א. "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" הוא הציווי הראשון (של הקב"ה) בתורה ליהודי הראשון (אברהם).
וצריך להבין: הציווי הראשון ליהודי הי' לכאורה צריך להיות – איך עליו לעבוד את ה', ולא אודות ענינים אחרים (כולל – סדר הליכתו ממדינה אחת לשניה).
אכן, בכדי (להתחיל) לעבוד את ה' כפי הדרוש, צריך מקודם להתנתק ממנהגי העולם כו', מארצך ממולדתך ומבית אביך (סור מרע ואחר כך – ועשה טוב), אבל מכיון שכל דבר בתורה הוא תכלית בפני עצמו (ולא רק הכנה לדבר נוסף) מסתבר לומר שהציווי "לך לך מארצך גו'" גופא הוא (לא (רק) הכנה לעבודה של אברהם, אלא) חלק, ויתירה מזו – היסוד והתחלה – דעבודת השם.
ב. ויובן זה בהקדים כמה דיוקים בפסוק זה:
א) בציווי "לך לך" נוגע בעיקר המקום לאן ילך אברם ("הארץ אשר אראך"). והפסוק מפרט בעיקר את המקום מהיכן על אברם ללכת, "מארצך וממולדתך ומבית אביך". היה מספיק לכאורה שיהיה כתוב "לך לך אל הארץ אשר אראך"
ב) אפילו אם רוצים לומר את המקום ממנו אברם צריך ללכת – היה לכאורה מספיק לומר "ארצך", שזה כבר כולל גם את היציאה והליכה מ"מולדתך" ו"בית אביך" (הנמצאים ב"ארצך"). אילו היה הסדר הפוך (מבית אביך, ממולדתך ומארצך) – הרי זה בהתאם לסדר היציאה בפשטות?
ג) כשכבר כן מפרטים את שלשת הענינים, למה באמת הסדר בזה הוא לא בהתאם לסדר היציאה בפשטות: מקודם יוצאים "מבית אביך", אחר כך "ממולדתך", ואחר כך "מארצך".
ד) בה בשעה שציוו לאברם בפרטיות מהיכן עליו ללכת (כנ"ל) – למה לא ציוו לו שום פרטים להיכן ללכת (מלבד "אל הארץ אשר אראך", אראך לשון עתיד), בכדי שיוכל להיות לו איזשהו מושג בתכונות המקום וכו', בכדי שיוכל להתכונן ולקחת אתו את הענינים המתאימים בשביל לחיות במקום החדש (כפי שהסדר הוא בטבע העולם).
ה) מדוע דיבור ה' לאברם לא בא לאחרי ההקדמה שהקב"ה התגלה אליו – כפי שזה בכמה וכמה דיבורי ה' בתורה? רק לאחרי זה היה – "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך גו'".
ג. ויש לומר הביאור בכל זה:
שעם "ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'" ידוע התחילה עבודת ההכנה (של אברהם אבינו) למתן תורה, כשבני ישראל נהיו למציאות שלימה ותמידית של עם ה' – "ובנו בחרת מכל עם ולשון".
מזה מובן שבציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (הציווי הראשון ליהודי הראשון, כנ"ל) מתבטא היסוד ותוכן העבודה של עם ישראל, של כל יהודי ושל כל בני ישראל.
הביאור בזה:
החידוש הכללי של עבודת בני ישראל (שבשלימות נפעל במתן תורה) הוא, שמבלי הבט על כך שהיהודי נמצא נשמה בגוף בעולם הגשמי, עולם מלשון העלם והסתר, הנתון לחוקי הטבע ומנהגי העולם, הוא נולד עם תכונות נפש מסויימות, ומושפע מהסביבה וכו' – יש בכחו של יהודי לצאת ולהתעלות למעלה מההגבלות, על ידי שעובד את ה' (על ידי התורה ומצוותיה), זה שברא ועומד למעלה מהעולם, ועל ידי זה – לגלות אלוקות בעולם מסביב, וגם להעלותו – את העולם – למעלה מכפי שהוא מצד הבריאה (כשאלקות שם בהעלם), אף על פי שגם מצד עצמו עולם על מילואו נברא על ידי הקב"ה שהוא תכלית הטוב ומטבע הטוב להטיב, ובמילא הבריאה מצד עצמה היא – טוב.
