מבול משפחתי
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (יב, יא)
לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לְמִצְרַיִם, מְסַפֵּר הַמִּדְרָשׁ (תַּנְחוּמָא, לֶךְ לְךָ ה) שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ הֶחְבִּיא אֶת שָׂרָה בְּתוֹךְ תֵּבָה סְגוּרָה, כְּדֵי לְהָגֵן עָלֶיהָ מֵעֵינֵי הַמִּצְרִים.
דַּוְקָא כְּשֶׁהַמּוֹכְסִים דּוֹחֲקִים בּוֹ לִפְתּוֹחַ אוֹתָהּ, מִתְבָּרֵר שֶׁהַתֵּבָה שֶׁנִּרְאֲתָה כְּהַגְבָּלָה הָיְתָה כָּל הַזְּמַן מַה שֶּׁהֵגֵן עָלֶיהָ.
גַּם בַּתֵּיבָה שֶׁבְּמֶרְכַּז הַמַּאֲמָר הַבָּא, הַגְּבוּלוֹת אֵינָם כֶּלֶא – הֵם הַמִּסְגֶּרֶת שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִחְיוֹת בְּתוֹכָהּ, וְהַהַדְגָּמָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר לְכָךְ מַגִּיעָה מִתֵּבָה אַחֶרֶת – תֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ, מֵהַפָּרָשָׁה שֶׁלָּמַדְנוּ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.
א. מַה הוֹלֵךְ שָׁם בַּתֵּיבָה?
נַסּוּ לִהְיוֹת בִּמְקוֹם נֹחַ, בְּאוֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר חָדְשֵׁי אֵימָה: סְגוּרִים בְּתוֹךְ קֻפְסַת עֵץ אֲטוּמָה, שְׁחוֹרָה מִזֶּפֶת, וְחוּץ מֵחַלּוֹן אֶחָד קָטָן שֶׁל שִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטְרִים אֵין לָכֶם מְקוֹר אֲוִיר.
מִבַּחוּץ, דְּפִיקוֹת בִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת שֶׁל גַּלֵּי הַיָּם הַסּוֹעֲרִים. בְּרָקִים וּרְעָמִים מַחֲרִידִים אֶת הַלְּבָבוֹת – וְכָל אֵלֶּה הֵם רַק תַּפְאוּרָה לַדָּבָר הָאֲמִתִּי...
שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים שֶׁל רוּטִינָה בִּלְתִּי נִגְמֶרֶת. לְהַאֲכִיל וּלְטַפֵּל בְּאַלְפֵי סוּגֵי חַיּוֹת, קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת, רוֹעֲשׁוֹת וּשְׁקֵטוֹת, מְלַכְלְכוֹת וּמַפְחִידוֹת, לִפְעָמִים גַּם נוֹשְׁכוֹת – וְגַם הַמִּשְׁפָּחָה הָאִישִׁית שֶׁלּוֹ זְקוּקָה לְיַחַס.
בַּקּוֹרוֹנָה הָיִינוּ נְעוּלִים חָדְשַׁיִם בַּבַּיִת, וְלֹא נִשְׁכַּח אֶת הַתְּקוּפָה הַמַּתִּישָׁה שֶׁהָפְכָה אֶת הַבַּיִת לְג'וּנְגֶּל קָטָן. עַכְשָׁיו תַּכְפִּילוּ אֶת זֶה בְּשֵׁשׁ.
וְכָל זֶה בִּשְׁבִיל מָה? לְהַשְׁמִיד דּוֹר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא זָקוּק לְשָׁנָה שְׁלֵמָה – רְגָעִים סְפוּרִים מַסְפִּיקִים לוֹ. לָמָּה דַּוְקָא שָׁנָה שְׁלֵמָה כָּל כָּךְ אֲיֻמָּה?
