קירוב רחוקים: לקרב רחוקים ולסייע בידם לזכות באושר הרוחני שבחיי תורה ומצוות!

קירוב רחוקים

לקרב רחוקים ולסייע בידם לזכות באושר הרוחני שבחיי תורה ומצוות!

נלמד מהפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (פרק יב-ה)

וכתב רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאו". ושאלו חז"ל (במד"ר): איך יתכן שעשו את הנפש, והרי אם מתאספים כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד, אין יכולים לזרוק בו נשמה?! אלא אלו הגרים שגיירו, וללמדך שכל המקרב והמגייר... כאילו בראו. עוד אמרו חז"ל (סנהדרין צט:) כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו".

נאמר בפסוק (ישעיה מא) "ועתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי". וצריך להבין: מדוע חיבה יתירה נודעה לאברהם אבינו יותר משאר אבות העולם שקרא אותו בשם "אוהבי"?

אלא ביאר החתם סופר (בהקדמתו לשו"ת יו"ד), משום שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו עצמו.

ומוסיף לבאר החתם סופר, כי האוחז במידה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עוז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך. ויען כי זכה אברהם אבינו ע"ה למידה זו טרם ציווה עליו ה', רק משיכלו ומדעתו עמד בראש כל חוצות... העמיד תלמידים הרבה... לכן לו יאות להקרא אוהבו של המלך ית"ש "זרע אברהם אוהבו".

במכתב נדיר ששלח החזון איש להגראי"ל שטיינמן זצ"ל (בר"ח חשוון תש"ט, למען הכנסת נער לישיבתו בכפר סבא) כתב בזה"ל: "כמובן בזמן הזה, הצלת ילד לחינוך ישראלי הוא לא פחות מהצלה מטביעה בנהר. לפי גיל הילד אפשר לפתחו ולהעלותו למדרגות תלמיד בזמן קצר, אך צריך טיפול מיוחד ושימת לב. אפשר לסדר שינדבו לו לימוד חצי שעה בבוקר ובצהרים ועוד, וזה יוכל להתקיים ע"י תלמידי הישיבה המבוגרים, והנני מאחלם שיהיה בידם לזכות במצוה הזו ולקיים נפש אחת מישראל".

בשיחה שזעק הגרש"י בורנשטיין זצ"ל מנהמת ליבו בעיירה שדרות לפני כשישים שנה (אייר תשכ"ז) אמר בין היתר: "אחים יקרים! כשאנו מסתכלים באלפי בני נוער העבריינים. שאין כיבוד אב ואם ויש זלזול בכל ערכי יסוד אנושיים ואנו שואלים כיצד קרה הדבר?!

"עלינו להשיב: אבל אשמים אנחנו על אחינו"... "והנה נער בוכה ותאמר מילדי העברים זה". כשרואים ילד יהודי, כבר מפניו נשקפת כל הטרגדיה של העם היהודי. כשמסתכלים בפניהם של הילדים המסתובבים בשכונת 'התקוה', נשקפת מעיניהם זעקת חמס, והם צועקים הצילו! הצילונו מהידרדרות נפשעת. החזירו אותנו למקור אבותינו!

"על כן קוראים אליכם אחים יקרים! אל תחטאו בילד! הכריזו קבל עולם ומלואו שאינכם רוצים אלא בחינוך דתי תורני וקדוש. חינוך יהודי אמיתי ללא רבב. חינוך של תורה ומצוות נימוס ודרך ארץ. של אמונה קדושה וטהרה. של מידות טובות. כיבוד אב ואם. של צניעות אמיתית, ולא חינוך של הפקרות ופריצות". עכ"ד.

להציל יקר מזולל...