ובלשון המדרש, שבמתן תורה נפעל החיבור דעליונים ותחתונים (ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה) – הכח שבני ישראל, כפי שהם נמצאים למטה (בתחתונים), יוכלו לעלות למעלה, ולגלות אלקות (עליונים) במציאות התחתונים, ועד בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.
שההתחלה בזה נפעלה על ידי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך":
"ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך" הם שלשת הענינים הכלליים שפועלים ומשפיעים על אישיותו והנהגתו של אדם:
הנהגתו הטבעית של אדם לפי הטבעיות (וארציות), התכונות, אתם הוא נולד – "ארצך".
ההרגלים ואופני ההנהגה ונימוסי האדם שנפעלים ומושפעים על ידי השפעת המקום (המדינה, העיר) שנולד בו – "מולדתך".
ההדרכה והשפעה שהוא מקבל מהבית – "בית אביך" (שהיא יותר חזקה מההשפעה ממקומו, "מולדתך"). ובאופן: "בית אביך" כולל גם את שלימות האדם – שבאה על ידי ההדרכה מ"בית אביך" ומתגלית כשהאדם מתבגר ומגלה את כוחותיו, ונהיה אדם יציב, שיכול לצאת (על ידי שמשתמש בשכלו) מהגבלותיו הטבעיות מזמן לידתו ומהחינוך שהוא מקבל בהמשך חייו.
ובפרטיות יותר ישנם שלשה ענינים אלו בכל אדם גופא (לא רק מצד השפעת הסביבה):
"ארצך" – טבעו (מתולדתו), רצונותיו הטבעיים (ארץ לשון רצון); "מולדתך" – מדותיו (ש"נולדים" על ידי התבוננות תחלה ולא כמו המדות מתולדתו); "בית אביך" – מוחין (אב, חכמה). הציווי ד"לך לך" ענינו, שהוא צריך ללכת ולצאת מכל ג' ענינים אלו: לך (וצא) מהטבע שלך (ארצך); המדות שלך, וההשפעה של (המקום (מולדתך); ו)המוחין שלך ושלימות האדם (בית אביך),
והכוונה והתכלית של ההליכה היא – ללכת "אל הארץ אשר אראך", להתמסר לגמרי לרצון (ארץ) שהקב"ה מראה (אשר אראך, כך שאין לו שום מושג במקום אליו הוא הולך, כי אם – אשר אראך) – הענין של מסירות נפש (מסירת הרצון), שלמעלה מכל טעם ודעת, שהולך ומוסר את כל רצונו, טבע, מדות ומוחין, וכל הפרטים היוצרים את מציאותו – להקב"ה, כך שהרצון של הקב"ה (ארץ אשר אראך) נעשה רצונו, ארצו ("כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"), מכיון שמתאחד עם "ארץ" (רצון ה') שמראים לו ("אשר אראך"), כידוע שעל ידי הראיה מתאחד הרואה עם הדבר הנראה, בתכלית ההתאמתות והקליטה, עד – תכלית ההתאחדות.
שכן, אפילו כשכוחותיו (טבעו, מדות ומוחין) מונחים בקדושה ואלקות – הרי זה קשור עדיין עם מציאותו (טבע מדות ומוחין – שיש להם ציור מסויים), אמנם זו מציאות מצד הקדושה אך בכל זאת הרי זו מציאותו; הדרך להתאחד עם הקב"ה (ארץ אשר אראך), היא על ידי זה שהולך (לך לך) ממציאותו, גם מציאותו דקדושה, והולך "אל הארץ אשר אראך".