ב. תֵּיבַת נֹחַ בְּמַהֲדוּרָה מִשְׁפַּחְתִּית
כָּל מִי שֶׁמְּגַדֵּל מִשְׁפָּחָה מַרְגִּישׁ לִפְעָמִים קִמְצוּץ שֶׁל 'תֵּיבַת נֹחַ' – כָּבוּל לַעֲשָׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל מֵרוֹץ בִּלְתִּי נִגְמָר:
לְכַבֵּס; לְגַהֵץ; לְקַפֵּל; לֶאֱסֹף; לְטַאטֵא; לִשְׁטֹף; לִקְנוֹת; לְבַשֵּׁל; לְנַקּוֹת; לָרוּץ לָרוֹפֵא; לְהַשְׁכִּיב אֶת הַיְלָדִים; לְהַלְבִּישׁ אוֹתָם; לִשְׁלֹחַ אוֹתָם עִם סֶנְדְּוִיץ'; לְדַבֵּר עִם הַצֶּוֶת הַחִנּוּכִי; לְחַנֵּךְ; לְהַקְשִׁיב לְסִפּוּרִים יַלְדוּתִיִּים; לְנַהֵל עוֹד שֻׁלְחַן שַׁבָּת...
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי בָּרָא גּוֹזָלִים שֶׁמִּתְעוֹפְפִים מֵהַקֵּן בְּתוֹךְ שָׁבוּעוֹת, מֻשְׁלָמִים וְעַצְמָאִיִּים, וְגוּרֵי חַיּוֹת שֶׁיּוֹצְאִים אַחֲרֵי חָדְשַׁיִם לְמַסְעוֹת צַיִד מִשֶּׁל עַצְמָם. לָמָּה אוֹתָנוּ הִצְמִיד לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת גִּדּוּל לְכָל יֶלֶד?
ג. הַגּוֹלֶם קָם
גּוֹלֶם נוֹצַר מֵאֲדָמָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹפֵחַ בּוֹ נְשָׁמָה אֱלוֹקִית – אָדָם, יְצוּר כִּלְאַיִם עִם שְׁאִיפָה בִּלְתִּי נִגְמֶרֶת לִהְיוֹת כֵּאלֹקִים. שְׁאִיפָה טוֹבָה, כְּשֶׁהִיא לְפַתֵּחַ אֶת הָעוֹלָם; הַבְּעָיָה מַתְחִילָה כְּשֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לִהְיוֹת הַיּוֹצֵר הַיָּחִיד, לִשְׁלֹט בְּסִפּוּר חַיָּיו.
ד. הִדַּרְדְּרוּת גֶּנֶטִית
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת יְצוּר הַכִּלְאַיִם לְגַן עֵדֶן, אֶל שֶׁפַע בִּלְתִּי נִגְמָר – וּמְצַוֶּה: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן – אָכֹל תֹּאכֵל!" הַתַּפְקִיד שֶׁלְּךָ: לֶאֱכֹל.
אָדָם חָשַׁב שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע טוֹב. זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אָמוּר לַעֲשׂוֹת כָּאן? לֶאֱכֹל?! מָה אֲנִי, בְּהֵמָה?!
אֲנִי רוֹצֶה דַּעַת! אֲנִי רוֹצֶה הַשָּׂגוֹת רוּחָנִיּוֹת! אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כֵּאלֹקִים! לֹא מוּכָן לְהִסְתַּפֵּק בְּלֶאֱכֹל כְּמוֹ בְּהֵמָה.
שְׁאִיפָה רְאוּיָה, לִכְאוֹרָה – אֲבָל כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ רַק לֶאֱכֹל, הִיא מַסְגִּירָה רָצוֹן לִשְׁלֹט, לִהְיוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי.
אֶת גַּרְעִין הַגַּאֲוָה הַזֶּה אָדָם מַעֲבִיר בְּתוֹרָשָׁה, וַעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִדַּרְדְּרִים: הַשֶּׁפַע בִּלְתִּי נִגְמָר, הָאָדָם לֹא מַכְנִיסוֹ לִגְבוּלוֹת. הַתּוֹצָאָה – מַבּוּל.
ה. מַבּוּל בְּכַרְטִיס אַשְׁרַאי
מַבּוּל הוּא תּוֹצָאָה שֶׁל אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁבָּהֶן חִנְּכוּ בְּנֵי הָאָדָם שֶׁחֶסֶד לֹא צָרִיךְ הַגְבָּלוֹת. גְּבוּלוֹת הֵן סוֹד הָאִזּוּן – הַגְּבוּרָה אֵינָהּ רַע מֻחְלָט, אֶלָּא הַכְּלִי שֶׁנּוֹתֵן לְךָ לֵהָנוֹת מֵהַשֶּׁפַע נָכוֹן, בְּלִי לְהִסָּחֵף לִמְחוֹזוֹת נוֹרָאִים.
