· מדברי גאוני הדורות המפלפלים בתורת רבינו ·
זֹאת בְרִיתִי אֲׁשֶר תִׁשְמְר ו בֵינִי ובֵינֵיכֶם
בדברי רבינו פרץ שלא ליתן שני פעמים סנדקאות לאותו אדם
מהיכן מקורו של רבינו פרץ דברית מילה הוא כהקטרת קטורת? · בכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה · הרב אב"ד דינו ככהן גדול המקטיר קטורת בכל פעם שירצה · הרי אמרי' בגמ' דעולה ד'שכיחי' אין בה ברכת עשירות, וא"כ הרי גם מילה שכיחא?
תשובות רבינו להצדיק דברי רבינו פרץ מתמיהות הנודע ביהודה
כתב הרמ"א (יו״ד סי' רסה סי״א) "ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו, ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת". ומקורו טהור מדברי המהרי"ל (מילה סי' א') בשם רבינו פרץ.
והנה הנודב"י (קמא יו"ד סי' פו) ערער על כל דברי רבינו פרץ, ותמה עליהם כמה תמיהות רבתיות, ומסיק מחמתן "ועכ"פ כל הדברים הללו אין להם שורש ועקר בגמ' והכל רק דרך דרש ורמז ולא לעכוב ולא למנהג קבוע... ובכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה ובהרבה מקומות הרב הקבוע הוא חיוב לסנדק תמיד וגם פה קהלתנו אין הכל מקפידין בזה".
ורבינו יצא בשני תשובות ערוכות (או"ח סי' קנח-קנט) להצדיק דברי רבינו פרץ, ויישב אחת לאחת תמיהות הנודב"י. ונפרט חלק מהנידונים שביניהם.
הסנדק הוא כמזבח, אבל אולי הוא כמזבח החיצון ולא הפנימי?
תמיהת הנודב"י הראשונה היא על עצם ההנחה דמילה היא כהקטרת קטורת, מנא ליה לר"פ הא. ואף שדימו את ברכי הסנדק למזבח דדמי ליה, אכתי מנלן דכמזבח הפנימי הוי למקטר קטורת, דילמא הוא כמזבח החיצון שהיו נותנים עליו דם הקרבנות ודמי טפי לדם מילה.
וכתב דנראה טעם מהרי"ל ור"פ, על פי דברי המדרש בפרשתן (ילקוט שמעוני ומ"ר) "אמר ר' אייבו בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו העמיד גבעת ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטרת סמים". והרי לן דשייכא ענין המילה לקטורת.
אמנם רבינו שם הראה מקורות מפורשים יותר, ובלישנא בתרא כתב ללמדו מגוף הפסוק שנלמד הימנה עשירות למקטירי הקטורת, דכתיב (דברים לג, ט-י) 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך'. וברש"י פירש דהוא נתינת טעם, כיון ד'שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', לכן זכו ל'יורו משפטיך ליעקב גו' ישימו קטורה באפך וגו'. וחזינן מזה, דבזכות שמירת ברית מילה בשבט לוי, וכדכתיב 'בריתך ינצורו', על כן זכו לזכות הקטרת הקטורת המעשרת, "א"כ מיני' ילפינן לכל העוסק במצות מילה שהוא כקטורת ומעשרת אותו עכ"פ".
מבואר בגמ' דעולה אין בה סגולה לעשירות משום דשכיחי, והרי גם מילה שכיחא
עוד טעם כתב הנודב"י, דאיך שייך ללמוד מילה מקטורת, דהנה בגמ' (יומא כו.) הקשו על הא דקטורת מעשרת, והיינו משום דכתיב (דברים לג, י) 'ישימו קטרה באפך' וכתיב בתריה 'ברך ה' חילו' - דא"כ נימא דגם כל מקריב עולה מעשיר דהא כתיב שם ג"כ 'וכליל על מזבחך'. ומתרצי' בגמ' 'הא שכיחא והא לא שכיחא'. וביאר רש"י 'ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא, דאם לא כן נמצאו הכל עשירים'.
