לימוד תניא בכל יום

"כיון שלימוד התניא הוא אחד מהשיעורים ששמענו כמה פעמים אודותו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהוא מסוגל לכמה ענינים, מהנכון שנוסף על לימודו תניא כפי שכותב, ילמוד גם כן כפי שנחלק התניא לימות השנה".
(אגרות קודש, כרך י''ד, אגרת ה'רלט)

"המנהג הטוב שנהגו חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) - ללמוד פרק תניא בכל יום (לפני תפלת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה"
(משיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר תשמ"ט - התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 68)

תניא יומי

יום ראשון ז' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמד, ומ"ש האריז"ל... עד עמ' קמד, בבריאה.

אגרת הקודש

ומ"ש האריז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה ר"ל לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות ומלכות דיצירה נקרא שפחה לגבי מלכות דאצילות ומלכות דבריאה נקרא אמה ותדע ממ"ש האריז"ל דמקרא דהיינו תושב"כ הוא בעשי' והרי מפורש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר שהוא תפארת דאצילות אלא שמתלבשת בעשי' וכן הוא בהדיא בספר הכוונות שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כולם באצילות אלא שמקרא מתלבש עד עשיה ומשנה עד היצירה ותלמוד בבריאה.

ומה שכתב האר"י ז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה, – ואילו אנו אומרים כאן מהזוהר שהמשניות הן ב"מלכות דאצילות"? רוצה-לומר לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות, – כפי ש"מלכות דאצילות" באה בהתלבשות ב"מלכות דיצירה" – שם הוא ענין המשניות שבעולם ה"יצירה", ומלכות דיצירה נקרא "שפחה" – המשמשת וטפלה לאלה המלובשים בה, שזה לגבי מלכות דאצילות, – דבר זה מתרץ מה שרבנו הזקן הביא לעיל מהירושלמי, פרק ראשון של מסכת ברכות, שרבי שמעון בן יוחאי סובר, שגם לקריאת שמע לא מפסיקים אלא ממקרא ולא ממשנה שהיא למעלה ממקרא, והרי סתירה לכך ממה שרבי שמעון בן יוחאי עצמו אומר ב"רעיא מהימנא" שמשנה היא שפחה, ומקרא – מלכא? אלא, כפי הנאמר כאן, אין בכך שום סתירה, שכן מה שהוא אומר שמשנה היא שפחה – הרי זה כפי שהיא באה בהתלבשות ב"מלכות דיצירה", אך כפי שמשנה היא בעצם – היא ב"מלכות דאצילות", וכך גם במקרא ישנו הבדל בין כפי שהוא בעצם לבין כפי שהוא בא בהתלבשות, ובלשון רבנו הזקן: ומלכות דבריאה נקרא "אמה". – ראיה שלמעלה מ"שפחה", ותדע, – שקיים הבדל בין כפי שזה בעצם לבין כפי שזה בא בהתלבשות, ממה שכתב האר"י ז"ל דמקרא דהיינו תורה-שבכתב הוא בעשיה, והרי מפרש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר, שהוא תפארת, – ספירת התפארת – דאצילות, שהוא "זעיר אנפין" דאצילות – הרי שהוא גם למעלה מ"מלכות דאצילות", אם-כן, כיצד אנו אומרים שהוא ב"עשיה"? אלא – כשאומרים שמקרא הוא ב"עשיה", הכוונה היא שמתלבשת בעשיה. וכן הוא בהדיא – במפורש, ב'ספר הכונות', שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כולם באצילות, אלא שמקרא מתלבש עד עשיה, – שכן, במקרא – תורה שבכתב – העיקר הוא ענין האותיות, ואותיות הן הרי ענין של "עשי'", נכתבות בדיו על הקלף, ומשנה – מתלבשת, עד היצירה, – שכן, משנה היא הענין של הלכות – כשר ופסול וכו' – שבאות מחסד וגבורה, הרי זו התלבשות ב"יצירה", שעולם היצירה הוא עולם המדות, "שית ספירין מקננין ביצירה", ותלמוד – מתלבש, בבריאה. – שכן, "תלמוד" הוא טעמי ההלכות – הרי זו התלבשות ב"בריאה" שעולם ה"בריאה" הוא עולם ההשגה בו מאירה "בינה", "אימא עילאה מקננא בכורסיא" – בעולם הבריאה.

יום שני ח' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמד, והנה כשהמלכות דאצילות... עד עמ' 288, מהאריז"ל.

