ורק גרם למוות מיותר, ולכן הוא חייב בגלות (יד אברהם שו"ע שם).
ולפי זה נראה כי מוהל שפגע תוך כדי המילה בווריד דם והמית את הנימול, דינו כרב שהיכה את תלמידו ופטור מגלות, שכן למעשה קיים מצוה במעשיו, ואינו דומה לרופא שאם לא הצליח לרפא לא קיים מצוה כלל ולכן הוא חייב בגלות (שעורי תורה לרופאים א, עמ' 360).
אך יש שתמהו: הרי גם הרופא עסק במצוה שהרי טיפל בחולה במטרה להצילו, ואם משום שבפועל טעה ועשה מעשה הריגה, אם כן, גם הרב ושליח בית דין שהיכה עשה בפועל מעשה אסור של הריגה?
ולכן יש לבאר כי ההבדל הוא באופן הטעות שגרמה למוות: ברופא מדובר שטעה ונתן טיפול שגוי לגמרי, ונמצא שבפועל לא עסק כלל במצוה שהרי לא היתה זו פעולת רפואה, אך ברב ושליח בית דין עצם המעשה היה נכון אלא שטעה והיכה יתר על המידה ולכן הוא פטור. ואמנם אם היכהו בשוגג במקום מסוכן שאין להכות שם ומת, הרי הוא גולה, וכן להיפך: רופא שהעניק טיפול נכון אלא שטעה במינון ומחמת כך נגרם המוות, פטור מגלות (שולחן שלמה – רפואה עמ' קלב).
יום רביעי י' מרחשון
הבאת עגלה ערופה – אחר ה'רוב' או אחר ה'קרוב'?
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ט, הלכה ו: אֵין הָעִיר הַקְּרוֹבָה מְבִיאָה, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁמִּנְיַן הָעָם שֶׁבָּהּ כְּמוֹ מִנְיַן הָעִיר הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה; אֲבָל אִם הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבָּרְחוֹקָה מַרְבִּין עַל אַנְשֵׁי הַקְּרוֹבָה מִמֶּנָּה – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, וְהַמַּרְבִּין מְבִיאִין הָעֶגְלָה; אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר הָרֹב מִן הַתּוֹרָה, וְהוֹלְכִין אַחַר הַקָּרוֹב – הָרֹב עָדִיף.
העיר הקרובה לחלל מביאה עגלה ערופה כאשר הערים סביבות החלל שוות בגודלן, כי יש להניח שהרוצח בא ממנה. ושואלת הגמרא (בבא בתרא כג, ב): "וליזיל בתר רובא", כלומר, נלך אחר רוב העולם כי אולי הרגוהו העוברים ושבים שהגיעו ממרחק (רבינו גרשום)? ומתרצת: מדובר בעיר היושבת בין ההרים שאין דרך הרוצחים להגיע ממקומות אחרים לכאן (רש"י), ולכן הולכים אחר העיר הקרובה.
והקשה ה'כסף משנה': מלשון הרמב"ם משמע שהעיר הקרובה מביאה עגלה גם במקום שאנשים יכולים להגיע ממקומות רחוקים שלא כמסקנת הגמרא שמביאה רק במקום שאין יכולים להגיע מרחוק (כי העיר "יושבת בין ההרים")!
ומבארים האחרונים (קרן אורה סוטה מה, ב. שערי יושר ש"ד פ"ט): לדעת הרמב"ם אין כוונת הגמרא (בבא בתרא שם) להקשות שנלך אחר רוב העולם ונחייב את העיר הגדולה ביותר אף שנמצאת בסוף העולם שהרי התורה אמרה "ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (דברים כא, ב), כלומר, רק ערים סמוכות שאין עיר אחרת מפסקת ביניהם לחלל נכללות בחיוב המצוה! אלא הקושיא היא: כיון שיש עוברים ושבים הבאים מכל העולם ויתכן שמהם בא הרוצח, כל הערים פטורות מחיוב הבאת העגלה ומתבטלת האפשרות לקיים מצוה זו! אך מסוגיית הגמרא בסוטה (שם) משמע שגם אם אי אפשר לחייב את העיר הקרובה - מצות עגלה ערופה אינה מתבטלת, והרמב"ם הביא זאת להלכה (בהלכה הקודמת): "נמצא קרוב... לעיר שאין בה בית דין מניחין אותה ומודדין אל שאר העיירות הסמוכות לו". כלומר, כאשר אי אפשר לקיים את מצוות הבאת עגלה בעיר הקרובה (עיר שאין בה בית דין פטורה כי צריך שדייני העיר יביאו את העגלה) לא מתבטל קיום המצוה, אלא מטילים אותה על העיר הקרובה מבין הערים שיש בהם בית דין. וגם כאן סתם הרמב"ם וכתב שהעיר הקרובה מביאה את העגלה (גם אם אינה 'יושבת בין ההרים'), כי אכן יש אנשים הבאים מ'רוב העולם', אך אם נתחשב בהם לא נדע על מי להטיל את חובת הבאת העגלה ותתבטל המצוה!