פעם הופתעו מקורביו של הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל לראותו שקבע לימוד בחברותא עם יהודי פשוט ממתפללי בית הכנסת. הבחין הרב פרנק בתמהונם ואמר להם כדברים הבאים:

"להוי ידוע לכם, כי אדם זה אינו פשוט כלל וכלל. הוא מאותם קנטוניסטים ברוסיה שנחטפו מזרועות אימותיהם ושרתו עשרים וחמש שנים בצבא של ניקולאי. רבים שכחו את יהדותם ויאבדו מתוך הקהל. ואילו הוא בא במסירות נפש, שמר על גחלת יהדותו. כולנו חייבים לחזקו ולעודדו ולקרבו בכל הדברים. וגם יש לנו מה ללמוד ממנו ביראת ה' וביחוד שמו באהבה". יש לציין כי אדם זה אכן עלה ונתעלה בתורה, והגיע בסופו של דבר לדרגה שיכול להשפיע על אחרים והיה אומר שיעורי הלכה בבית הכנסת ב"ראשון לציון" לשם עבר להתגורר.

שבבי אור – שביבי חיים

שאלה קשה בדיני נפשות...

סיפר הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א: פעם שאלתי את הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל האם להוציא בחור סורר מהישיבה. והשיב לי: אם היית שואל אותי אם להרוג מישהו הייתי עונה לך, כי זו שאלה שגם בית דין של עשרים ושלושה דיינים יכולים לענות, אבל להוציא בחור מהישיבה, גם סנהדרין של שבעים ואחד אינם יכולים לפסוק, כי זה נוגע גם לעולם הבא שלו ומי יכול לפסוק בכך...

ופעם הוסיף רבי חיים בנידון כזה ואמר לשואל: "ישנו מסלול מסוים שאם נכניס עצמנו דרכו, אוכל לענות לך. והוא שנחליט שאנו דנים על הבן שלנו! ואז מותר לענות בנפשות"... אחרי ששמע רבי חיים שוב את השאלה על "הבן שלו"... החליט להשאירו בישיבה. וכיום הוא אברך תלמיד חכם נפלא.

הלמות עמלים

תפלה על הזולת

להתפלל ולבקש רחמים על הזולת הנמצא בצרה ומצוקה וזקוק לישועה!

נלמד מהפסוק: "עד מקום שכם" (פרק יב-ו)

וכתב רש"י: להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם. כיוצא בזה פירש רש"י על הפסוק להלן: "ויבן שם מזבח" (יב-ח): נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם. כמו כן אומרים חז"ל (מד"ר לט-יא) על אברהם אבינו ש'היה מתפלל על עקרות והן נפקדות, על החולים והם מרויחים'.

כידוע, התפילה המקובלת ביותר היא זו שנאמרת מעומק לב נשבר ומלווה בדמעות. רבינו בחיי ז"ל כתב (בספרו כד הקמח) "כי הדמעות יוצאות מעמקי ההכנעה והכוונה הרצויה, והם עדות על לב נשבר ונדכא, ועם הדמעה תפילתו של אדם נשמעת, שכן אמר דוד ע"ה (תהילים לט) 'שמע תפילתי ה' אל דמעתי אל תחרש'. וכן בתפילתו של חזקיהו כתוב (מ"ב כ-ג) 'ויבך חזקיה בכי גדול'. וכן בתפילת חנה כתוב: 'ותתפלל על ה' ובכו תבכה' ומתוך הדמעות נתקבלה תפילתה".

כיוצא בזה כתב השל"ה הק' ז"ל: כלל גדול שבקשות ותפילות המלוות בדמעות בוקעות ועולות בלי מחיצות עד לכיסא הכבוד ומפיקות רצון ממנו יתברך, כי ברית כרותה ששערי דמעות לא ננעלו. ורמז לכך בפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר".

רמז מעניין נוסף מצאנו בספר פיתוחי חותם (לצדיק רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל) שרמז עניין זה בפסוק (ויקרא ב-יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". "קרבן מנחתך" – היא התפילה. "במלח תמלח" – הם הדמעות המלוחות. ובהמשך נאמר: "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך" – קראם "מלח ברית" לפי שנכרת ברית עם הדמעות שאינן חוזרות ריקם "ששערי דמעות לא ננעלו".