אגרת הקודש

והנה כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר וגם רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ חיים והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה הוא סוד גלות השכינה אשר שלט האדם באדם כו' וז"ש ברע"מ ובזמנא דאילנא דטוב ורע כו' שלטא כו' אינון כו' דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה שהערב רב יונקים משם ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל לכן עיקר עסק הלמוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא ע"י עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת כנודע דאורייתא מחכמה נפקת ובחכמה דייקא אתברירו שסוד תורה שבע"פ (בסוד אבא יסד ברתא) המלובשת במלכות דאצילות המלובשת במלכות דיצירה, [וסוד] (וסוד) דאורייתא דאצילות המלובשת במלכות דאצילות סוד תורה שבע"פ (בסוד אבא יסד ברתא) המלובשת במלכות דיצירה, [וסוד] (וסוד) הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל, לכן עיקר עסק הלמוד הוא בעיון ופלפול ההלכה באיסור והתר טומאה וטהרה, לברר המותר והטהור מהאסור והטמא, – שמבררים ומבהירים זאת על-ידי עיון ופלפול ההלכה בחכמה בינה ודעת, – בשלושת כוחות השכל המבהירים את ההלכה, כנודע ד"אורייתא מחכמה נפקת", ובחכמה דוקא אתברירו, – כידוע, שהתורה באה מ'חכמה', ועל-ידי 'חכמה' דוקא מתבררים הניצוצות, וכשם שבירור ההלכה, שתהיה הלכה ברורה ובהירה, בא על ידי חכמה ושכל, כך גם בירור הניצוצות הוא על ידי ענין החכמה, והיינו – מה שאומרים שב"חכמה אתברירו", שבירור הניצוצות הוא על ידי חכמה, הכוונה ל-חכמה עילאה, דאצילות, המלבשת במלכות דאצילות, סוד תורה שבעל-פה (בסוד "אבא יסד ברתא"), המלבשת במלכות דיצירה, [וסוד] (וסוד)

להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק התורה באה בהתלבשות עד שמצד ההתלבשות שייך גם עליה לומר "עץ הדעת טוב ורע": והנה, כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה, כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון, וגם – לברר – רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים – בקבלה ובחסידות מוסבר בפרוטרוט ענין שבירת הכלים ונפילת הניצוצות מצד ענין השבירה, אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם "עץ הדעת טוב ורע" לגבי – ובהשוואה ל- "זעיר אנפין" דאצילות, שאינו יורד שם, ו – "ז"א" – נקרא "עץ חיים". והנה, התלבשות המלכות בקליפת נוגה, הוא סוד גלות השכינה "אשר שלט האדם – של קליפה, – באדם – של קדושה, כו'". – כמובא לעיל, באגרת הקודש סימן כ"ה מ"ספר הגלגולים" על שליטת הקליפה בזמן הגלות, שזה "לרע לו", להעלאת ניצוצי הקדושה מ'אדם בליעל' של קליפה. להלן, יתרץ רבנו הזקן מה שהקשה על דברי ה"רעיא מהימנא" שבפרשת נשא, שבזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט, מתפרנסים תלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם ואשר לכן הם מתעסקים בדיני איסור והיתר וכו', ועל כך שאל ממה שתלמידי חכמים, בזמן בית שני, היה להם שדות וכרמים משלהם כמו שהיה לעמי הארץ, ואף-על-פי-כן היה עיקר התעסקותם בדיני איסור והיתר וכו'? יסביר רבנו הזקן, שהכוונה היא, שבזמן שליטת "עץ הדעת טוב ורע", בזמן הגלות, כשהשכינה משפיעה לחיצונים, שהם בקליפת "נוגה", ומהתמצית בלבד מתפרנסים תלמידי חכמים, ואז עסקם של תלמידי חכמים הוא בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, כדי לברר את הבירורים, לברר את המותר והטהור מהאסור והטמא, דבר שבא על ידי הפלפול והעיון בהלכות אלו. וכפי שיסביר להלן, זה גם מסיר את ההעלם וההסתר, שיהיה פסק הלכה ברור ובהיר. ובלשון רבנו הזקן: וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא': מפרשת נשא, כאמור לעיל, "ובזמנא דאילנא דטוב-ורע שלטא כו' אינון כו'", – ובזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט כו', יש לתלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם, דהיינו בזמן גלות השכינה – השכינה, שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה, שה'ערב רב' יונקים משם, ומתמציתן נזונים תלמידי חכמים בגלות, ואז – בזמן של גלות השכינה, עיקר עבודת האדם ועסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל, לכן עיקר ענין הלמוד הוא בעל פה ופלפול ההלכה, באיסור והתר, טומאה וטהרה, לברר המתר והטהור מהאסור והטמא, על-ידי עיון ופלפול ההלכה בחכמה בינה ודעת, – בשלושת כוחות השכל המבהירים את ההלכה, כנודע ד"אורייתא מחכמה נפקת", ובחכמה דיקא אתברירו, – כידוע, שהתורה באה מ'חכמה', ועל-ידי 'חכמה' דוקא מתבררים הניצוצות, וכשם שבירור ההלכה, שתהיה הלכה ברורה ובהירה, בא על ידי חכמה ושכל, כך גם בירור הניצוצות הוא על ידי ענין החכמה, והיינו – מה שאומרים שב"חכמה אתברירו", שבירור הניצוצות הוא על ידי חכמה, הכוונה ל- חכמה עילאה, דאצילות, המלבשת במלכות דאצילות, סוד תורה שבעל-פה (בסוד "אבא יסד ברתא"), המלבשת במלכות דיצירה, [וסוד] (וסוד)