יום חמישי י"א מרחשון
מתי צריך לפרוק מעל בהמה הרובצת תחת משאה?
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יג, הלכה ז: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק עִמּוֹ בְּחִנָּם. אֲבָל לִטְעֹן עָלָיו – הֲרֵי זוֹ מִצְוָה, וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ.
לדעת הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כח) מצוה על האדם לפרוק בחינם רק אם הוא בטל ממלאכה, אבל אם עסוק במלאכה אחרת, אינו צריך להתבטל ממלאכתו ומותר לו ליטול שכר כדי לפרוק. כמו בהשבת אבידה שאם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו, נותן לו שכרו כפועל שמוכן להתבטל ממלאכה זו שעסק בה (שם לא, ב).
ולפי זה בטעינה ש'נוטל שכרו', רשאי ליטלו אף אם אינו עסוק במלאכה אחרת, אך לדעת הר"ן (הובאה בנמוקי יוסף ב"מ יז, ב בדפי הרי"ף) חייב לפרוק בחינם אף אם עליו להיבטל ממלאכה אחרת, כי בפריקה יש משום הצלה מ'צער בעלי חיים' (הבהמה מצטערת מכובד המשא ובפריקה מונע את צערה). וטעינה שרשאי ליטול עליה שכר, דינה כהשבת אבידה שאם בטל ממלאכה אינו נוטל שכר, ורק אם עסוק במלאכה אחרת רשאי לבקש שכר כדי להיבטל ממלאכתו.
וה'מנחת חינוך' הקשה בשיטת הרא"ש שבפריקה רשאי ליטול שכר כדי להיבטל ממלאכתו: מאחר שבפריקה יש הצלה מצער בעלי חיים (כדברי הר"ן), מדוע שונה הדבר מכל המצוות שאסור ליטול עליהן שכר (ובטעינה יש לימוד מיוחד להתיר נטילת שכר)? וכעין זה הקשה ה'נמוקי יוסף' (שם): מדוע זקן ואינו לפי כבודו פטור מלטעון ולפרוק (לעיל ה"ג) הרי 'צער בעלי חיים' הוא מדאורייתא?
ומבאר (ע"פ דברי ה'נמוקי יוסף'): התורה התירה צער בעלי חיים לצורך תשמישי בני אדם, ואם רשאי לצער בידים כדי להרויח ממון, כל שכן שאם אינו מקבל שכר או שאינו לפי כבודו, מותר לו להימנע (ב'שב ואל תעשה') מפעולה המצילה מצער בעלי חיים.
יום שישי י"ב מרחשון
קנין כסף כשניתן במתנה על מנת להחזיר
הלכות מכירה פרק א, הלכה ד: כֵּיצַד בְּכֶסֶף? מָכַר לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים – קָנָה.
האם המקח חל גם אם הקונה נתן למוכר את הכסף במתנה על מנת להחזיר?
מבאר ה'חידושי הרי"מ' (חו"מ סי' פח סק"ט): לענין 'קנין חליפין' כתב הרמב"ם להלן (פ"ה ה"ז) שגם אם "הקנה לו הכלי על מנת להחזירו - נקנה המקח". ומכך שכאן, לענין 'קנין כסף', השמיט הרמב"ם דין זה יש להוכיח שלדעתו אין הקנין חל, כי גדר קנין כסף הוא נתינה בתורת שיווי דמי המקח, ומתנה על מנת להחזיר אינה יכולה להיחשב כנתינת שיווי דמי המקח שהרי למקבל אין בה שום הנאה. ואילו בקנין חליפין (בפ"ה) נתינת החפץ פועלת בתורת מעשה קנין (וכלשון הרמב"ם שם בהל' ה "עיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין... שמכרת לי"), והקנין חל במתנה על מנת להחזיר כי היא נחשבת נתינה.