כמו שהיה אצל אברם – שאף על פי שגם כשהיה ב"ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך" (לפני ה"לך לך") הכיר את בוראו (לשלש שנים, והכרה נעלית בזה – לבן ארבעים, בן מ"ח ובן נ'), ועבד את ה' (קיים את כל המצוות עד שלא ניתנו, וכמו שכתוב "עקב אשר שמע אברהם בקולי", כמנין עק"ב שנים), עשה חסד עם אחרים ופירסם אלקות וכו', ועד שהגיע לשלימות ד"בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", שזה מרמז, קאי על השלימות דעבודת המדות (שבע פעמים עשר (שלימות המשכת המוחין) – שבעים, בחינת חיצוניות (המדות), וה' חסדים המגדילים המוחין במדות בבחינת הפנימיות) – אף על פי כן, בכדי שיתאחד עם הקב"ה, היה צריך להיות "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (לצאת ממציאותו הקודמת, הטבע מדות ומוחין שלו, גם המציאות דקדושה של אברם), וללכת "אל הארץ אשר אראך" – מסירת נפשו ורצונו לרצון ה'.
ד. ועל פי זה מובן למה כתובים הפרטים בנוגע למקום היציאה (מארצך וממולדתך ומבית אביך), ודוקא בסדר זה, מה שאין כן בנוגע למקום ההליכה לא כתובים שום פרטים (בכדי שהוא יוכל להתכונן לכך), מלבד "הארץ אשר אראך" (בעתיד) – מכיון שבעבודה ד"לך לך" נדרשים שני ענינים הפכיים:
(א) שילך ויצא ממציאותו הקודמת, שלשם כך עליו לדעת אודות הפרטים העושים את מציאותו (ארצך, מולדתך ובית אביך), בכדי שהוא ילך מזה. ובסדר מן הקל אל הכבד, לא זו אף זו: ההליכה צריכה להיות לא רק מ"ארצך" (טבע האדם מתולדתו), אלא גם מ"מולדתו" (מדות על פי השכל), ויתירה מזו – גם מ"בית אביך" (מוחין, ושלימות האדם);
(ב) להתמסר כולו ל(רצונו של) הקב"ה (מסירת נפש), כך שאינו מרגיש לגמרי את רצונו הפרטי ונטיותיו הפרטיות, גם לא חשבונותיו והכנותיו (לפי שכלו וטבעו) איך לגשת למקום חדש (על־ידי ידיעת תכונות וטבע המקום), כי אם הידיעה – "אל הארץ אשר אראך" – מסירת נפש, שאינה קשורה בשום חשבונות.
עד שענין הב' (מסירת נפש) חודר בכל מציאותו (ארצך, מולדתך ובית אביך), כך ש"הארץ אשר אראך", נהיית "ארצך", כנ"ל.
בזה יובן גם למה דוקא לאחרי שאברם קיים "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" היה "וירא ה' אל אברם גו' ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" – מכיון שעל ידי "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", התאחד אברם עם רצון ה', באופן ד"אראך" (ראיה), תכלית ההתאחדות כנ"ל (מה שאין כן עד אז היה עדיין ב"ארצך גו'"), על ידי זה הוא נהיה כלי ל"וירא ה'" אליו, עד באופן של ראיה [עד גם ל"וירא אליו ה'" (ראיה נעלית יותר) לאחרי קיום מצות מילה, כדלקמן סוף סימן ח].