תְּנוּ לְיֶלֶד בֶּן שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה כַּרְטִיס אַשְׁרַאי לְלֹא הַגְבָּלָה. הַאִם אַתֶּם מֵיטִיבִים אִתּוֹ? בְּמַבָּט רִאשׁוֹן – וַדַּאי. צָרִיךְ רַק לִרְאוֹת אֶת הַבָּרָק בְּעֵינָיו כְּדֵי לְהָבִין כַּמָּה הוּא מְאֻשָּׁר עִם הַמַּתָּנָה שֶׁהֶעֱנַקְתֶּם לוֹ.
אֲבָל כָּל בַּר דַּעַת מֵבִין שֶׁלָּתֵת כַּרְטִיס אַשְׁרַאי חָפְשִׁי לְיֶלֶד זֶה הַצַּעַד הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לַהֲרֹס אֶת חַיָּיו. כִּי הוּא יֶלֶד, אֵין לוֹ גְּבוּלוֹת! וּמָה יַעֲצֹר אוֹתוֹ מִלְּהִתְפָּרֵעַ בְּמַאֲכָלִים לֹא בְּרִיאִים, אוֹ לְהִסָּחֵף לִמְחוֹזוֹת לֹא חִנּוּכִיִּים בַּעֲלִיל?
הוּא יִרְקַע בְּרַגְלַיִם אִם תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַכַּרְטִיס, יִרְאֶה אֶתְכֶם כְּמוֹ אֲנָשִׁים חַסְרֵי לֵב – אֲבָל יַעַבְרוּ שָׁנִים, וְאוּלַי יוֹם אֶחָד הוּא יָבִין עַד כַּמָּה הִצַּלְתֶּם לוֹ אֶת הַחַיִּים: לְקַחְתֶּם לוֹ כַּרְטִיס פְּלַסְטִיק, וּנְתַתֶּם לוֹ אֶת הַיְּכֹלֶת לֵהָנוֹת בֶּאֱמֶת מֵהַשֶּׁפַע, בְּצוּרָה מְאֻזֶּנֶת, מִתּוֹךְ חִבּוּר לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת.
זֶה הַסִּפּוּר שֶׁל כָּל 'גְּבוּרָה': בְּלִי גְּבוּלוֹת הָיִינוּ הוֹפְכִים לְבַעֲלֵי שְׁלִיטָה אֵינְסוֹפִית – גּוֹמְרִים אֶת הַמִּשְׁפָּחָה בִּצְעָקוֹת, מְאַבְּדִים חֲבֵרִים אֲמִתִּיִּים, מְאַבְּדִים אֶת שִׂמְחַת הַחַיִּים בְּכָל תַּקָּלָה קְטַנָּה, וְחוֹצִים גְּבוּלוֹת מוּסָר בְּלִי לְהָנִיד עַפְעַף. דּוֹר הַמַּבּוּל מִסְפָּר שְׁתַּיִם.
ו. חוֹזְרִים לַמִּיקוּם הַנָּכוֹן
כְּדֵי לְהַחְזִיר אוֹתָנוּ לַמָּקוֹם הַנָּכוֹן, שׁוֹלֵחַ לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּבוּרָה שֶׁמַּזְכִּירָה שֶׁאֵינֶנּוּ בַּעֲלֵי הַבַּיִת – וּפִתְאוֹם יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ שֶׁנּוֹתֵן לִי אֶת הַכֹּחַ. הַהַכָּרָה בִּגְבוּלוֹת עוֹצֶרֶת אֶת הַהַאֲשָׁמוֹת, וְשִׂמְחַת הַחַיִּים חוֹזֶרֶת.
