ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וגו' ויאמרו איש אל רעהו וגו' ויאמרו וגו' [י"א א' והלאה]
הנה פשטות הכתובים מורה, דהי' להם מעלה שכולם ידעו לשון אחד והבינו איש את רעהו, ולכן אמרו איש אל רעהו עצות, וכל כוונתם הי' שרצו להשאר ביחד שלא יהיו נפוצים ע"פ הארץ,
ובענין לענין באותו ענין, יש להזכיר מלחמת רבותינו שלא לערב בישיבה לימודי חול, גם מו"ז הג"ר בנציון זצ"ל ביחד עם רבני אנגלי' נלחמו נגד איזה רב שרצה לפתוח באנגלי' ישיבה עם לימודי חול, ושמעתי שגם ערך מכתב לרבני בית ספר הזמוניום בלונדון שעיקר לימודם לימודי חול, והוסיפו הרבנים דשם עוד שעה וחצי בסוף היום ללימודי קודש כדי להכינם לישיבה, וקראו לאותם שעות stream yeshiva [- זרם ישיבתי] וכתב להם מו"ז שאסור לקרוא כן כיון דסו"ס זה בצירוף לימודי חול, ושם ישיבה הוא רק כשהוא על טהרת הקודש בלי שום תערובות חול.
ולכן חיפשו מקום להיות ביחד, ורצו לבנות מגדל גבוה אחד שיהי' להם לשם ושכולם ישארו שם. אבל הקב"ה לא הי' מרוצה מזה לכן בלל את לשונם ועי"ז לא הבינו איש את רעהו וממילא נפוצו ע"פ הארץ.
ולא מובן איזה חטא הי' להם בזה, ומה כ"כ רע להיות ביחד, והרי חייבים אנו להתבונן מה הי' חטאם דהרי כן אמר לנו משה רבינו בפרשת האזינו "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" וגו' [דברים ל"ב ז'] ופירש"י דקאי על חטא דור המבול ודור הפלגה. וכבר הבאנו לעיל מדברי שם משמואל פרשת האזינו שנת תרע"ו דזה מ"ע דזכירה כמו זכירת שבת וזכירת מעשה עמלק.
ורמב"ן כתב דרודפי הפשט [היינו אבן עזרא רד"ק] אכן פירשו כן שכל כוונתם היו להיות יחד מחוברים ולא יפוצו, כיון שלא סיפר עליהם ענין אחר. והק' הרמב"ן דא"כ היו טפשים, כי איך תהי' עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל העולם, אי לא דלא כוונו להרבות זרע, ולכן פי' דכוונתם הי' לקצץ בנטיעות והוא ע"פ סוד.
גם הרשב"ם נתק' איזה חטא הי' בזה, ותי' לפי שצוום הקב"ה פרו ורבו ומלאו את הארץ, והם לא רצו למלאות את הארץ, וספורנו פי' שהם רצו להמליך את נמרוד שיהי' למלך על כל מין האנושי, והמגדל מחמת גודלה יצא לה שם, שתחשב לאלהי האלהים אצל כל בני האדם ואלי' ידרשו כולם, ועי"ז מי שימלוך שם ימלוך על כל מין האנושי, והקב"ה חשש שאם יהי' ע"ז אחד כללית לא יפנה אף אחד מהם אל הבורא, משא"כ כשכל א' יחשוב שיש אלקי האלהים שמסכים לדעתו א"כ יהי' מח' ביניהם, ואולי יהי' א' שיגיע לאמת. וכ' הספורנו [בפסוק ו'] יסוד גדול כי הצורה איך הקב"ה מפיר עצת הגוים ומניא מחשבות עמים הוא ע"י שעושה ביניהם מחלוקת אם לסבת הדתות או לסבת הלשונות.
וברש"י מבואר דחטאם הי' שרצו לעלות לרקיע ולהלחם עם הקב"ה דלא כל הימנו שיבור לו את העליונים, או שרצו לעשות סמוכות לרקיע שלא יתמוטט.