יום שלישי ט' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 288, והמשכיל יבין ענין... עד עמ' 288, מסטרא דרע.

אגרת הקודש

(וסוד) [סוד] המשניות וברייתות המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה ששם מתחיל בחי' הדעת [נ"א הרע] שבנוגה [נ"א והברייתות המלובשות בק"נ שכנגד עולם העשיה ששם מתחיל בחי' הרע שבנוגה] כנודע מהאריז"ל. והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד מה נעשה בשמים ממעל ע"י עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים מה שהיה בעולם קודם העיון הלז דבר בהעלם ולא היתה ידועה כלל או שלא היתה מובנת היטב בטעמה שהוא סוד הספי' חכמה עילאה שנפלו ממנה ניצוצי' בקליפות בשבה"כ והם שם בבחי' גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה מעליונים ותחתונים וז"ש בר"מ שהקושי' היא מסטרא דרע.

המשניות והברייתות, המלבשות בקלפת נוגה – בדברים שהם אסור ומותר, טמא וטהור, שכנגד עולם היצירה, ששם מתחיל – ענין "עץ הדעת טוב ורע", בחינת [נוסח אחר: הדעת] הרע שבנוגה – שבעולם ה"יצירה", קליפת "נוגה" היא מחצה על מחצה, מחצית טוב ומחצית רע, [נוסח אחר: והבריתות, המלבשות בקלפת נוגה שכנגד עולם העשיה, ששם מתחיל בחינת הרע שבנוגה], – שבעולם ה"עשיה", קליפת "נוגה" היא רובה רע ומיעוטה טוב, כנודע מהאריז"ל.

והמכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד, מה נעשה בשמים ממעל על-ידי עיון וברור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים, מה שהיה קודם העיון הלזה דבר בהעלם – לפני שהתעמק בלימוד הגמרא, היתה ההלכה הפסוקה מוסתרת ולא ידועה, כי על-ידי זה – על ידי התעמקותו בזה ובירורו את ההלכה, מעלה הלכה זו מהקלפות שהיו מעלימים ומכסים אותה, שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה, – לא הבינו היטב טעם ההלכה – ועל ידי עיונו ובירורו מבינים כעת את הטעם, שהטעם – סוד הספירה חכמה עילאה, – הוא סוד ספירת חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקלפות בשבירת הכלים, והם – הניצוצות של חכמה – הטעם, שם בבחינת גלות, שהקלפות שולטים עליהם ומעלמים חכמת התורה מעליונים ותחתנים. – מהנבראים שבעולמות העליונים כמו נשמות ומלאכים, ומבני האדם כאן למטה. וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא', – מפרשת נשא, כנזכר לעיל בתחילת האגרת, שהקושיא – המקשה להבנת ענין בתורה, היא מסטרא דרע. – מצד הרע, מקליפות שהן רע והן מסתירות על החכמה של התורה.

יום רביעי י' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 288, והנה העליונים אין... עד עמ' קמה, עו"ג.

אגרת הקודש

והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא ס"א ויתפרדו כל פועלי און. ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחי' שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע (וכל דברי תורה ובפרט דבר הלכה היא ניצוץ מהשכינה שהיא היא דבר ה' כדאיתא בגמרא דבר ה' זו הלכה סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות ומלובשים במלכות דיצירה וירדו בקליפת נוגה בשבירת הכלים). וז"ש בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האומות עכו"ג.