הגאון רבי עזרא פיג'ו זצ"ל מביא (בספרו בינה לעיתים – דרוש סא) כי סגולת מעלת התפילה היא נפלאת בעיני כל יודעיה, כאשר יש לה כח גמור ויכולת מספיקה שישיג בה האדם את כל מבוקשו בין היותו זכאי וראוי לכך, ובין בהיותו חסר הזכות, כי לא תחזור ריקם בכל עת ובכל שעה, כאמרת חז"ל (דברים רבה ב–ז) שערי תפילה לעולם נפתחים.

ואמרו חז"ל (שם): אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשאתה רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים, מיד ענה אותם. אמר לו הקב"ה: משה, חייך בכל שעה שיקראו אותי אענה אותם, דכתיב (דברים ד–ז): "כה' אלוקינו בכל קראנו אליו".

ומוסיף ה"בינה לעיתים" שרואים יתירה מזו, שאפילו בהיות אדם חוטא, אם יתפלל לה', לא תשוב תפילתו ריקם. רואים זאת באזהרת שלמה ע"ה (קהלת ד-יז): "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע". והיינו שהשי"ת בחסדו הגדול קרוב לשמוע תפילת המתפללים שם בבית תפילתו, יותר מכאשר הכסילים החוטאים נותנים זבח ומקריבים קרבנות על חטאיהם, כאמרת חז"ל (ברכות לב:) גדולה תפילה יותר מן הקרבנות.

ומדוע הזבח והקרבן לכסילים האלו יועיל להם? זאת משום "שאינם יודעים לעשות רע", שלא חטאו במזיד אלא בשוגג, מבלי שידעו בשעת החטא שהם חוטאים ועושים רע, אבל אם היו מזידים, אין הקרבן מכפר כלל. אבל לעומת זאת התפילה תועיל אפילו לחוטאים מזידים, מעצם סגולתה.

דמעות האב עזרו לנכד...

באחד הימים קרא החזון איש לגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל וביקש ממנו לסייע במזון לבחור מקיבוץ "השומר הצעיר" שברח משם וחזר בתשובה שלמה. היה זה בשנים ששרר בארץ שלטון הצנע והיה קשה להשיג תלושי מזון.

הביע רבי יעקב את תמיהתו לפני החזון איש: היאך יתכן שבחור כזה יתעורר לשוב בתשובה (היה זה הרבה שנים לפני תנועת התשובה הפורחת בימינו) והרי הוא נולד בקיבוץ, ללא זיק של יהדות, מחלל שבת ואוכל נבלות וטריפות וכו' רח"ל?!

השיב לו החזון איש: "כשאביו של הבחור הזה הידרדר לעברי פי פחת, הבאיש ונעשה חילוני, בכה עליו אביו בדמעות שליש. הוא ישב שבעה על בנו שהגיע לשמד. לבן עצמו, כבר לא עזר דבר, אבל הנכד חזר בתשובה! זאת בניגוד לכל היגיון, מעבר לכל ציפייה. למדנו ששערי דמעות לא ננעלו"!

רבי יעקב אומר

"התפלות בקעו רקיעים"...

כאשר לקה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשבץ מוחי, אמר הרופא: "המצב אבוד נותרו לך ארבע שעות!" הגיב ע"ז הגר"י קניבסקי – הסטייפלר זצ"ל: "הכל תלוי בתפילת הרבים, וגם אני אתפלל עליו".

ואכן נערכו תפילות בהמוני בתי מדרשות וכוללי האברכים. תפילות הרבים בקעו רקיעים, וכשהגיע הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל לבקר את רבי בן ציון בבית החולים. אמר לבנו: "הזוכר אתה את התפילות והזעקות שהיו ערב מלחמת ששת הימים? הם אינם מגיעות לחצי מהתפילות שנערכו על מו"ר אביך!"