ה. על פי זה מובן גם כן המשך הכתובים: נוסף לזה שאצל אברם עצמו היה "לך לך" (מסירת נפש), הוא לקח אתו (ופעל "לך לך" ב)בני ביתו ומשפחתו וחלקו בעולם – "וילך אברם גו' ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה":
השלימות של העבודה ד"לך לך מארצך גו'" (מסירת נפש) אצל אברם היא בשעה שפועל גם בכל פרטי המציאות שלו (ארצך, מולדתך ובית אביך), ועד בכל הענינים השייכים אליו (בני ביתו ורכושו וכו'), ובגלל שני הטעמים הנ"ל הרי: (א) אזי הוא "לך לך" האמיתי (הליכה אמיתית – עד שלא בערך) ממעמדו ומצבו הקודם, מכיון שלוקח אתו (בהליכה זו) כל הענינים שלו, כך שלא נשאר שום פרט ממציאותו שאין בו ה"לך לך"; (ב) על ידי זה פועל ש"הארץ אשר אראך" מתאחדת עם מציאותו ועם המציאות של חלקו בעולם.
ועד שהשלימות בזה היא על ידי זה שאברם פעל כך גם בכל העולם, פירסם אלקות בעולם, ועד שנהיה נוסף על "אלקי השמים" (כמו שהיה "כשלקחני מבית אבי כו' שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא הי' רגיל בארץ"), גם "(אלקי השמים ו)אלקי הארץ", ועד באופן של "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם", "אל תקרי אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב", והקריא, לא רק "א־ל העולם", אלא "א־ל עולם" (שעולם הוא דבר אחד עם אלקות כביכול).
ו. על פי הנ"ל יובן גם כן השייכות ד"לך לך מארצך גו'" עם המשך הפרשה שמדובר אודות מעשה לוט, הריב בין רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, ואברם אמר ללוט "הפרד נא מעלי גו'", "ויסע לוט מקדם גו' ויאהל עד סדום גו'", ומלחמת המלכים והצלת לוט – דלכאורה: איזה שייכות יש לזה עם "לך לך מארצך גו'", ואדרבה: "לך לך" קשור עם עבודה ומסירת נפש של אברם, להתאחד עם הקב"ה, מה שאין כן מעשה לוט מראה, שלוט הלך לצד ההפכי, "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה גו', ויסע לוט מקדם", "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו", "ויאהל עד סדום, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", "ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם"?!
והביאור בזה:
השלימות דעבודת אברם "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" היא (כנ"ל) בשעה שפועל כך גם בבני ביתו ובחלקו בעולם, עד בכל העולם, כולל החלק בעולם שאין תחתון למטה ממנו, שזה מראה שהענין ד"לך לך" מגיע גם בתוך גדרי מציאות העולם כפי שהיא מצד בריאתה.
שזה התבטא בגלוי בכך, שאף על פי שלוט היה רשע (כנראה מהעתקתו לסדום), ונפרד מאברם – פעל אברם אפילו בו "לך לך",
[ואף על פי שאברם אמר לו "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" (היינו מן הקצה אל הקצה) – הרי מודגש בזה גם שישנה שייכות ביניהם (כפשטות הענין שהם נמצאים שניהם בימין ושמאל של שטח ארץ אחת), כפירוש רש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'", שזה הביא שאברם יצא למלחמה למסור נפשו כדי להציל את לוט],
ועד שה"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" (ענין המסירת נפש) פעל בלוט, שהוא מסר נפשו כדי להכניס אורחים בעיר סדום, אף על פי שזה היה קשור בסכנת נפשות (כמסופר הלאה בפרשתנו בארוכה)!
ז. על פי הנ"ל מובן איך שהציווי לאברם "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" מציין את ההתחלה של סדר חדש בעבודת האדם בעולם – שעושה את העבודה לא (רק) מצד הגדרים שלו כנברא, אלא באופן של מסירת נפש, רק כפי שהקב"ה מראה לו ("אל הארץ אשר אראך").
ומעשה אבות סימן לבנים, ועד יתירה מזו: בכחה של ה'חזקה' דאברהם בארץ ישראל – נעשית "הארץ אשר אראך" ירושה של אברהם לפועל לכל אחד מבני ישראל ("לזרעך אתן את הארץ הזאת"), ועד שזה נעשה ארצו בפשטות (ולא רק "אראך" לשון עתיד), כידוע שלכל אחד מבני ישראל (עד סוף כל הדורות) יש חלק בארץ ישראל.