והנה, העליונים – הנשמות והמלאכים הנמצאים בעולמות העליונים יותר, אין בהם כח לברר ולהעלות – הניצוצות – מהשבירה שבקלפת נוגה, אלא התחתונים לבד, – הנשמות הנמצאות למטה בעולם זה בגוף – יש בהם הכוח לברר את הניצוצות, לפי שהם מלבשים בגוף חמרי – הנקרא "משכא דחויא" – "עור של נחש, מקלפת נוגה, – כמובא בפרק ל"א בחלק הראשון של ספר ה"תניא" (מהזוהר), וכפי שביארנו שם, ש"חויא" (נחש) נקראים "שלש הקליפות הטמאות", והגוף שהוא קליפת נוגה נקרא "משכא דחויא", העור והלבוש של הנחש, וכפי שענין זה מוסבר בפרוטרוט במאמר דיבור-המתחיל "ותפקחנה" מכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" ב"ספר החקירה" עמוד 136, והם – הנשמות שבגופים כאן למטה, מתישים כחה – של הקליפה, בשבירת התאוות, ואתכפיא סטרא אחרא, – ונכנעת הסטרא-אחרא, ו"יתפרדו כל פעלי און". – כלשון הפסוק בתהלים. ולכן, דוקא הן – הנשמות שלמטה בגוף – יש בכוחן לברר ולהעלות מהקליפות, יש בכוחן להעלות חכמת התורה שהקליפות מסתירות. ולכן באים העליונים – הנשמות שבעולמות העליונים, לשמע חדושי תורה מהתחתונים, – מה שהנשמות כאן למטה מחדשות, מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה. – עד שהנשמה שבגוף חידשה וביררה את ההלכה או את טעמה וחידושה בתורה, וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש, הן בהלכות, הן באגדות, – בחלק האגדה שבתורה, הן בנגלה, – של תורה, הן בנסתר, – של תורה; כפי בחינת שרש נשמתו, ומחיב בדבר, – לחדש חידושי תורה ולגלות תעלומות חכמה, להשלים נשמתו בהעלאת כל הנצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה, – שנשמה זו תעלה ניצוצות אלה, כנודע. (וכל דברי תורה, ובפרט דבר הלכה, היא ניצוץ מהשכינה, שהיא היא "דבר ה'", כדאיתא בגמרא: "דבר ה' – זו הלכה", סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות, ומלבשים במלכות דיצירה, וירדו בקלפת נוגה בשבירת הכלים). – הרי שדברי תורה בכלל, ו"דבר ה'", הלכה, בפרט, הם בגלות בקליפה (המסתירה עליהם), והאדם המחדש חידוש בתורה או מתרץ קושיא ומברר את ההלכה לאשורה – מברר ומעלה ניצוץ השכינה מתוך הקליפה. וזהו שאמרו בגמרא: "כל העוסק בתורה, אמר הקדוש-ברוך-הוא: מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין אומות העולם". – שכן, על ידי עסק התורה פודים ניצוצות השכינה (של "דבר ה'") מגלות הקליפות. וזהו המצב כעת, כשהשכינה היא בגלות בקליפת "נוגה" הרי עסק התורה הוא לברר בירורים ולהעלות ניצוצות השכינה מהקליפות, שלכן הרי כאמור, עיקר עסק התורה הוא בהלכות איסור והיתר, כשר ופסול וכו',

יום חמישי י"א מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמה, אבל בצאת השכינה... עד עמ' 290, בע"ח וד"ל.

אגרת הקודש

אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [נ"א מהקליפות] אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ולא יתפרדו כל פועלי און ולא ישלוט אילנא דטוב ורע בצאת הטוב ממנה אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות כמ"ש האר"י ז"ל והכל ע"י פנימיות התורה לקים המצות בכוונות עליונות שמכוונות לאורות עליונים כו' שרש המצות הוא למעלה מעלה בא"ס ב"ה (ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחית המתים אבל לימות המשיח קודם תח"מ אין בטילים) ולכן יהי' גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. אבל הנגלות יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעום מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה. בכ"י ליתא) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל. מה שאין כן בזמן בית שני היו צריכים לעסוק גם כי לא בשביל הלכה למעשה בלבד אלא שזהו עיקר עבודה להתיש כח הס"א ולהעלות ניצוצי הקדושה ע"י התורה והעבודה כמ"ש במ"א. ואחר הדברים והאמת יובן היטב בתוספת ביאור הרע"מ דלעיל במה שאמר אילנא דטוב ורע כו' ר"ל קליפת נוגה שהוא עולם הזה העיקר כמ"ש בע"ח וד"ל:

אבל בצאת השכינה מקלפת נוגה [נוסח אחר: מהקלפות] אחר שישלם ברור הנצוצות, ויפרד הרע – של הקליפות, – מהטוב – של קדושה, ו"יתפרדו כל פעלי און", ולא ישלט אילנא דטוב ורע – ולא ישלוט "עץ הדעת טוב ורע", שהוא, כאמור לעיל, קליפת "נוגה" השולטת בזמן הגלות, – בצאת הטוב ממנה; – שכן, השליטה שיש לה כיום, היא מצד החלק הטוב שבה, ואילו כשחלק הטוב יצא ויתברר ממנה – לא תהיה השליטה בידה יותר, אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר ברורים, – כפי שהדבר עתה, כי-אם ליחד יחודים עליונים יותר, – למעלה מהיחודים הנעשים על ידי לימוד תורה וקיום מצוות כעת, להמשיך אורות עליונים יותר שלמעלה מהאצילות, כמו שכתב האר"י ז"ל. והכל – כל האמור ייעשה – על-ידי פנימיות התורה, – חלק הנסתר שבתורה, לקים המצות בכוונות עליונות, שמכונות לאורות עליונים כו'. – באותן הכוונות כדי להמשיך אורות עליונים ביותר, כי שרש המצות הוא למעלה מעלה באין-סוף ברוך-הוא – שלמעלה מ"אצילות". (ומה שאמרו רז"ל ד"מצות בטלות לעתיד לבא", היינו בתחית המתים, אבל לימות המשיח קדם תחית המתים – אינן בטלים). – ויצטיינו בהמשכת המשכות גבוהות יותר מאשר ההמשכות הנמשכות כעת על ידי המצוות, ולכן, יהיה גם עיקר עסק התורה גם-כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. – ביחודים העליונים הנעשים על ידי המצוות, ובטעמים מדוע על ידי אופן זה דוקא של קיום המצוות ממשיכים אורות עליונים ויחודים עליונים. אבל הנגלות – הענינים של נגלה דתורה, יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה, בלי שכחה, ואין צריך לעסק בהם, – מבלי שיצטרכו להתייגע להגיע לאותה ידיעה, ולא יצטרך האיש הישראלי לעסוק בהם, אלא לערב רב, שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי, – לטעום מעץ החיים, שהוא פנימיות התורה והמצוה, – וכיוון שהם לא יזכו לטעום מפנימיות התורה – וצריכים לעסק [בתורה] במשנה, – כדי, להתיש כח הסטרא-אחרא הדבוק בהם (על-ידי עסק התורה) [בכתב יד ליתא]), – הם יצטרכו להחליש את הכוח של סטרא-אחרא, שלא תשלט בהם להחטיאם, כדכתיב: "והחוטא בן מאה שנה יקלל", שיהיו חוטאים מערב רב. – הרי שגם אז יהיו חוטאים, והם ה"ערב רב" שסטרא-אחרא דבוקה בהם, ולכן יהיו הם זקוקים לאמצעים להחלשת הסטרא-אחרא שלא תביא אותם לידי חטא. ולא רק כדי להחליש את הסטרא-אחרא יהיו צריכים להזדקק לנגלה דתורה, וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל, שלא יארע להם – לבני ישראל, – פסול וטומאה ואסור, "כי לא יאנה וכו' אָוֶן" – לצדיק כל און – וכך יהיו אז כל ישראל בגלוי ובפועל במדריגת צדיק, וגם אפשר וקרוב הדבר, – לומר, שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית, כמו אברהם אבינו עליו-השלום, – שידע מפנימיות התורה כל הענינים של נגלה דתורה. שכן, הגמרא הרי אומרת שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והרי ישנם ענינים בתורה ובמצוות שלא היה שייך שיהיו אז בגשמיות, כמו למשל תפילין שכתוב בהם ענין יציאת (מגלות) מצרים וכדומה. אלא קיום המצוות של אברהם אבינו היה בפנימיות וברוחניות (כפי שמסביר רבנו הזקן ב"תורה אור" וב"לקוטי תורה") – הרי שידע כל עניני התורה מפנימיות התורה, וכך ידעו זאת כל ישראל בזמן המשיח. ולכן אין צריכים לעסק בהם – בהלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה, כלל. מה-שאין-כן בזמן בית שני – למרות שלא התפרנסו מעמי הארץ, שכן היה להם משלהם שדות וכרמים, בכל זאת – היו צריכים לעסק – בדינים אלה, גם כי – למרות שהעסק בזה היה לא בשביל הלכה למעשה בלבד, אלא שזהו עיקר עבודה להתיש כח הסטרא-אחרא, ולהעלות ניצוצי הקדשה על-ידי התורה והעבודה, כמו שנתבאר במקום אחר. והאמת, יובן היטב בתוספת באור הרעיא-מהימנא דלעיל, במה שאמר "אילנא דטוב ורע וכו'", – שזה איסור והיתר וכו', רוצה-לומר קליפת נוגה, שהוא עולם הזה העיקר, – הרבי מציין, שצריך להיות "עיקר עולם הזה", או "עולם הזה בעיקר", כלומר, שקליפת "נוגה" היא העיקר של עולם הזה, כפי שעולם זה הוא לפני ביאת המשיח, שאז שולטת קליפת "נוגה", זו השליטה של "עץ הדעת טוב ורע", ואילו לאחרי ביאת המשיח, תתבטל שליטתה של קליפת "נוגה", והעבודה אז לא תהיה בירור הניצוצות, אלא הענין של יחודים עליונים. כמו שכתוב ב'עץ חיים', ודי למבין:

יום שישי י"ב מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 290, כז אהוביי אחיי... עד עמ' קמו, ונ"ס.

אגרת הקודש

כז מה שכתב ליושבי אה"ק תובב"א לנחמם בכפליים לתושיה על פטירת הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש נ"י ע"ה מוהר"ר מנחם מענדל נ"ע.
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' ה' עליהם יחיו חיים עד העולם וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים ולנחמם בכפליים לתושיה אשר שמעה אזני ותבן לה על מאחז"ל דשבק חיים לכל חי כי צדיק באמונתו יחיה וביראת ה' לחיים וברשפי אש שלהבת אהבתו מחיים לכל [נ"א ונשמתו] רוחו חיי כל

כז. כפי המצויין בהקדמה לאגרת הקודש זו (סימן כז), כתב רבנו הזקן אגרת זו אל חסידים אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מויטבסק (מהורודוק) זכר צדיק לברכה, בתור "אגרת תנחומים" לנחם את החסידים, וסיים את האגרת בקריאה של התעוררות אל החסידים אודות צדקה בכלל ואודות החזקת משפחת רבי מענדעלע מויטבסק בפרט. באגרת זו מנחם רבנו הזקן את החסידים שקיבלו מהצדיק, גם ברוחניות, בענינים של תורה ועבודה, וגם בגשמיות, על ידי ברכותיו ועצותיו – שצדיק אחרי הסתלקותו נמצא עדיין בעולם הזה (והוא מביא מהזוהר, שזה עוד יותר מאשר לפני זה כשהיה בחיים חיותו בעולם זה), וביכולת התלמידים לקבל ממנו ברוחניות בענינים של תורה ועבודה – יותר מאשר לפני ההסתלקות; וכן גם בגשמיות, מגינים הצדיקים על העולם הזה אחרי הסתלקותם יותר מאשר לפני הסתלקותם. מה שכתב – רבנו הזקן – לחסידים, יושבי ארץ הקדש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לנחמם בכפלים לתושיה, על פטירת הרב הגאון המפרסם איש אלקים קדוש, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מורנו הרב מנחם מענדל נשמתו-עדן. אהובי אחי ורעי אשר כנפשי כו', – יקרים לי – בהתאם למובא ב"לקוטי הגהות" על "תניא", הכוונה ב"אהוביי" – על-דרך לשון המדרש "לא זז מחבבה עד שקראה בתי", כבת החביבה על אביה במיוחד, "אחיי" – על-דרך "לא זז מחבבה עד שקראת אחותי", אהבה שהיא אחוואית, "ורעיי" – על-דרך "לא זז מחבבה עד שקראה אמי", כאהבתה של אם, ו"אשר כנפשי" – על-דרך "קראה בשמו" – האהבה כפי שהיא לנפש העצמית, ו"כו'" הכוונה יותר מאשר הנפש העצמית, המוסב על 'יחידה שבנפש', ה' עליהם יחיו, חיים עד העולם, – בהתאם לפירוש האמור ב"לקוטי הגהות" מוסב "ה' עליהם יחיו" על מקיפים – עליהם, ו"חיים עד העולם" היינו המשכת המקיף בפנימי, וצאצאיהם אתם זרע אמת, ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחרי דרישת שלומם כמשפט לאוהבי שמו, באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים, – מתוך צער על הסתלקות הצדיק רבי מענדעלע, ולנחמם בכפלים לתושיה, אשר שמעה אזני ותבן לה, – מה ששמע רבנו הזקן מאחרים, על מאמר רז"ל, ד"שבק חיים לכל חי", – שהשאיר חיים לכל החיים, כשצדיק מסתלק אומרים עליו שהשאיר חיים לכל החיים, שבפשטות הכוונה היא, שאחרים נשארו בחיים כשהוא עזב את העולם. ברם, לא ברור, לפי זה, הלשון "שבק", שהרי את החיים של האחרים לא הוא זה שהשאיר להם?!. יסביר רבנו הזקן להלן, שלשון חכמינו ז"ל מדוייקת, שכן הכוונה היא אכן שהוא השאיר מחייו לאחרים, שהרי מה הם החיים של צדיק – אין הם חיים בשריים, כי-אם חיים רוחניים של אמונה, יראת ה' ואהבת ה', בהן כתוב הלשון "חיים", ובשעה שצדיק עוזב את העולם הוא משאיר מאמונתו, יראתו ואהבתו, לכל מקושריו, שיכולים לקבל יותר מאשר כשנשמתו היתה בגוף, כי "צדיק באמונתו יחיה", – הרי שלגבי אמונה משתמשים בלשון "חיים", וב"יראת ה' לחיים", – שיראת ה' נותנת חיים, וברשפי אש שלהבת אהבתו – להקדוש ברוך הוא, שזה יותר מאשר מחיים, בהן לכל