עכ"פ עיקר מכוון הפי' הוא שהי' כאן גדר מרידה וכפירה בהקב"ה וכחטא ע"ז וכך התבאר בדברי ב"י הובא בחיד"א, שהבאנו בתחלת הפרשה דדור המבול הי' חטאם בעריות, ודור הפלגה בענין עבודה זרה, וע"ז רומז נח צדיק תמים צדיק לענין עריות, ותמים לענין ע"ז.
מהפסוקים משמע דהעיקר בענין פגם הדיבור
אולם צ"ב דלשונות הפסוקים מורה דהכל סובב והולך בענין הלשון. דמתחלה הי' שפה אחת וכתיב ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה וגו' ויאמרו הבה נבנה לנו עיר וגו' ולא כתוב כלל שעשו משהו, וכ' וירד ה' לראות מה שבנו והרי לא כתוב כלל שבנו, ואח"כ בלבלם לשבעים לשונות הרי דעיקר הנקודה הוא הדיבור והלשון.
עוד צ"ב דממש"כ שפה אחת, ופירש"י לשון הקודש, מ' דעצם הדיבור בלשון הקודש הי' חלק מהעצה והאפשרות לעשות מה שרצו, וצ"ב מאי נפק"מ איזה שפה דיברו, העיקר הוא שהבינו אחד את השני, וכן מה איכפ"ל אח"כ שבלבל לשונם הרי מסתמא אח"כ יכול כ"א ללמוד שפת השני ולדבר ביחד ולהתאחד לעשות מה שירצו.
דור המבול ודור הפלגה ברית מילה וברית הלשון
והשפ"א מאיר בזה את עינינו, דדור המבול ודור ההפלגה הם ענין שתי בריתות ברית המעור וברית הלשון, וכיון שנקראו בריתות יש להם התקשרות באחדות, וצריכין לסיוע להוציאן מן הכח אל הפועל, וצריכין שמירה ולא לחנם נכשלו הראשונים בזה, והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור והתורה לתיקון הלשון, כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים, כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו כמו שהיו בראשונים. ודור הפלגה הי' להם שפה אחת והי' להם כח הלשון, שנק' מדבר מלשון מלכות והנהגה שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות, כמ"ש הבה נבנה וגו' [שרק דיברו להכין עצמם לזה] ואח"כ כ' וירד לראות אשר בנו, ולא נזכר עדיין הבנין, מ' שבזה הדיבור עשו בנין וכו' וכוונתם לא הי' לטוב ולכן ניטל מהם כח הדיבור וניתן לבנ"י בכח התורה וכו'. [תרנ"ד]
עוד כ' במקו"א דהנה כח הדיבור הוא עיקר מעלת האדם וכ' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו' אל זה אביט וחרד אל דברי וגו' והקב"ה הרי רוצה שיהי' לו דירה בתחתונים, ולזה נתן הקב"ה כח הדיבור שנא' ואשים דברי בפיך וכו' לנטע שמים וליסוד ארץ, והכל בכח כ"ב אתוון דאורייתא, אביט הוא כ"ב דהקב"ה הביט בתורה כמ"ש כמ"פ וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה, ושמים הוא תורה שבכתב וארץ היא תורה שבע"פ, וע"י התורה יכולין לבנות ביהמ"ק להיות שורש למעלה ופרי למטה, כמו שקיימו אבותינו במשכן ובית הבחירה, ודור הפלגה שלא הי' כוונתם לש"ש ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות, מוכח מזה דכשהי' הלשון מסודר דברים אחדים היו יכולים לבנות הבנין להיות ראשו בשמים, ובנ"י בכח התורה כתיב ואשים דברי בפיך שימה הוא לשון סידור, שבנ"י יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות, ולעתיד יהי' באמת הבנין נגמר בשלימות, ולכן בשבת באים להשתחוות דשבת היא בחי' תורה שבכתב, לכן בשבת ניתנה תורה וקריאת ג"ן סדרים דאורייתא המתגלין בשבת, וחודש היא בחי' תורה שבע"פ ישראל דקדשינהו בזמנים, ובכח אלה הבנינים יבואו להשתחוות. [תרנ"ו]
עכ"פ הרי מבואר היטב דעיקר פגם דור הפלגה הוא שהשתמשו בכח הדיבור שניתן להם כדי לבנות בנין שראשו בשמים לעשות דירה לשכינה בתחתונים, לצורך עצמם ולהיפך ולבנות בנין כדי לנתק עצמם מהקב"ה, ולכן ניטל מהם כח הדיבור וניתן לכלל ישראל כדי לבנות ביהמ"ק ודירה בתחתונים ע"י כח תורתם, מכח שני בריתות המתבארות בפרשת נח, והם ברית מילה וברית הלשון, ובריתות אלו הוא מה שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו וכמ"ש בספר יצירה.