ומעתה הקשה הנודב"י, איך העמיד ר"פ גם מילה כמו קטורת דמעשרת, הרי מילה שכיח עוד יותר מעולה, בכל יום הרבה מאד, ולא דמי לקטורת שהיה רק פעמיים ביום בבהמ"ק.
וכתב הנודב"י דהיה אפשר ליישב זאת, דהנה קטורת ועולה שייכים בכהנים בלבד, ולכן קטורת דהוא שני פעמים בלבד ביום לכל שבט הכהונה, הוי לא שכיחא. אבל עולות דאיכא טפי ומתחלק רק לכהנים, מיקרי שכיחא. אמנם המילות שיש בכל יום, אף דיש רבים, מ"מ הרי הם מתחלקים לכל עם ישראל אשר יכולים לשמש בסנדקאות. ונמצא דעולה שכיחי אצל השייכים בה שהם הכהנים, יותר ממה שמצוי מילה אצל השייכים בה שהם כל ישראל.
ובזה מיישב הנודב"י גם תמיהה אחרת, דהנה לכאו' תמוה את מה שדימו הסנדק למקטיר הקטורת, הלא אף אם נדמה את ברכיו למזבח הפנימי, מ"מ המקטיר הוא המוהל. וא"כ היה לנו להקפיד במוהל שלא ליתן למוהל אחד שני בנים. אמנם להאמור דבשכיחי ליכא ברכת העשירות, א"כ הרי המוהלים אינם מרובים כ"כ, ונמצא דבהתחלק מילות כל ישראל למוהלים לבדם, שכיחא אצלם טובא למול, וא"כ הו"ל כמו עולות. ומשא"כ סנדקאות דשכיחי בכל ישראל.
מעלת הסנדק גדולה ממעלת המוהל דאית ביה תרתי לטיבותא
רבינו דחה עצם תמיהת הנודב"י הנ"ל, ורהיטת דבריו נראה, דליכא כללא דבמילתא דשכיחא ליכא ברכת עשירות רק במידי דלא שכיחא, רק היה נידון הגמ' ב'דרשא' אם דרשינן סיפא דקרא ד'ברך ה' חילו' על ענין העולה או על ענין הקטורת, ועל זה אמרי' דמסתברא לאוקמיה הדרש בקטורת מבעולה, דקטורת לא שכיחא כמו עולה. אמנם אחר דדרשי' כן על קטורת, תו כל דבר שנכלל בכלל ענין הקטורת כמו סנדקאות, שפיר נכלל אף בברכה דברך ה' חילו, ולא בדקינן כל פרט מפרטי הקטורת אם הוא שכיח או לא.
ומה דהקשה הנודב"י דא"כ גם במוהל יהיה בו ברכה זו, כתב רבינו ליישב דסנדק תרתי אית ביה, גם מסייע למוהל, "דבלי ספק שכשהיה התינוק מונח על השולחן או כסא ומטה לא היה נוח להמול כל כך כמו שהוא ע"י תפיסת הסנדק אותו", ובלעדי זאת יש בו מעלה עצם היותו כמו המזבח שעל גביו נקרב הקרבן. אך המוהל אית ביה רק חדא דמילה עצמה ולא מעלה שניה. ועי' בסי' קנח שהאריך לבאר באופן נוסף, והאריך בכל מהות הברכה דעשירות לכהנים [ובהמשך הדברים בסי' קנט דחה קצת טעם זה].