ז. מוֹנְעִים אֶת הַהַעֲבָרָה הַבֵּין-דּוֹרִית
עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת חוֹלְפִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, כָּל אֶחָד מְשַׁכְלֵל אֶת הַגַּאֲוָה יוֹתֵר מִקּוֹדְמוֹ – עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר דַּי. אֲבָל הַגַּאֲוָה טְבוּעָה בַּדִּי.אֶן.אֵיי שֶׁלָּנוּ, וְגַם נֹחַ נוֹשֵׂא אוֹתָהּ – אִם יָקִים כָּךְ אֶת דּוֹר הַמָּחָר, הַמַּצָּב יַחֲזֹר לְקַדְמוּתוֹ. מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לִמְכוֹנַת כְּבִיסָה: שָׁנָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּהּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַיְּשָׁנִים מִתְעַרְעֲרִים.
שָׁנָה שֶׁל נְשִׁיכַת שְׂפָתַיִם שׁוּב וָשׁוּב. שָׁנָה שֶׁל סַבְלָנוּת אֵינְסוֹפִית. שָׁנָה שֶׁבָּהּ אַתָּה מִתְפּוֹצֵץ שׁוּב וָשׁוּב עַל הַבַּלָּגָן, עַל הַג'וּנְגֶּל, עַל חֹסֶר הַשֶּׁקֶט.
שָׁנָה שֶׁל גִּדּוּל מִשְׁפָּחָה בְּתוֹךְ תֵּיבָה קְטַנָּה, עִם מִילְיוֹנֵי פְּעָמִים שֶׁהַיְלָדִים מְשַׁגְּעִים אוֹתְךָ בְּמִשְׁפָּטִים הָאַלְמוּתִיִּים: אַבָּא, מְשַׁעֲמֵם לִי... אִמָּא, אֲנִי רָעֵב...
זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לִבְנוֹת 'נֹחַ' חָדָשׁ שֶׁמַּכִּיר בְּחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁלּוֹ וּבַצֹּרֶךְ בְּרַחֲמֵי שָׁמַיִם – רַק חָרִיץ עָמֹק בַּנֶּפֶשׁ מֵבִיא אֶת הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ.
ח. מְחַנְּכִים דּוֹר חָדָשׁ
גַּם לְגַבֵּינוּ, כְּמוֹ לְגַבֵּי נֹחַ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אוֹתָנוּ לִמְצִיאוּת שׁוֹחֶקֶת, כְּדֵי שֶׁנִּתְרַכֵּךְ וְנַעֲבִיר לַדּוֹר הַבָּא מְצִיאוּת נְקִיָּה יוֹתֵר.
הַיְלָדִים שֶׁלְּךָ לֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת הַזְּמַנִּים בָּהֶם נִלְחַמְתָּ כְּמוֹ אַרְיֵה לְהַחְזִיק מַעֲמָד; דַּוְקָא אָז יָצוּפוּ מוּל עֵינֵיהֶם הַהוֹרִים שֶׁנִּתְּבוּ אֶת הַקֹּשִׁי לְחִבּוּר אֶל הַבּוֹרֵא – וְזֶה מַה שֶּׁיַּעֲבֹר לַדּוֹר הַבָּא.
ט. תַּתְחִילוּ לְדַבֵּר
הַאִם כָּל מִי שֶׁעוֹבֵר מַסָּע כָּזֶה יוֹצֵא מִמֶּנּוּ מְחֻבָּר יוֹתֵר? לֹא מַמָּשׁ.
מָה אִם כֵּן הַסּוֹד? 'תֵּיבָה'. דִּבּוּר – זֶה מַה שֶּׁמְּיַצֵּר חִבּוּר בֵּין אֲנָשִׁים.
אַתָּה יָכוֹל לַעֲלוֹת חֲמִשִּׁים קוֹמוֹת בְּמַעֲלִית עִם עוֹד אָדָם, וְלִהְיוֹת מְנֻתָּק מִמֶּנּוּ לַחֲלוּטִין. מָה יוֹצֵר חִבּוּר? הַחְלָפַת מִלִּים. בִּלְעָדֶיהָ – אֵין חִבּוּר.