וא"ש לפ"ז דעיקר הדגשת הפסוק הוא זה שהי' להם כח הדיבור, ושאמרו איש אל רעהו הבה נבנה בנין, דעיקר הפגם הי' הדיבור, וההכנה לבנות בנין ע"י דיבור זה, ולזה סילק הקב"ה מהם את כח הדיבור והנחילו לכלל ישראל שיוכלו לבנות בנין ומגדל אמיתי המחובר לשמים.
לשון הקודש הוא לשון בעצם
ובזה א"ש מה הי' ההבדל אם ידעו לשון הקודש או אח"כ שבלבל שפתם, וכדביאר היטב הגרא"י ברזל זצ"ל בספרו עיוני רש"י דהרי חלוק לשון הקודש משאר לשונות דכל הלשונות אינו לשון בעצם רק הסכמת האומות על כל דבר לתת לו כינוי, משא"כ לשה"ק הוא בעצמותו לשון והיינו שאם אומרים לחם בלשה"ק אי"ז רק כינוי לדבר מאכל שנקרא לחם, אלא שיש במלת לחם כל השורש והקיום של מציאות הלחם, ואפשר לדעת מזה כל הסגולות והנפלאות שהטביע ה' בלחם, וכן מבואר בפוסקים סי' ס"ב וסי' ק"א דתפלה בכל לשון הוא רק אם מבין, אבל בלשה"ק גם באינו מבין, ועי' לשונו של הביאור הלכה סו"ס ק"א בטעם ד"ז, וכן בנדרים ונזירות כתבו הראשונים ריש נדרים וריש נזיר דכינויי נדרים ונזירות בלשון הקודש מהני גם באינו מבין. ועי' רשב"א ואורח מישור ריש נזיר, וע"כ דור הפלגה שדיברו בלשון הקודש הרי החכימו לדעת סודות הבריאה ועי"ז רצו לעשות מה שרצו, וגם הדיבור בלשה"ק מביא לאחדות מכיון שיסודו אינו מצד הסכמת בני אדם אלא שזה לשון שהקב"ה ברא בו את העולם ודיבר בו עם נביאיו, וממילא יכלו לעשות מה שרצו. ובפרט אי נימא דגם ידעו את הסודות שבאים מצירופי לשה"ק.
ונראה דהמסכתא בש"ס היותר מסוגלת לענין זה הוא מס' נדרים, שעיקר ענינה בפרט בהתחלת המס' הוא כוחה של דיבור ולשון הקודש והלשונות שבדו חכמים, ולמדנו שגם התחלה של דיבור יהודי הוא כבר יד לדיבור שלם, וי"ל בדרך צחות דלכן דוקא בנדרים יש פי' ר"ן שהוא מסתמא יחיד בראשונים שכ"כ עשיר בהסברת הדברים, [באמת גם רשב"ם ב"ב] כיון שע"י מס' נדרים מתקנים הלשון והדיבור.