עומקים - פרק י"ג | מוצף רגשית, למה הוא זקוק? - על הרצון להרגיש כעס ומרירות

בתגובות על המאמר האחרון, שיתפו קוראים רבים על אופנים נוספים שבהם אנשים לא הולכים לטיפול. על אחד מהם, והמרתק יותר, תשמעו כאן. אלו אנשים שמתקשים להיפרד מרגשות קשים.

כזה היה הסיפור של ברוך. (שם בדוי כמובן) התקשר. ביקש להיפגש בהקדם.

הבת שלו מתקרבת תיכף לגיל עשרים. כבר בשידוכים שנתיים. המון הצעות עלו וירדו, והכול עלה בתוהו. ויש הצעה שמתעקשת לעלות שוב ושוב. והוא מוריד אותה בלי לנמק. כעת הוא מוכן לספר על הסיבה האמיתית.

הם למדו ביחד בישיבה קטנה. הוא ואבי הבן המוצע, שלצורך הענין ברוך בחר לקרוא לו "סדומניק". זה האחרון התעלל בו נפשית באופן קשה ביותר. ביזה אותו, כינה אותו בשמות גנאי, בייש אותו ברבים. לדעת ברוך, החיים שלו השתנו לגמרי בגלל סדומניק.

מאז היה מנודה ומרוחק בחברה, התבודד הרבה בעצמו, איבד את היכולת ליצור קשרים יציבים. נהיה מפוחד בחברה. ובאופן כללי, איבד את הביטחון העצמי שלו.

ברוך יודע שאצל ה'סדומניק' זו נחלת העבר. הוא בירר עליו היטב. משבחים מאוד את העדינות שלו. הסיפור אכן שייך להיסטוריה, ובכל זאת, אוי, הטינה בלב. איך אפשר?

למרבה התדהמה וגם הכאב, הוא מבין שאצל ה'סדומניק' העניינים בשיגרה לגמרי. בעדינות ניסה להבין אצל כמה נאמנים, מה היתה תגובת ה'סדומניק' להצעה. "שמח לשמוע ואף רוצה להתקדם". או שלא ידע בכלל במה שהוא עושה, או שעשה את זה לעוד כמה בחורים וכבר שכח.

והבת ההולכת ומתבגרת, זו שמצהירה השכם והערב: "אני באמת סומכת עליכם לגמרי שאתם באמת מחפשים לי את הטוב ביותר, ואם יש שידוך טוב אתם לא מורידים בגלל שיקולים זרים". וזה מציק לו, כי מרגיש לו שמדובר בשיקול זר. בכל אופן, מדובר בסיפור מלפני שלושים שנה. האיש השתנה לגמרי. לא מספיק מוצדק לעכב שידוך טוב לבת בגלל זה.

בכלל, הוא טוען, מזמן כבר חשב שצריך לטפל בזה. עוד הרבה לפני שהציעו לו את השידוך הנ"ל. חשב שהטינה הזאת מזיקה לו. היא מעסיקה אותו, טורדת את מנוחתו.

הוא מצהיר ברורות. לא מסוגל להסתכל לו בעיניים. קל וחומר, שלא ללחוץ את ידו. וכיצד סוגרים שידוך במצב הזה? ולכן נפשו בשאלתו. האם הטיפול יכול להציע משהו כדי להוציא טינה מהלב?

ברוך דבק מאוד במטרה. ביקש במהרה להגיע למצב שיוכל ללחוץ את ידי אותו 'סדומניק', ובמקביל כמובן לחזור לשם היהודי המקורי שלו.

קבענו סידרת פגישות. התהליך היה מדהים. לא זה הזמן לספר עליו, למרות שיש מה להאריך בתהליך המדהים הזה.

בקצרה ממש. הכרנו את הילדות שלו, את ההתמודדויות בתור בחור, ואז הגענו לסיפור ההתעללות הנפשית. זה היה לא פשוט. באותם ימים, ברוך היה מוצף קשות. המון עצב. חזר לבכות אחרי שנים שכבר לא הכיר את התנועה הזאת.