וכשאירע הנס ופקח את עיניו, ונתברר שהדיבור והזיכרון לא נפגעו התבטא רבי בן ציון: "מלאכים אחזו במיטתי ומשכוה למעלה, והתפילות הרבות משכוה למטה וגברו"! ולימים אמר עוד: "אילו היו מתפללים על הגאולה כפי שהתפללו לרפואתי היה המשיח בא...!"

וכשהלך והחלים, הוסיף עוד שיעור הלכה לציבור בנמקו: "הציבור התפלל עלי ופעל בתפילתו. עלי להכיר לו טובה ולשלם לו על כך"!

יגילו במלכם

"תגיד תהלים בבכיות"...

הגיע אדם אל הגה"צ רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל ותינה צרתו: גיסו חולה אנוש רח"ל. הרופאים מיואשים. הוא אדם צעיר ובביתו ילדים רכים... המליצו לו כמוצא אחרון לתת לזכותו סכום עצום לצדקה שמעבר ליכולתו. מה יעשה?

השיב רבי מרדכי: "אין זו מהתבונה לדרוש מסירות מסוימת שכזו... תעשה מה שהיה מקובל כל הדורות: תפתח את ארון הקודש ותגיד תהילים במנין בבכיות ויללות... זכורני מעשים שסיפרו על 'נפטר' שהתעורר מכוח התפילות"...

יחיד ודורו

בכח התפילות תבוא הישועה...

מנהלי מוסד חינוכי לבנות בטבריה תינו צרתם לפני הגה"צ רבי חזקיהו דב הכהן קוק שליט"א (בן שושנה לרפו"ש): המוסד במצוקה כלכלית קשה. הם קיבלו צו פינוי לעוד שבועיים ובנתיים אין להם מקום חילופי מה עושים?

יעץ להם רבי דב לבקש מכל תלמידות המוסד להתפלל ג' תפלות ביום ולבקש מאת השי"ת ס"ד לקיום המוסד ושלא יפנו אותו. ובמשך חודש יתפללו להצלחת המוסד ובזה יוושעו.

והוסיף לספר ששמע מהנהלת ישיבת יסודות: אחד הגבירים הגדולים שהחזיק את הישיבה הודיע להם יום אחד שנלקע לקשיים כלכליים ונאלץ להפסיק את התרומות לישיבה, וכבר חשבו לסגור את הישיבה. אך ראש הישיבה לא נואש אלא ביקש מהתלמידים להתחזק בכוונת מאה ברכות ביום. וראה זה פלא: אחרי שבועיים התקשר הגביר לראש הישיבה והודיע לו שמן השמים נפתרו לפתע בעיותיו בדרך נס, ויכול בעז"ה להמשיך לתמוך בישיבה כבעבר.

איתעלותא

הרחק מחבר רע

להתרחק מחברים רעים וממקום קלוקל שהשפעתו רעה !

נלמד מהפסוק: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (פרק יג-יד)

וכתב רש"י: "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו" וכן ברש"י על הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים" (ג,יג) נדרש לוט לגנאי. שאף על פי שהיו רעים וחטאים, לא נמנע לוט מלשכון עמהם.

רגיל היה רבינו הגרא"מ שך זצ"ל להביא בשיחותיו את דברי הרמב"ם (הלכות נזירות פ"ד ה"י) שכתב: "מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב".

למדנו איפוא, שגם העמידה ליד שותי היין היא מכשול למי שאסור בשתיית יין ואין זו חומרא או הידור בעלמא. אם כן – התריע הרב שך – מה נאמר אנו? האם לעבור ברחובות העיר מותר?! האין כאן מכשול בכל ענייני איסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?! הרי חובה מוטלת ללכת סחור סחור ולא להתקרב ל"מושב שותי יין" שברחובות העיר, שהרי מכשול לפניו. וצריך "להתרחק ממנו הרבה" ובכך נקיים חובה מדברי סופרים. עכ"ד.