להכניס בהם רוחו חיי [נוסח אחר: ונשמתו] – [שהוא מכניס בהם לא רק רוחו כי-אם גם נשמתו, "רוח" יש לה יותר שייכות לתלמידים המקבלים מרוחו, כפי שיאמר רבנו הזקן להלן, אלא כפי המובא ב"לקוטי הגהות" שמן הסתם בבן הרי המועבר אליו כולל גם נשמה, למרות שבתלמיד אחר הרי זה רוח בלבד, כל ימי חלדו, – הוא מכניס את רוחו בענינים של אמונה, יראה ואהבה, ויהי בעלות ה' רוחו, – בשעת הסתלקותו של הצדיק, ונשמתו אליו – אל הקדוש ברוך הוא, יאסוף, ויעלה בעלוי אחר עלוי עד רום המעלות – שבק – הוא משאיר אז, חיי רוחו, "אשר עבד בה לפנים בישראל", – שהשפיע בהם ברוחו הענינים של אמונה, יראת ה' ואהבת ה'. "לפנים" יכולה להיות משמעותה גם הפנימיות, מה שהשפיע בהם בפנימיות אלה ענינים שעבודת צדיק לחיים – שעבודת הצדיק היא בשביל החיים, לתת להם חיים, הרי הוא משאיר זאת לכל חי, היא נפש כל חי, – בחיים של תורה ומצוות, הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם, – אהבה גדולה ואהבת נצח, בל תמוט לנצח, אשר מי האיש החפץ חיים, לדבקה בה' חיים – המחפש בעבודתו – של הצדיק, והיתה, נפשו קשורה, בצרור החיים את ה', בחיי רוח אפנו – כמו האויר שאדם שואף על ידי נחיריו, שעל ידי זה הוא חי, אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים, – כלומר, בחינת 'חי שבנשמה' שלמעלה מבחינת נשמה, וזה נותן חיות עליונה יותר בבחינת מקיף, שבחיות זו יכולים לעבור את הקשיים של הענינים הלא-יהודיים (ענינים שאינם קדושה), אשר שבק לנו, בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת, – לצדיק, ואהבתו, – לצדיק – אהבת אמת הטהורה, מקרב איש ולב עמוק, – הרי, בהתאם לכך, כפי מדת התקשרותו אל הצדיק וכפי מדת האמת והטוהר של אהבתו לצדיק, משאיר לו הצדיק מרוחו והשפעתו בענינים של אמונה, יראה ואהבה, כי "כמים הפנים וכו'", – לב האדם לאדם, כשיש לו אהבה לצדיק, הרי זה משתקף ויוצר אהבה מהצדיק אליו, ורוח – רוח האהבה שיש לו לצדיק, איתי – מביאה רוח – אל הצדיק, ואמשיך – וממשיכה רוח – שהיא גבוהה בהרבה, ורוחו – של הצדיק, עומדת בקרבנו ממש, – רוחו של הצדיק עומדת ומשפיעה בפנימיות בנו – מקושריו, כי בראותו ילדיו – תלמידים נקראים "בנים", מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך, אשר יתגדל ויתקדש, כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו נצח-סלה-ועד. – הרבי מציין, בקשר ל"הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", לעיין בזוהר חלק ב' (רטו, א) ובזוהר חלק ג' (ס"פ קדושים), שם דן הזוהר בהבדל שבין "דרך" ל"אורח", ש"דרך" היינו דרך סלולה שכבר סלל הצדיק שכולם יכולים ללכת בה, ו"אורח" היינו דרכים חדשות ונתיבים הנוצרים כעת, מותאמים לפי אופן עבודתו של כל אחד, וכן – לעיין ב"לקוטי תורה" שיר השירים (יב, ב). ומה שרבנו הזקן מדבר בענין חיי הצדיק בשלשה ענינים אלה, אמונה, יראה ואהבה, דוקא – הוא מפני (כפי שהוא מביא ב"אגרת הקודש" סימן א') שהן ה"זרועות" המחזיקות את כל הגוף, הרי שהן היסוד והעיקר בעבודת ה'.