ובעבודת האדם: ה"לך לך" של אברהם נהיה התחלת ההכנה למתן תורה (כנ"ל), כשבני ישראל נהיו העם הנבחר – עם כח המסירת נפש (שמקבל כל יהודי מאברהם אבינו, כידוע שהוא פתח את הצינור דמסירת נפש) – שבהמצאם בגדרי העולם, יצאו מעצמם, ממציאותם הפרטית (ארצך, מולדתך ובית אביך), אפילו כשהמציאות היא קדושה – הן ב"ארצך" (טבע כפי שהוא נולד) יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", והן ב"מולדתך" – מדות דקדושה, והן ב"בית אביך" – מוחין דקדושה – עדיין זה מציאות שלו, יש לו את הכח לצאת מזה, ולהתמסר כולו ולהתאחד עם הקב"ה ("הארץ אשר אראך"), כך שזה נהיה "ארצך", וכך גם לפעול בעולם – ועד החיבור דעליונים ותחתונים, לעשות את העולם לדירה לו יתברך בתחתונים.
ח. על פי המבואר לעיל, יש להוסיף ביאור גם בזה שבהמשך להציווי "לך לך" (בתחלת הפרשה) נצטווה אברם על מצות מילה (בסוף הפרשה), וכמבואר בכמה מקומות ש"לך לך גו'" הוא התחלת הציווי על ענין המילה:
לאחרי העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", יכל להיות אצל אברהם המצוה דמילה (שהיא השלימות של העבודה ד"לך לך גו'"), שענינה הוא – ההתאחדות הגמורה של אברהם (וכל זרעו אחריו) עם הקב"ה – "בריתי ביני ובינך", ועד שזה חדר בגשמיותו של אברהם – "בריתי בבשרכם לברית עולם", כידוע שמצות מילה היתה המצוה היחידה לפני מתן תורה שקדושתה חדרה בגשמיות העולם ונהייתה חפצא של מצוה (שלכן זוהי הכנה למתן תורה). ועל ידי זה נהיה אברהם "תמים" בכל הענינים שלו.
ויתירה מזו: בקיום מצות מילה של אברהם היה החידוש – שזה היה באופן של "וכרת עמו הברית", מכיון שאברהם "היה מתיירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו שנאמר וכרת עמו הברית, לו לא נאמר אלא עמו":
בדרך כלל הרי הסדר הוא שבשעה שיהודי מקיים מצוה (ועבודתו בכלל) אזי "הקב"ה עוזרו". מה שאין כן במצוה זו היה "וכרת עמו הברית" – כשני שותפים שוים בקיום המצוה.
ויש לומר שזהו יותר ממה שיהודי (על ידי עבודתו) נהיה "שותף להקב"ה במעשה בראשית": מבלי הבט על המעלה ד"מעשה בראשית" (שבעת ימי הבנין, שעל זה מיוסד ובנוי ("שטעלט זיך אויס") כללות סדר השתלשלות), הרי זה נברא על ידי הקב"ה עם הגדרים וההגבלות שבו, חוקי הטבע וכו' (בדוגמת ארצך, מולדתך ובית אביך); מה שאין כן על ידי העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" – נהיה ההליכה למעלה מטבע ומציאות העולם, עד לשלימות בזה במצות מילה – שאברהם נהיה שותף עם הקב"ה במצוה – רצונו של הקב"ה (וכרת עמו הברית), על דרך הנ"ל שעל ידי מסירת נפש נעשים דבר אחד (שותף כביכול) עם "הארץ אשר אראך" (רצונו של הקב"ה),
ועד באופן שזה (רצונו של הקב"ה) חודר ב"ארצך", הבשר הגשמי של אברהם (בריתי בבשרכם). ויתירה מזו: ברית קשור עם צער הגוף (צערא דינוקא), עד שזה נעשה חלק מהמצוה.