אמרו חז"ל במד"ר (בראשית ס–טז) שכל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה ודלתות פתוחות לרווחה. וביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בדברי אגדה) שהדלתות היו פתוחות לקבל ולארח, לקרב כל אדם. אבל עם זאת ענן היה קשור על פתח האוהל כדי לחצוץ ולהפסיק, שלא תיכנס אל האוהל אווירת הרחוב ולא יחדרו קולות הרעש והפריצות!

[וזה מחייב אותנו להתייחס למצב בזמננו: כידוע, בשנים הראשונות לקיום המדינה נשלחו ע"י אנשי הממסד (ממפלגות השמאל של היום) אלפי ילדים ונערים חרדים, יתומי השואה, לקיבוצים להעבירם על דתם כדי להטמיעם בחברה הישראלית ככל העמים רח"ל. ועד עצם היום הזה מגבירים את מאבקם בציבור החרדי בדרכים שונות מתוך שנאתם הרבה לשומרי תורה ולומדיה וקנאתם העמוקה בחינוך המבורך של ילדיהם.

ואילולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו, וב"ה שלא נתננו טרף לשיניהם. כי בחסדי ה' עלינו העמיד לנו בגלות הקשה הזו במהלך שבעים ושבע השנים, את גדולי ישראל מנהיגי הדור שיורו לנו היאך להתמודד עם רודפי הדת, החל מהכוונת החזון איש בדור הקודם ועד להגר"ד לנדו והגרמ"ה הירש שליט"א בזמננו. ועמם אדמור"י החסידות וחכמי עדות המזרח.

ומכיון שהנוטל עיצה מהזקנים והמציית לדבריהם אינו נכשל, זכינו לראות במשך כל השנים הללו (למרות הרדיפה התמידית של המסיתים והמוסתים, הן ברחובה של עיר, והן בניסיון חדירתם למוסדות החינוך) את עולם התורה פורח ומשגשג להפליא בלעה"ר. בהכוונתם עם סיעתא דשמיא של גדולי הדור, כאמור.

והוראתם במשך כל השנים הייתה ברורה עפ"י המשל בגזלן אלים ומסוכן שגזל סכום עתק מאדם חכם וחלש. הרי פשוט שאם ינסה הלה להוציא את הגזילה בכוח, יצא 'בשן ועין. ומאידך, להיכנע ולהשאיר את כל היקר ביד הגזלן גם אי אפשר. אז מה עושים? הפתרון היחיד הוא לשלוח בעל מקצוע מומחה לנהל בחכמה משא ומתן עם הגזלן כדי להציל ממנו ככל האפשר...

כך נוקטים גדולי ישראל כל השנים. הם סוברים שעל כל בני הישיבות והכוללים לעסוק בתלמודם בלבד ללא שום עסק אחר בחוץ, כדי שלא יושפעו ויתקררו ח"ו מאווירת הרחוב הקלוקלת. ק"ו שלא יצאו מבית המדרש להתעמת עם פורקי העול בחוץ, שלא תגבר השפעתם השלילית על נפשם הטהורה של בני התורה המסולאים בפז.

לפיכך שולחים גדולי ישראל נציגים מיוחדים שזהו כל תפקידם, להתנהל עם אנשי הממסד ולהציל מהם את כל מה שניתן, כדי לשמור על "יבנה וחכמיה" וגם על שאר ערכי היהדות הבסיסיים ככל שניתן עד כי יבוא שילה ויגאלנו. ובינתיים אין לנו אלא לציית להוראתם של גדולי ישראל בימים אלו, מתוך אמונה תמימה, כי השומע להם אינו נכשל].

