לפעמים מזדמנת לאדם הזדמנות לעשות טוב דווקא למי שפגע בו. ברגעים כאלה ההתגברות אינה פשוטה, אך דווקא הבחירה להתעלות מעל הכאב יכולה לפתוח שערים של ברכה בדרכים בלתי צפויות.
השעה שבע בערב. הקטנים באמצע ארוחת ערב, אני מאכיל אותם ומספר סיפור שהמצאתי עכשיו. אשתי מכינה סלט לגדולים יותר, עוד מעט יגיע תור המקלחות, המולה רגילה של ערב, והטלפון מצלצל. אחד הילדים מרים. "אבא, רוצים אותך".
אני לוקח את הטלפון ויוצא לרגע מהמטבח. "שלום, מדבר מנחם מישיבת... רציתי לברר על השכן שלך, הרב אהרון. אנחנו מחפשים מנהל טכני לישיבה ושמענו שמדובר באדם רציני ומסור. מה אתה יכול לספר עליו?"
"לברר על מי?" אני עוצם לרגע את העיניים, מוציא כיסא ומתיישב. איך מכל האנשים בעולם הם רוצים לברר דווקא על אהרון? אני לא מצליח לענות. לשוני נדבקת לחיכי. "תראה", אני מצליח לבסוף לומר, "אני בדיוק באמצע להשכיב את הילדים. תתקשר מאוחר יותר ונדבר". הוא מודה לי ומבטיח להתקשר בעוד כשעה. אילו רק היה יודע לאיזה מלכוד הכניס אותי בשיחת טלפון אחת.
לפני שנה עבר כל הבניין תקופה לא קלה. אהרון, השכן שלי מלמעלה, החל לבנות. רעש משבע בבוקר ועד שבע בערב, אבק ולכלוך במדרגות והמולה בלתי פוסקת. בבניין שלנו כולם, ברוך ה', משתדלים לשמוח בשמחתו של השני ולפרגן. אולי משום כך אהרון הרשה לעצמו יותר מדי. הוא בנה ללא היתרים, הוציא חדרים, מרפסות ויחידות, עד שהבניין קיבל מראה מוזר. כמה שכנים סבלו מאוד מהבנייה, וגם אצלנו היא החשיכה את הסלון. התלבטנו אם לומר משהו, אך החלטנו שגדול השלום והבלגנו.
שנה חלפה. המשפחה שלנו גדלה והבנו שגם אנחנו חייבים להוסיף חדר ולהגדיל מעט את הבית. הפעם עשינו הכול כחוק. הוצאנו אישורים, אספנו חתימות וקיבלנו אישור מהעירייה. הבנייה התחילה, אך באחד הבקרים דפק על הדלת פקח מהעירייה ובידו צו לעיכוב הבנייה. "השכנים התלוננו", הוא אמר.
בהמשך גיליתי שהמתלונן הוא לא אחר מאהרון. לא האמנתי. האיש שבנה שנה קודם ללא אישורים וחסם לנו את שדה הראייה, מתלונן עכשיו על הבנייה הקטנה שלנו?
שלוש פעמים עצר לנו אהרון את הבנייה. במקביל הגיעו שוב ושוב תלונות ממשפחתו. "אבא אומר שהקידוח מפריע", "אבא שואל מתי תנקו את המדרגות", "אולי תפסיקו לבנות בין שתיים לארבע". באחד הימים פגשתי אותו במדרגות והחלטתי לדבר.
"תגיד לי, אהרון, מה יש לך נגד הבנייה שלנו? בשנה שעברה אתם בניתם ואנחנו שמחנו אתכם. לאורך כל התקופה כמעט לא הערנו מילה. אני מרגיש שממש קשה לך לראות אותנו בונים". אהרון הביט בי לרגע בהפתעה, ואז הפטיר משהו כמו "אנחנו היינו הרבה יותר בסדר". המילים שלו כאבו לי. הבנתי שאין לי אלא לבלוע את הכאב ולחכות שהתקופה הזאת תיגמר.
ודווקא עכשיו מתקשרים לברר עליו לצורך עבודה. אני מרגיש לכוד. מצד אחד, אני לא מסוגל בלב שלם לשבח אותו. מצד שני, אינני רוצה להרוס לו את האפשרות להתפרנס. לאט לאט המחשבה מתבהרת.
אני מנסה לשים בצד את מה שקרה בינינו. בסופו של דבר אהרון הוא אדם טוב, יש לו יכולת לארגן דברים ולהוציא אותם לפועל. אני גם יודע שהוא יושב בבית כבר חצי שנה ללא עבודה. אולי עכשיו ניתנה לי הזדמנות לעזור לו?
כשהטלפון מצלצל שוב אני עונה. אני מספר על אהרון דברים טובים, משבח את היכולת הארגונית שלו ומדגיש את מעלותיו. האיש שואל שאלות ואני ממשיך לענות. זה לא קל. יש רגעים שבהם אני צריך ממש לעצור את עצמי מלספר כמה הוא מקשה עלינו וכמה נפגעתי ממנו. אבל הקב"ה נותן לי כוחות ואני נשאר נאמן להחלטה שלי. בסיום השיחה אומר לי האיש שנראה כי אהרון אכן יתקבל לעבודה.
שלוש שעות חולפות והטלפון מצלצל שוב, והפעם השיחה מיועדת לאשתי. היא מוזמנת לראיון עבודה. אשתי מפתחת תוכנה וכבר זמן רב אינה מצליחה למצוא עבודה קבועה. מדי פעם מגיע פרויקט זמני, אך כשהוא מסתיים היא שוב נשארת ללא עבודה. והנה, דווקא עכשיו, היא מוזמנת לראיון באחת החברות שאליהן שלחה קורות חיים.
ביום ראשון היא מגיעה לראיון וביום שני היא כבר מתחילה לעבוד. חברה מצוינת, תנאים מצוינים, שכר גבוה, כל מה שיכולנו לחלום עליו. ואני לא יכול שלא לחשוב על מה שקרה. דווקא ברגע שבו היה לי כל כך קשה לומר מילה טובה על אהרון, בחרתי להתגבר על הכאב ולעזור לו. ובתוך שלוש שעות הרגשתי שהקב"ה החזיר לי טובה תחת טובה, במזומן.
(מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של ידידי ורעי, הרב צבי נקר. ניתן להשיג את הספרים בטלפון 0504124438)