וה'אבן האזל' הוסיף: כך הוא גם דיוק לשון הרמב"ם כאן "כיצד בכסף, מכר לו בית... ונתן לו הדמים - קנה", ולא כלשון שנקט לענין קידושי אשה בכסף "בכסף פרוטה ובשווה כסף", כי כסף קידושין הוא בתורת מעשה קנין ולא כתשלום השיווי, ולכן מדגיש שכסף הקידושין לא יהא פחות מפרוטה (אך לא צריך שיהא בשיווי המקח), ואילו במכירה דוקא אם "נתן לו הדמים קנה", והיינו שנתן דמים בשווי המקח (ולא די ש'אינו פחות מפרוטה').
אך ב'טור' (חו"מ סי' קצ) וב'שלחן ערוך' (שם ס"ב) נפסק שבקנין כסף "אפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירהו לו – קנה". וביאר הט"ז (שם סק"ב) שלדעתם קנין כסף אינו בתורת שיווי דמי המקח אלא בתורת מעשה קנין (כדוגמת קנין שטר וקנין חליפין).
שבת קודש י"ג מרחשון
קנין 'משיכה' – כיצד?
הלכות מכירה פרק ד, הלכה ד: דָּבָר הַנִּקְנֶה בִּמְשִׁיכָה – אִם הָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְשָׁכוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ לְסִמְטָא – כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא מִקְצַת הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, קָנָה.
הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם שקנין משיכה קונה בהוצאת "מקצת החפץ מרשות הרבים" וכתב כי הלכה היא שקנין משיכה בספינה "אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו" (לעיל פ"ג ה"ג), וכך גם בשאר מטלטלין!
וביאר ה'מגיד משנה': גם לדעת הרמב"ם, קנין משיכה הוא שעוקר את החפץ מכל המקום שהיה בו וכלשון רש"י לגבי ספינה: "שיבא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד, דהיינו שעקרה כולה חוץ למקומה". ב"ב עה, ב). ומה שכתב כאן שאם "הוציא מקצת החפץ מרשות הרבים, קנה", הרי זה כשמשך את החפץ ברשות הרבים (שמשיכה אינה מועילה בה) ועקר את כולו ממקום עמידתו וכשהכניסו לרשות היחיד (שמשיכה כן מועילה בה) די בהכנסת מקצת החפץ. אך כאשר המשיכה היא ברשות שמועילה בה משיכה (רשות היחיד או סימטא) צריך המושך לעקור את כל החפץ ממקומו.
וב'שער המלך' (הל' גניבה פ"ג ה"ב) הוסיף: רק במשיכת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד קנה אף כשהכניס רק מקצת החפץ (אפילו אם רובו נשאר ברשות הרבים), אבל אם המשיכה היא מרשות המוכר, לא קנה עד שימשוך את כולה, "ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר". ולכן דייק הרמב"ם וכתב "אם היה ברשות הרבים ומשכו לרשות היחיד או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים, קנה".
אך לדעת הראב"ד, אף במשיכה מרשות הרבים לרשות היחיד צריך שיוציא מרשות הרבים ויכניס לרשות היחיד את כל החפץ.
ומבאר ה'אבן האזל', שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגדר 'משיכה': לדעת הראב"ד, 'משיכה' היא הכנסה לרשות הקונה (כעין קנין חצר), ולכן הכנסת מקצת החפץ אינה מועילה, וכמו חצר שקונה רק את החלק הנמצא בתוכה (שטמ"ק ב"מ קב, א). אך לדעת הרמב"ם, 'משיכה' היא כקנין 'חזקה', כי במשיכה לרשותו או לסימטא המושך מוכיח בעלות על החפץ הנקנה. וברשות הרבים - 'משיכה' אינה קונה כי אין בה הוכחה לבעלות כיון שאין בעלי חפצים מניחים את חפציהם ברשות הרבים.