שבת קודש י"ג מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמו, וז"ש בזה"ק דצדיקא... עד עמ' 292, קודם לברכה.

אגרת הקודש

וז"ש בזה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ ולחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזה"ק דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא לא אתקיים עלמא רגעא חדא וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה:

וזה שכתוב בזהר הקדוש דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, – שצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו, שלכאורה, נכון הדבר רק בעולמות עליונים, שם הוא נמצא יותר כשהוא עולה לשם, אך בעולם התחתון הזה – כיצד הוא נמצא שם יותר אחרי פטירתו והסתלקותו? דהיינו שגם בזה העולם המעשה – ש"היום לעשותם" בעולם הזה, הוא עיקר ענין המעשה – קיום המצוות בפועל, כפי שהגמרא אומרת: "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", שבעולם הזה הוא עיקר ענין המעשה, ואילו הענינים של קיבול שכר או כמו קיבול שכר – הם "למחר", בעולם הבא. על-כל-פנים העולם הזה הוא עולם המעשה – הרי גם בעולם המעשה אשתכח יתיר, – נמצא הצדיק שנפטר במדה מרובה יותר, ובתלמידים שעליהם השפיע ומשפיע, הכוונה היא, שגם בעולם המעשה שלהם, לא רק בעבודתם הרוחנית של אמונה, יראה ואהבה, נמצא הצדיק והשפעתו במדה מרובה יותר מאשר לפני פטירתו, אלא גם בעולם המעשה שלהם, בענינים של מעשה – תשובה ומעשים טובים – הוא נמצא במדה מרובה יותר, שהם מקבלים יותר השפעה, כי המעשה – של תלמידיו ומקושריו, (גדול) [גדל] והולך, גידולי גידולין, מן "אור זרוע לצדיק" ב"שדה אשר ברכו ה'", – על-דרך הנאמר בספר בראשית, שהכוונה היא על גן-עדן. בהתאם לביאור דלהלן על אגרת זו, הכוונה היא לאור הנמשך ומאיר ב"מלכות דאצילות", הנקראת "שדה אשר ברכו ה'", שבה נמשך מ"ז"א דאצילות" המשכת יתר, מצד עליית התורה והעבודה של הצדיק, ומכך באים הרהורי התשובה והמעשים טובים בתלמידים, וזה נקרא "גידולי גידולין", המאיר לארץ ולחוצות, – בארץ ישראל ובחוץ לארץ, וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו – "דרך הקדש יקרא לה". – לא רק דרך של קדושה, כי אם דרך של "קדש" שלמעלה מ"קדוש" בוי"ו. על-כל-פנים יוצא, שהצדיק והשפעתו נמצאים אחרי הסתלקותו גם בעולם המעשה ובמדה מרובה יותר. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא; – בענינים רוחניים, שהתלמידים יכולים לקבל מהצדיק אחרי הסתלקותו יותר מאשר לפני הסתלקותו. ובמילי דעלמא – בענינים והשפעות גשמיות שממשיך הצדיק, בפרוש אתמר בזהר הקדוש, דצדיקיא מגינין על עלמא, ובמיתתהון יתיר מבחיוהון, – במפורש נאמר שהצדיקים מגינים על העולם, ואחרי הסתלקותם – במדה מרובה יותר מאשר בחייהם בעולם זה, ואלמלא צלותא דצדיקיא בההוא עלמא לא אתקים עלמא רגעא חדא, – ולולא תפלתם של הצדיקים בעולם ההוא, לא היה העולם הזה מתקיים אפילו רגע אחד, הרי שהצדיקים מגינים על העולם הזה בענינים הגשמיים, אחרי הסתלקותם, במדה מרובה יותר מאשר בחייהם בעולם זה, וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו – קודם לצדיק, קודם לברכה: – הבאה על ידי ומן הצדיק.