תהלים פרק-מט יג-יט
יג וְאָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: יד זֶה דַרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה: טו כַּצֹּאן | לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים | לַבֹּקֶר וְצִירָם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: טז אַךְ-אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד-שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה: יז אַל-תִּירָא כִּי-יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי-יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: יח כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: יט כִּי-נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדוּךָ כִּי-תֵיטִיב לָךְ:
רש"י
(יג) ביקר. לשון יקר ותפארת, (סא"א): נמשל. לשון משל: נדמו. לשון דממה: (יד) כסל. שטות: ואחריהם בפיהם ירצו סלה. והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים: ירצו. לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו: (טו) כצאן לשאול שתו. כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול, שתו דגשות התי"ו במקום תי"ו שנייה לשאול שותתו לשון שתותיה של שאול למדרגה התחתונה וכן שתו בשמים פיהם (לקמן ע"ג) גם הוא לשון שתות, קבעו בשמים פיהם לשונם הרע: מות ירעם. מלאך המות יאכלם, ואל תתמה על לשון אכילה זו שכן מצינו במקום אחר (איוב יח) יאכל בדיו בכור מות, ל"א לשון רציצה כמו הירוע ברזל (ירמיה טו): וירדו בם ישרים לבקר. ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי): וצורם לבלות שאול. צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כלה והם אינם כלים: מזבול לו. מהיות להם מדור והקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומלהטת אותם שנאמ' (שם) וליהט אותם היום הבא, ורבותינו פירשו מזבול לו על שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו את בהמ"ק: (טז) אך אלהים יפדה נפשי. אבל אני שהטיתי למשל אזני, אלהים יפדה נפשי שלא אלך אל שאול כי יקחני בחיי ללכת בדרכיו: (יט) כי נפשו בחייו יברך. הרשע מברך את נפשו בחייו ואומר שלום עליך נפשי לא יאונך שום רעה אבל אחרים אין אומרים עליו כן: ויודוך כי תיטיב לך. ואתה אם תשמע לדברי הכל יודוך כי תטיב לנפשך לישר את דרכך:
מצודת דוד
(יג) ואדם ביקר. הלא אין האדם בוטח ביקר עשרו שילין עמו עד הבוקר וא"כ מה הוא העושר: נמשל. הבוטח בעשרו הוא נמשל לבהמות ודומים אליהם בחסרון הדעת והענין כפול לדמיון גמור: (יד) זה דרכם. כן מנהגם להחזיק לעצמם את הכסילות הזאת להתהלל עם העושר ולבטוח בה: אחריהם. אף בניהם הבאים אחריהם גם המה ירצו לעולם באמרי פי אבותיהם להתהלל עם העושר: (טו) כצאן. ועומדים המה למיתה לכלות הנפש עם הגוף כמו הצאן הנאסף אל הדיר הגופות עם נפשותם כן יאספו כולם להשימם בשאול והמות ישברם מכל וכל כי בקבר תכלה הנפש עם הגוף: וירדו. אף בחייהם כאשר יבוא עתם ימשלו בם הישרים בבוא עת בקרם וזריחתם: וצורם. וחזקם יובא להרקב בשאול ולא ישאר מהם מאומה לא מהגוף ולא מהנפש: מזבול לו. מן המדור שלו יובא אל השאול: (טז) יפדה נפשי. לבל תכלה נפשי עם הגוף בקברי: כי יקחני סלה. את נפשי יקח להיות גנוזה עמו למעלה עד עולם: (יז) אל תירא. אל תדאג בעבור קנאת העשיר: (יח) הכל. כלל וכלל לא וכן ולרש אין כל (ש"ב יב): לא ירד. אל הקבר: (יט) כי נפשו. הוא לבד ברך נפש עצמו בימי חייו ואמר שלום יהיה לי אבל לא נתברך מזולת אבל אתה כאשר תטיב מעשיך להיטיב לך בעוה"ב אז הכל יודוך:
מצודת ציון
(יג) ביקר. מלשון יקר: נדמו. מלשון דמיון: (יד) כסל. מל' כסילות: למו. להם: ירצו. מלשון רצון: (טו) שתו. שמו: ירעם. ישברם: וירדו. וימשלו: וצורם. מלשון צור ור"ל חזקם: לבלות. מלשון בליה ורקבון: מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ"א ח):