ולכאורה צריך להבין: למה נקבע שמצוה של הקב"ה תהיה קשורה דוקא עם צער. השאלה מתחזקת בנוגע לאברהם: מכיון שזו היתה המצוה הראשונה שהקב"ה ציווה (אותו), מצוה כזו שחודרת בבשר הגשמי, עד שעל ידי זה נהיה אברהם "תמים" (מה שאין כן לפני זה "כל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני", מבלי הבט על כל העילויים של אברהם) – אם כן איך זה שאברהם יהיה לו צער מזה, עד שנהיה "חולה" מזה (ולכן הקב"ה בא לבקר את החולה, עד שזה המקור לכללות מצות ביקור חולים!), לכאורה אדרבה: מכיון שזו היתה המצוה הראשונה ואברהם נהיה על ידי זה "תמים" – היה מסתבר לומר, שלאברהם היה בשעת־מעשה רק שמחה ועונג (ובכלל לא הרגיש כל צער, ועל אחת כמה וכמה לא ענין של חולה – היפך בתכלית מ"תמים")!
והביאור בזה הוא: על ידי מצות מילה נהיה "בריתי בבשרכם", בבשר הגשמי שבגוף. ולכן הרי זה צריך להיות בבשר הגשמי כפי שהוא בטבעו הוא, אשר מצד טבע הבשר – מרגיש האדם צער על ידי המילה; ובבשר, בו האדם מרגיש צער (על ידי קיום מצות מילה) פועלים שיתאחד בברית עולם עם הקב"ה.
ועל דרך זה מובן בנוגע לאברהם: אברהם מצד עצמו – מצד המצוה עצמה – אכן לא היה מרגיש כל צער; אבל מכיון שהברית צריכה לפעול ב"בשרכם" (בטבעו הוא), שיורגש בה האות וההליכה "מארצך וממולדתך ומבית אביך" (טבע האדם), לכן היה לו בזה צער ונהיה חולה [ובפרט אצל אברהם, "שהיה מתיירא שהיה זקן", בגלל זה שהרגיש את טבע הגוף שלו]; ויחד עם זה נהיה בבשר עצמו "בריתי", התאחדות עם הקב"ה.
וכשם שעל ידי "לך לך גו'" נעשה אחר כך "וירא ה' אל אברם" (כנ"ל), ההתאחדות שעל ידי הראיה – כך הרי זה נפעל גם (באופן נעלה יותר) על ידי קיום מצות מילה (באופן שזה חדר בבשר הגשמי שלו, עד כדי כך שנעשה חולה, ואחר כך היה "וירא אליו ה'" (כפי שכתוב בתחילת הפרשה שלאחרי זה).
ועל דרך זה נפעל אצל כל יהודי – שאת בריתו מקשרים עם "בריתו של אברהם אבינו", שעל ידי זה נעשה ההתאחדות עם הקב"ה, עד שזה מביא "וירא אליו ה'" (ו"אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו").
עד שזה הביא "וירא אליו ה'", תכלית ההתאחדות עם הקב"ה, ויש לומר – מעין ובדוגמת הגילוי ד"אתה הראת" במתן תורה, שהוא "מעין" הגילוי אלקות באופן של ראיה לעתיד לבא – "והיו עיניך רואות את מוריך".
ט. על פי הנ"ל יש לבאר את ההמשך של שלשת הפרשיות – נח, לך לך ווירא:
תוכן פרשת נח הוא אודות המבול שבא "לטהר את הארץ", ההתחלה דבירור וזיכוך העולם, ועל ידי זה נעשה אחר כך שנח "ראה עולם חדש", מכיון שעל ידי המבול נעשה חידוש בעולם, שהעולם נעשה טהור ונתעלה למדריגה חדשה – "לא ישבותו" (תוקף ונצחיות טבע העולם).