ואז הגיעו השלבים של הכעס. הפסיכודראמה שירתה אותנו בנאמנות. שמנו כסא עבור ה'סדומניק'. ברוך הטיח בו בכל הכוח את כל המרירות שהצטברה אצלו בכל השנים.

היה קשה להיות נוכח במעמד הזה. לא יכולתי שלא לדמוע. כל כך הרבה כאב של אדם, שסובל כל כך הרבה בגלל התנהגות של בחור, בגיל שבקושי עמד על דעתו.

ואנחנו ממשיכים להתקדם שלב אחר שלב. בהתחלה אין מבט בעיניים בכלל. אין שום רצון לחשוב מה היה ה'סדומניק' רוצה להגיב על כך. לא רוצה להכיר אותו מעתה ועד עולם. ככל שאנו מתקדמים, מגיע השלב שבו הוא מסכים לתת לו מקום להגיב.

ושוב אנחנו שמים כסא עבור ה'סדומניק'. גם אם הוא עצמו לא יכול להופיע כאן. ברוך היה מוכן למלא את התפקיד הזה בשביל עצמו.

ובתוך אותו תפקיד מדומה, ה'סדומניק' הכיר לראשונה בכאב העצום שנגרם בעטיו. התחרט בכל לבו. הסכים שנהג בטיפשות רבה, ומתוך הפקרות של ממש, בלי לחשוב לרגע מה הוא מעולל. בהמשך התנצל מעומק הלב.

עבור ברוך זה היה משמעותי מאוד. הנכונות להקשיב למה שכנראה אותו אחד היה רוצה לומר לו. וכך תהליך ההתקרבות הלך והתרחש לנגד עינינו.

איך שהוא הצעתי לברוך, שאולי הגיע הזמן לתכנן מעמד סליחה גמורה ושלימה.

ואז נחתה לנו הפצצה.

אני רואה את ברוך מחוויר. "מה קורה? איך אתה מרגיש?" - אני מברר אצלו. "אני מרגיש מועקה".

היו לי בראש כמה סיבות להסביר את המועקה, אך מה יותר טוב מאשר לברר איתו. "אני מבין שאני אמור להיפרד מכל רגשי המרירות, הכעס והעצב שהרגשתי נגדו כל השנים. קשה לי להיפרד!"

בום!!!

וזה היה הרגע שהבנתי שתהליך הסליחה לא יקרה במהרה. אנחנו - קודם כל - נצטרך לתת זמן לתהליך הפרידה מהרגשות הקשים. תיכף גם התברר לנו שתהליך הפרידה הזה לא פשוט בכלל. ואחרי הכול ב"ה הענין נגמר במזל טוב.

*

נגיד על כך כמה מילים, כי יש בכך תועלת עצומה לכולנו.

ברור שכולנו מעדיפים תמיד להרגיש אושר, שמחה, תקווה, סיפוק. ועדיין אי אפשר להתעלם. גם לרגשות קשים ישנם אלו הם רווחים. הם נותנים לנו משהו.

לעתים אנו משקיעים המון כוחות כדי להרגיש מאושרים, ובכל זאת יש משהו שמושך אותנו כל הזמן להרגיש מרירות או כעס כלפי מאן-דהוא. המחשבה היא, שאלו רגשות מציקים שצריך להיפטר מהם. אך לפעמים דווקא מתברר שיש לנו משהו בפנים, שדווקא מושך אותנו מאוד להרגיש את אותם רגשות קשים.

לא כדאי להתעלם מכך.

במקרה של ברוך, התברר שרגשי הכעס העניקו לו (הרכרוכי והחלש) כל השנים סוג של עוצמה ושל ביטחון מול ה'סדומניק' האכזרי. הכעס היה כמו אקדח שבו השתמש נגדו, כל פעם שדמותו עלתה לו במחשבה. היה לו קשה להיפרד מהאקדח הזה שהעניק לו קצת ביטחון.

במקרים אחרים, יש סיבות רבות ומגוונות.

כמו הסיבה הבאה. תודות לשותפי הנאמן בפודקאסט - ר' דוד יאיר ויינשטוק שזיכה אותי בקטע משובח זה מהרבי מפיסצנא זצ"ל (צו וזירוז ט').