בְּכָל אוֹתָהּ שְׁנַת אֵימָה, הִסְתּוֹבֵב נֹחַ בַּתֵּיבָה, בְּתוֹךְ הַמַּבּוּל וְהַבַּלָּגָן, וְהָיָה מְדַבֵּר עִם הַבּוֹרֵא, מְשַׁתֵּף אוֹתוֹ וּמִתְחַנֵּן, כָּךְ אוֹמֵר הַמִּדְרָשׁ, "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי". הוּא לֹא נִסָּה לְשַׁוֵּק שֶׁהוּא גִּבּוֹר גָּדוֹל – הוּא הָפַךְ אֶת הַקֹּשִׁי שֶׁלּוֹ לְדִבּוּר. לִתְפִלָּה.
הַדִּבּוּר הַזֶּה מוֹצִיא 'נֹחַ' חָדָשׁ לָעוֹלָם: כְּשֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לוֹ כַּמָּה אַתָּה לֹא מְסֻגָּל לְהַחְזִיק מַעֲמָד – אַתָּה יוֹצֵא מֵהַתֵּיבָה אָדָם מְחֻבָּר.
וְכָכָה זֶה גַּם בַּ'מַּבּוּלִים' שֶׁלָּנוּ: אִם נִלְמַד לְדַבֵּר, לְשַׁתֵּף אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַה שֶּׁקָּשֶׁה לָנוּ – נְנַתֵּב אֶת הַתְּקוּפָה הַזּוֹ לְמַסָּע שֶׁל חִבּוּר.
(נְקֻדּוֹת שֶׁל אוֹר - סְפִּינְקָא)
לקוטים וספורים נפלאים
"לֶךְ לְךָ ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א)
בשנים הראשונות להנהגתו של הרבי מליובאוויטש קרא פעם אחת לאחד מחסידיו והטיל עליו משימה, שהייתה בסגנון סיפורי הבעל שם טוב. החסיד נצטווה לנסוע למקום כלשהו, בלי שנאמר לו מה לעשות שם ואל מי לפנות.
כשיצא החסיד מלפני הרבי התחיל לתהות: מה אני אמור לעשות שם? איזו משימה הרבי רוצה שאמלא? אולי לא הבנתי נכון את הדברים שאמר לי הרבי? החליט החסיד להעלות את שאלותיו על הכתב ומסר את מכתבו למזכירות הרבי.
הרבי הגיב על המכתב בשורה אחת, נוקבת: "אם מתחילים להתעורר אצלך ספקות, מתעוררים ספקות גם אצלי".
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (יב, א)
סבל רב סבל הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין משלטון הרשע ברוסיה, ולאחר שישב כמעט שנתים בכלא בעלילת שוא, הצליח בחסדי שמים להמלט מהמדינה והשתקע בעיר סדיגורא שבבוקובינה, שהיתה נתונה אז תחת השלטון האוסטרו הנגרי, יריבתה של רוסיה.
לאחר שהצבא הרוסי גלה כי טרפו חמק מבין אצבעותיו, הגיש לקיסר אוסטריה בקשה נחרצת להסגירו לידיו, ומקורבי הרבי פעלו נמרצות לדחיית הבקשה.
בין השאר הועלתה הצעה, כי הרבי יחליף את שם משפחתו פרידמן כדי להסתיר את זהותו, אולם הרבי סרב ואמר: "אמנם התקיים בי מה שנאמר אצל אברהם אבינו, וגליתי מארצי וממולדתי, אך לא מבית אבי, שכן רק אברהם נאלץ לעשות כן, מפני שבנו של תרח היה, אולם אני בנו של רבי שלום הגדול מפרוהבישט, ועל שמו שם משפחתי, שכן פרידמן משמעותה 'איש שלום', ומאב שכזה, איני צריך ואיני יכול ללכת ולהתנתק"...
"לֶךְ לְךָ" (יב, א) – להנאתך ולטובתך (רש"י)
איזו הנאה יכולה להיות כתוצאה מהטלטלות בדרכים?
בעל המאור עינים היה עוסק רבות במצות פדיון שבויים. יהודים רבים היו חייבים לו את חייהם ואת שחרורם מבית האסורים ומהשבי אצל הגויים. פעם אחת הלשין עליו אי מי, ובעל המאור עינים הושלך לבית האסורים.
רבונו של עולם! קרא הרב בצער, על מה בא עלי כזה עונש, הרי כל חיי מציל אני את היהודים הנמצאים בבית הסוהר, איך יתכן שקרה גם לי כך? ראה ה' בצערו, ושלח אליו את אליהו הנביא.