ופעולה זו (ד"עולם חדש") היתה הכנה, שלאחרי זה יוכל להיות הציווי לאברם "לך לך מארצך גו'", שיצא מהגדר ומציאות וטבע העולם (ארצך, מולדתך ובית אביך), "אל הארץ אשר אראך", מסירת נפשו ורצונו לה'. ולפעול מעין זה בעולם.
י. ויש לקשר זה עם הזמן שקוראים בו את הפרשיות – חודש חשון:
בחודש זה מתחיל עיקר העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" (לאחרי חודש תשרי המרובה במועדים). ויש לומר, שנוסף לפירוש בזה, שיהודי הולך לדרכו הוא (בעניני ועובדין דחול), שזה כולל גם את העבודה ד"לך לך מארצך גו'" – שאז מתחילה דרך חדשה בעבודה, שיוצא גם מהעבודה דקדושה (ארצך מולדתך ובית אביך) דחודש תשרי, והולך "אל הארץ אשר אראך" – העבודה מתוך מסירת נפש (שלמעלה מטעם ודעת ומדות וטבע דקדושה), עד באופן שעושה מ"דרכו" (דרכו של האדם) – דרכו של הקב"ה, "הארץ אשר אראך".
וכפתגם הידוע של הצמח־צדק "עשה כאן ארץ ישראל", שבכל מקום בעולם, כמו שהמקום עומד במציאותו וטבעו הוא ("כאן"), הוא עושה "ארץ ישראל", "הארץ אשר אראך", ארץ על שם שרצתה לעשות רצון קונה, וישראל – על שם כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל.
יא. העבודה הנ"ל מודגשת עוד יותר בשבת פרשת לך לך שנה זו – שנת תש"נ, ראשי תיבות: "תהא שנת נסים":
כבר דובר כמה פעמים במשך שנה זו, שבשנה זו יש לכל יהודי כחות מיוחדים שעבודתו תהיה באופן של "נסים", נס מלשון הרמה, כמו שכתוב "ארים נסי" על ההרים, למעלה מההנהגה בדרך הטבע (אפילו של ההרים) – שיהיה אצלו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", להתעלות למעלה מטבעו, רצונו, מדות ומוחין, אפילו טבע דקדושה, ובאופן של "על ההרים", ובזה גופא – ארים נסי על ההרים, ו"נסים" לשון רבים, נס בתוך נס ונס למעלה מנס – למעלה מעלה, מכיון שלאחרי שמגיע למעלה מטבעו שלפני זה, נעשה זה גופא "ארצך", ונדרש שיעלה למעלה יותר, עד "אל הארץ אשר אראך" – להתמסר כולו לרצון ה'.
ונוסף לעבודתו הפרטית באופן כזה, יש להעלות גם את כל בני ביתו, וחלקו בעולם, עד כל העולם כולו, כולל גם בהשפעה על אומות העולם שיקיימו שבע מצוות בני נח שלהם.
יב. כדאי, תמיד, לקשר החלטה כללית עם הצעה בפועל. לכן מציעים ההצעות הבאות להלן, בין ההוספות שצריכות להתווסף במשך השנה, שנת תש"נ, בהתאם לראשי תיבות, תהא שנת נסים – עבודה באופן של הרמה, למעלה מהעבודה עד עתה:
"להקהיל קהילות בכל שבת ללמוד בהם תורה לרבים":
א) כמדובר בארוכה בשבת הקודמת – היה כדאי לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום שנמצאים שם בני ישראל – לחדש, בחיות חדשה ובתוקף קיום התקנה "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים", נגלה דתורה ופנימיות התורה, שנתגלתה ונתבארה בתורת החסידות, ובפרט בעניני התורה השייכים לזמן זה, ולקבל החלטות טובות בתורה עבודה וגמילות חסדים, ובכל ענינים טובים, כולל ובמיוחד – בצרכי הציבור של כל קהילה (מפקחין על צרכי ציבור בשבת).