נֶפֶשׁ הָאָדָם אוֹהֶבֶת לְהִתְרַגֵּשׁ, לֹא עַל שִׂמְחָה לְבַדָּהּ רַק גַּם בְּכִיָּה, סְתָם לְהִתְרַגֵּשׁ אוֹהֶבֶת הִיא, אַף לְהִתְרַגֵּשׁ בְּעֶצֶב וּבִבְכִיָּה רוֹצָה הִיא. אוֹהֵב הָאִישׁ לִרְאוֹת מַרְאוֹת אֵימוֹת, וְלִשְׁמֹעַ מַעֲשִׂיּוֹת נוֹרָאוֹת עַד כְּדֵי לִבְכּוֹת כְּדֵי לְהִתְרַגֵּשׁ עַל יָדָן.

ולכן כאשר אנו רוצים להיפטר מרגשות קשים, כדאי לנו לזכור גם את זה.

אורח לרגע – תגובות הקוראים

תגובות על גליון בראשית 'להקשיב לקושי'

ישבנו יחד כמה חברים, וליבנו את המאמר שלך. ואז אחד פנה לשני בנוסח: "גם לך מותר קצת ללחוץ על הנפש שלך. אל תהיה זהיר כל כך!" מיד ראיתי שהפנים שלו החליפו צבע.

אני חושב שצריך להדגיש לקוראים שלא לנהוג כך. כל אחד יכול להגיד את זה לעצמו, אך לא לאחרים. כאשר אדם מוכן ללחוץ על הנפש של עצמו, הוא מאתגר את עצמו והוא מתקדם. אך כאשר אחרים מן הצד מנסים ללחוץ עליו, זה יכול לשחזר לו טראומות מוקדמות, וגם להסיג אותו אחורנית.

*

כתבת שפעם אנשים היו במלחמת הישרדות. (אחרי השואה וכו')
גם היום יש אנשים שנלחמים על זכות הקיום שלהם בעולם (מבחינה רגשית) כי אם הם לא 'מספקים את הסחורה' מה שמצפים מהם, אז אין להם בכלל זכות קיום. וזה עובר במדויק בתחושה. אלו אנשים שחייבים להצליח, ואין מקום להיכשל.

*

כתבת שמותר קצת ללחוץ על הנפש, אך לא הבאת מספיק דוגמאות והמחשות, כדי שנוכל להבדיל בין דריסה על הנפש לבין לחיצה קטנה.
כי פעמים רבות אני מוצא את עצמי בדיוק בדילמה הזאת. גם לגבי עצמי וגם לגבי הילדים. האם כשאני מבקש מעצמי או מהם משימות קשות קצת, אני לוחץ קצת על הנפש או דורס אותה.
אשמח אם תוכל להרחיב בענין.

אפשר רגע – שו"ת קצר

שאלה: קראתי את המאמר השבוע (פרשת נח), וזה העלה לי את הדילמה שלי: יש לי תכנים קשים מגיל ילדות שמעולם לא פתחתי. אני מפחד, כי לפעמים יוצא לי לשמוע שאנשים התפרקו כתוצאה מכך שפתחו דברים.

תשובה: מסתובבות הרבה תזות ודעות קדומות בענין הזה בקרב אנשים. רובם אין להם באמת על מה לסמוך. בדרך כלל, כל מה שהנפש שלנו ידעה להתמודד בגיל ילדות, ושרדה את אותם קשיים וגדלה איתם, קל-וחומר שכיום בגיל בוגר, יש לנו את הכלים להתמודד עם אותן חוויות.
אלא מה, זה יכול להביא להצפה רגשית, ולהעצמת הזכרונות של העבר, אחרי שכבר הודחקו הצידה. אנשים נוטים לפרש את התופעה כהתפרקות הנפש, וזה ממש לא כך.
חשוב כן לציין, שהדבר אכן תלוי בבריאות הנפש של האדם. ויש מטפלים לא מוסמכים, שאינם יודעים לאבחן בדבר, ועלולים אכן לגרום לנזקים.