למה תלוי הדבר באותו אבי הבן, היה צ"ל דגם שני אנשים אין נותנים סנדקאות לאותו אדם
והנה הנודב"י כתב לתמוה עוד, דאי מדמינן ליה לקטורת, א"כ הו"ל להקפיד שגם כמה אנשים לא יתנו לאדם שכבר היה סנדק, ולמה תלוי הדבר רק באותו אבי הבנים שלא יתן שני פעמים לאדם אחד. ומחמת כן כתב לבאר, דיסודו של רבינו פרץ הוא ממה דדאמרי' בעירובין (סג.) 'אמר ר' אבא בר זבדא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם וכו''. ולכן קפדינן שלא יתן אדם שני פעמים העשירות לאדם אחד, אלא יפזר הברכה לכמה בנ"א. ומעתה כל זה הוא באדם אחד דעליו להרבות הברכה, אבל בשני בני אדם יכולים כל אחד ליתן למי שירצה. [וכל זה הוא בסנדקאות, אבל בקטורת לא צריכינן לכך, אלא דהכהנים עצמם רצו כל אחד הברכה לעצמו ולכן נצרכו לתקן 'חדשים לקטורת'].
אמנם רבינו הביא דבריו בזה והקשה עליהם, דלפי"ז האדם אצל בניו שלו, יהיה רשאי להיות סנדק אצל שנים מבניו, וכמו שכהן עצמו רשאי לעכב תרומותיו לעצמו ואינו בכלל מביא רעב לעולם. וא"כ אין טעם למה שנהגו להקפיד גם בזה.
אמנם עי' בתשובות הגרי"ח זוננפלד זצ"ל (שו"ת תורת חיים סי' טו) דייסד מכאן דבאמת דעת הנודב"י דהאדם אצל בניו שלו אין צריך להקפיד בזה ורשאי לשמש פעמיים בסנדקאות. ואילו לדעת רבינו אסור גם בזה.
הרב אב"ד דינו ככהן גדול שמקטיר קטורת אף כמה פעמים
הנודב"י בדבריו הוסיף לתמוה, דהנה נהגו ישראל לכבד את המרא דאתרא אף כמה פעמים בסנדקאות. וחזינן מזה דלא נהגינן כרבינו פרץ בזה ולא קפדי' שלא לכבד שני פעמים לאיש אחד.
ורבינו בתשובתו דחה תמיהתו, וכתב: "ומ"ש הגאון בנב"י ממנהג כמה ק"ק שהרב אב"ד הוא הסנדק, תמהתי על הגאון מה בכך הלא חדשים לקטורת [יומא כ"ו ע"א] לבר מכהן הגדול שמקטיר [ומקריב] חלק בראש, [שם י"ד ע"א], והכי נמי הרב אב"ד בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה".
ובדברי רבינו בזה ידוע מה שסיפר גאב"ד קוממיות הגר"ב מנדלזון זצ"ל שפעם הזכיר לטובה אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא זצ"ל את בני קוממיות, אמר לו הרה"ק זצ"ל להזכיר בשביל כך את שמו ושם אמו. וביאר לו טעמו, דהא מבואר דקטורת מסוגלת לעשירות ומחמת כן לא היה רשאי כהן להקטיר יותר מפ"א. ומינה למדו לסנדקאות דג"כ אינו רשאי ליתן שני פעמים לאדם אחד.
אמנם כהן גדול היה רשאי להקטיר בכל יום. וטעם הדבר, כי הכהן הגדול הוא הצינור המשפיע לכלל ישראל, וא"כ אם יהיה לו השפעת עשירות, יושפע לכל עם ישראל כל טוב. והיות ובדברי החתם סופר מבואר דכן הוא הדין גם ברב אב"ד לענין סנדקאות שרשאי לקבל כמה פעמים, א"כ מבואר דגם רב העיר הוא צינור משפיע לכל בני עירו, ולכן כשיושפע עליו עשירות יושפעו כל בני העיר. ולכן בשביל להזכיר לטובה את כל בני עירו, שומה עליו להזכיר את שמו ושם אמו, ועל ידי שיתברך הוא יושפע כל טוב על בני העיר כולם.