בכדי לאחד יחדיו את הקהילות בכל מקום ומקום, כדאי שנוסף לשיעורים הקבועים בתורה בכל מקום לפי ענינו – שיקבעו גם, שבכל המקומות ילמדו גם ענין אחד השוה לכולם בתורה (על כל פנים שורות אחדות בכמות, המחזיק מרובה באיכות) – הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.
ולכל לראש – ללמוד בכל קהילה פרשת השבוע (שהיא בשוה בכל מקום ומקום), כולל גם עם על כל פנים מפרש אחד, אותו מפרש בנגלה דתורה, ואחד בפנימיות התורה.
ובכדי לחסוך החיפוש – יש כבר מן המוכן דרושי חסידות מהצמח־צדק (נדפסו באור התורה), על ריבוי פסוקים מכל סדרה בתורה, כולל גם – פסוק הראשון ופסוק האחרון (שבזה יש חביבות מיוחדת בטבע הלומדים).
נתינת הצדקה:
ב) אחת מהמצוות הגדולות היא – מצות הצדקה, ששקולה כנגד כל המצוות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא.
בכדי לקבוע הוספה בנתינת הצדקה בשנה זו בפרט – כדאי להנהיג, שמנהל כל מוסד חינוך (חדר, תלמוד תורה, ישיבה קטנה וגדולה) יחלקו (מקופת עצמו או מקופת המוסד) שליחות (מצוה) לצדקה לכל תלמידי המוסד, ולכל עובדי המוסד (המלמדים וכו'). ובכדי להקל – ניתן לחלק פרוטה וכיוצא בזה, העיקר הוא – ה'דוגמא־חיה' בכדי לעורר את התלמיד והתלמידה, והבפועל – לתת צדקה, ובהוספה מדיליה, כפי נדבת לבו (לבה) הטהור.
ויעשו זאת על כל פנים פעם אחת בשבוע (ומה טוב –), בערב שבת (לפני שנפרדים לפני שבת) – כשענין הצדקה (צרכי העניים) הוא בהדגשה יתירה.
כמו־כן כדאי להנהיג בכל המוסדות היהודיים והאירגונים – שמנהל המוסד יחלק לכל העובדים (פעם בשבוע על כל פנים) שליחות לצדקה.
ויש מקום לומר – שכדאי גם להנהיג כך במוסדות ואירגונים לא יהודיים, מכיון שצדקה נוגעת לישוב העולם (ולכמה דעות הרי צדקה היא אחת ממצוות בני נח), ובפרט במדינה זו שעמוד התווך שלה – נתינת הצדקה.
ויש לפרסם זה בכל מקום ומקום, ובודאי תתקבל ההצעה ותצליח למעלה מהמשוער.
יג. ויהי רצון, שעל ידי ההוספה בכל עניני העבודה באופן ד"לך לך גו'", מתוך מסירת נפש, ובפרט בהצעות האמורות לעיל – שזה יביא כבר, שכל בני ישראל הולכים תיכף ומיד "אל הארץ אשר אראך".
ובפרט ובהדגשה בדורנו זה – דרא דעקבתא דמשיחא, שבא לאחרי ריבוי העבודה (ד"לך לך גו'") מתוך מסירת נפש בכל הדורות שלפני זה (עד לזמן אברהם), כולל גם בהעבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל", וכעת כבר נסתיים הכל, כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שצריך רק "לצחצח את הכפתורים", וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם" – ללכת "אל הארץ אשר אראך" בפשטות, ושם גופא – בירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, עד לתוך קודש הקדשים.
וללכת לשם יחד עם כל 'בני הבית', "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", וכל הרכוש – כספם וזהבם אתם, ועל אחת כמה וכמה הבתי כנסיות ובתי מדרשות, עם כל הקהילות, וכל המוסדות, וכל בני ישראל שנמצאים במוסדות אלו, קהל גדול ישובו הנה – מכל ארצות הגלות, הולכים – ארו עם ענני שמיא – "אל הארץ אשר אראך", "והיו עיניך רואות את מוריך".