אין זה עונש, חלילה! אמר לו אליהו, שמחה גדולה יש בשמים כאשר אתה מקיים את מצות פדיון שבויים, אולם כדי שתקיים את המצוה ביתר שאת ובזריזות, רצה ה' להטעים לך פעם אחת את הטעם שמרגיש האדם השבוי. לאחר שתחוש את תחושותיו של הנתון בשבי, תקיים את מצות פדיון שבויים בהתלהבות ובזריזות רבה אף יותר!
בדומה לכך, ארע לאברהם אבינו, מכיון שכל חייו עסק במצות הכנסת אורחים, רצה הקדוש ברוך הוא להטעימו בטעם שמרגישים עוברי דרכים, ולגרום לאברהם לחוש את תחושתו של מי שנזקק לאכול על שולחנו של השני, לצורך כך אמר לו ה', "לך לך" להנאתך ולטובתך, שתקיים את מצות הכנסת אורחים ביתר שאת, בהנאה ובשמחה, כאשר אתה יודע ומכיר עד כמה גדולה הטובה שאתה עושה לאורחים.
"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (יב, ג)
אדם אומר לבנו תהא כאברהם (רש"י)
מדוע דווקא אב לבנו אומר זאת?
באר ה'אוצר אפרים' מפי השמועה: לפעמים אבא אומר לבנו: רצוני שתלמד היטב ושתהיה תלמיד חכם. אומר הבן: אבא, למה אהיה יותר טוב ממך? הרי אתה עם הארץ – גם אני אהיה עם הארץ... אומר לו אביו: אני מברך אותך כמו אברהם אבינו, גם לאברהם היה אבא תרח, עובד אלילים, ועם כל זאת יצא ממנו אברהם...
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה)
כשפגש רבי יצחק בלאזר בפעם הראשונה את רבי יוסף יוזל הורוביץ, שהתפרסם כ'סבא' מנובהרדוק, שאלו רבי יצחק למטרת נסיעתו. השיב רבי יוזל כי נוסע הוא ללייפציג לרגל מסחרו.
תמה רבי יצחק ואמר, ומה בדבר חובת האדם בעולמו, לימוד תורה? הצטדק רבי יוזל וסיפר שמטפל הוא באשה וששה ילדים, וללא פרנסה כיצד חיים?!
הרהר רבי יצחק מעט ואמר: אתה שואל כיצד חיים, ואני שואל כיצד מתים?! עם מה עולה האדם לאחר מותו? נכנסו הדברים לליבו של רבי יוזל וחלחלו בו עמוקות. מאותה שעה ואילך ניצתה בו שלהבת התורה והמוסר שלא משה ממנו כל ימי חייו, עד שהיה לאחד מגדולי התורה והיראה בדורות האחרונים.
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה)
בחור כבן ארבע עשרה מבית ספר חילוני וממשפחה הרוסה, הגיע כדי להתקבל לישיבת פורת יוסף... הוא לא היה רק בור ועם הארץ גמור בעניני יהדות, אלא גם נטול כל כשרון, נבער מדעת... בצוות ההנהלה לא היה מי שהסכים לקבלו, ולכן שלחוהו לגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שיקח עליו אחריות... הוא החל להבחן, ולא ידע אפילו מתי חל ראש השנה... לבסוף שאלו רבי בן ציון: "מתי אוכלים גלידה, בחורף או בקיץ"? אורו עיניו. את זה ידע. "בקיץ" – ענה. "נפלא" – החמיא לו רבי בן ציון – "התקבלת"!
ורבי בן ציון הסביר להנהלה: "אמת, לא נראה שיהיה תלמיד חכם גדול... אבל יהודי הוא וחייב במצוות, ילמד לקיימן ויקים בית יהודי, יחנך בניו לתורה ושמא בנו יהיה ת"ח מופלג"...
הנחה רב"צ לתלמידים לקרבו ובוודאי לא ללעוג ולזלזל, נפש יהודית היא ויש להצילה. להפתעת הכל גדל הבחור לבן תורה מובהק אציל נפש. פקידת הרווחה שטיפלה במשפחה שלחה לומר: "אינני יודעת כיצד חוללתם את הנס. אבל קיבלתם אבן מחוספסת והפכתם אותה ליהלום זוהר"!