כל זה עושים מפני שהמצב מאלץ לכך ולא שזה האידיאלי. ומובא על המשגיח – הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שהיה תקופה קצרה בארה"ב ומיד ברח משם לארץ ישראל נימק במכתב את סיבת בריחתו, בין היתר, בדברים הבאים: "בימים הראשונים שהייתי בארה"ב הרגשתי על כל צעד ושעל את האווירה הטמאה והייתה לי סלידה מכך. אך כשהתחלתי להרגיש שאני מתרגל לזה, שהמבט שלי על המקום נהיה טוב יותר, שאמריקה כבר לא כל כך שלילית בעיני – זה הזמן שצריך לברוח!"

"חששתי שמא ישפיעו עלי"...

סיפר הגר"ר קרלינשטיין זצ"ל: זכורני לפני כמה עשרות שנים געשה ארץ ישראל על "חיטוטי שכבי" שנעשו בטבריה. שלומי אמוני ישראל נזעקו להגן על כבוד המתים... החליט הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל לזמן לביתו שני שרי ממשלה לנסות לדבר על ליבם שיפעלו נגד חפירת הקברים, אך לא יצא מאומה מפגישה זו, שכן השרים דחו "מתוקף החוק" את דרישות ההלכה.

בצאתם מן הבית שאל הגרי"ז את בניו שנוכחו במפגש: "מה הם אמרו"? התפלאו הבנים: "הלא גם האבא היה איתנו בפגישה ושמע מה אמרו ומדוע שואל אותנו?" השיב להם הגרי"ז: "אמנם ישבתי שם אבל לא שמעתי מילה ממה שאמרו כי חששתי שמא ישפיעו עלי מהשקפותיהם הנלוזות"...

הלמות עמלים – ח"ג

"להיזהר מהשפעתם המזיקה והקלוקלת"...

חברה חילונית אירופאית בשם ה"אליאנס" רצתה לנעוץ את ציפורניה המורעלות ברעל הכפירה, בתוככי העיר הצנועה ג'רבא. יצאו אז נגדה רבני העיר בכל תוקף. בשנת תש"י הכריזה האליאנס על פתיחת מגרש כדורגל ועוד שאר מרעין בישין.

הצדיק רבי רחמים חוויתה הכהן זצ"ל שהבחין בקלקול שיכול לצאת מזה, פירסם ברבים כי יש לו עניין דחוף להודיע לציבור וכי ידרוש דרשה בבית הכנסת המרכזי בעיר. דרשותיו של רבי רחמים היו לשם דבר. עד שגם אנשים החיים עמנו מעידים שהציבור היה מוכן להישאר ער אף לילה שלם מרוב מתיקות הדרשה. ואכן רבי רחמים נשא דרשתו והרחיב על עניין הקלקול של האליאנס, ועד כמה צריך להיזהר מהשפעתם המזיקה והקלוקלת.

והנה באמצע הדרשה פרץ בבכי מר מתוך פחדו הגדול שמה יתקלקלו בני העיר. כל השומעים קיבלו עליהם במעמד מרטיט זה, לא לשלוח את ילדיהם. בלית ברירה נאלצו חברי האליאנס לעזוב את העיר.

מעשיהם של חכמי הספרדים

"את פלוני קנה לך חבר"...

כפי שסופר (בעלון פרשת נח) היה כ"ק האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל עוקב בעירנות אחר מצבם הרוחני של אחינו בני ישראל שלא ילכדו ח"ו נפשות זכות של ילדי ישראל בכל "פירצה קוראת לגנב" בחומת הקדושה.

וסיפר איש ממקורביו: ילד רך הייתי כאשר קראני הרבי לביתו ביום הקדוש, יום הכיפורים, וכיבדני במאכלים לשבור רעבוני אחרי צום של שעות אחדות. אגב כך התעניין ושאל אותי מי הם הילדים אשר התרועע עמהם כל ימות השנה בתל אביב, עיר מגוריהם של הורי. "את פלוני קנה לך חבר" – אמר בניחותא – "ואילו ילד פלוני – אל תחפש קירבתו".

פאר ישראל