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה)
כתב רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".
מעשה בבחור מתחזק שאחז בשלבים הראשונים של חזרתו בתשובה. הוא הגיע אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והתלונן בפניו: "רבי, קשה לי לקיים תרי"ג מצוות זה יותר מדאי בשבילי...!"
אמר לו רבי בן ציון: "לו יהי כדבריך, כמה מצוות אתה רוצה להוריד ממך חצי? שני שליש?"
תפס הלה את המרובה: "שני שליש"...
"מוסכם"! השיב לו רבי בן ציון להפתעתו, "כמה הם שליש מתרי"ג?" חישב הלה וענה: "מאתים וארבע".
"ואותן הנך מקבל ברצון?"
"אין לי כל בעיה עם מספר זה" – השיב.
"ובכן" – המשיך רבי בן ציון להפתיעו – "החפץ חיים מנה את המצוות הנוהגות בזמן הזה, והן מאתים ששים ושבע. האם אתה כהן?" "לא" – השיב. "א"כ" – אמר לו רבי בן ציון – "ירדו לך עוד שלושים וכמה מצוות. האם אתה נזיר?" "לא" – השיב הלה.
סיכם רבי בן ציון: "באיסורי עריות קרובות אין לך בעיה. ירדו עוד כשלושים. לא לעשות עבודה זרה, לא להשתחוות לה, לא להקים מצבה, לא לנחש, לא לעשות מעשה אוב וידעוני, לא להתנבאות לשקר... להמשיך? עוד מגיע לי עודף"... (רבינו ה'אור לציון')
"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה" (יב, ח)
אהלה כתוב בלשון נקבה, אולם נקרא אהלו בלשון זכר, בתחילה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו (רש"י). אברהם אבינו הקדים לבנות את אהל אשתו, לפי שצריך לכבדה יותר מגופו (יבמות סב).
לאחר פטירתו של ראש ישיבת טלז באמריקה, הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, סיפר אחד מתלמידיו: לאחר שנתמנתי לשמש כרב שכונה, הגעתי לבית רבי הגר"מ, והצגתי בפניו בעיה מסוימת שנוצרה אצלי בשלום-הבית: מדי בוקר מבקשת ממני אשתי להוריד את פח האשפה, ואני סבור שאין בכך כבוד התורה. מה עלי לעשות?...
עשה ראש הישיבה עצמו כחושב ומהרהר בדבר התשובה שיש להשיב ל'שאלה קשה' מעין זו, ואחר כך אמר לאברך: 'חושבני שאינך צריך להוריד את הפח'.
למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו בני הבית, והגר"מ גיפטר השיב: 'אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו...' (ופריו מתוק)
"וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (יד, כ)
מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל ביקש מגביר סכום עצום לטובת וועד הישיבות, הוא עלה לביתו ודפק על דלתו וביקש את הסכום. ענה לו הגביר: המתן עד למחר, ואז אחשוב בדעתי.
למחרת אמר לו: הצ'ק נתון על השולחן בתנאי שתבאר לי כוונת חז"ל 'גדול המעשה יותר מן העושה' – אני נותן חמישים אלף רובל, ושכרך גדול ממני – שאתה הוא המעשה.
השיב לו רבי יחזקאל: בוודאי שכרך גדול עד למאוד, בכספך מצילים עשרות אברכים בני תורה לצורך פרנסת החג, אך את הבושה ודפיקות הלב שהיו לי בשעה שבאתי לדפוק על דלתות ביתך לבקש סכום נכבד כזה – דפיקות אלו עולות יותר מחמישים אלף רובל. (מידות והנהגות טובות)
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (יז, יב)
פעם אחת השתתף רבי שלום מקמינקה בברית מילה, ובסעודה אמר: בברית המילה אנו אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". וכי מה עניינו של איחול זה, והלוא תינוק שנכנס לברית הוא חסר דעת, האם כך אנו רוצים שייכנס לתורה ולחופה?
אלא, הסביר רבי שלום, בשעה שמלים את התינוק אין בו אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת. כך אנו מתפללים ומאחלים – כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו בלי שמץ גאווה, כך ייכנס לתורה ולחופה.