בטעם שבחר הקב"ה במים כדי למחות את היקום
ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ וגו' [שם י"ח]
הנה פרשה זו עוסקת הרבה בענין כח המים, שבזה בחר הקב"ה למחות את כל היקום, וגם הצורה איך לינצל מן המים המתגברים, ויל"ע למה בחר הקב"ה דוקא במים כדי לשחת כל בשר הרי הרבה דרכים למקום. וגם מה מונח בכל העסק סביב המים בפרשה זו, וגם ענין התיבה שהוא כל כולו לינצל מן המים.
גם מצינו אצל מצרים שהקב"ה הטביעם בים סוף, ובוודאי לא מקרה היא שהטביעם במים דוקא, וגם מה הי' הענין שכלל ישראל יעברו דוקא בתוך הים, ושהקב"ה יעשה להם בריאה חדשה של יבשה בתוך הים, דאפילו אי נמצא טעם להטביע את מצרים במים דוקא, לא הי' מוכרח שגם כלל ישראל יעברו בתוך המים דוקא ובוודאי שכ"ז צריך ביאור רחב.
והנראה בעז"ה ע"פ דברים יסודיים ששמעתי מפי הג"ר משה שפירא זצ"ל ממה שאמר בפרשת בשלח, ונביא תמצית דבריו מכמה שיעורים יחד מה שאמר בענין זה ובקצת תוספת.³⁹
המים מחוסרי צורה
הנה מים הוא דבר מחוסר צורה לגמרי ואין לו קיום בלי כלי, וגם בכוחו להמחות דברים לא נוח להם כשמגביהים קצת הקול בתפלה, דזה בא מחמת השתוקקות להתעלות בעבודת ה', וע"ז אמרו חז"ל "עד שלא יתפלל שיכנס ד"ת" וכו' ופת במלח תאכל וכו' ולא כ' חלבונים וכדו', וברמב"ם שמי שרוצה לזכות לכתר תורה לא יאבד אפי' לילה א' בשינה, דהגם שלא מתאים עם כללי הבריאות שברמב"ם בפ"ד דדעות מ"מ כך הוא דרכה של תורה למי שרוצה להתעלות בעבודת ה'. וזה כוונת החת"ס לתלמידים שעושים חמס בגופם, וכן פי' החת"ס גם בנח.
עצם מציאות התיבה, כבר פירשו דזה הי' אנטונומיה רוחני להיות מופקע לגמרי מכלל מציאות העולם וממילא לא שלט בה המבול, ולא רק מצד שהי' תיבה ולא יכלו המים ליכנס, וענין התיבה נוגע לכל דור להיות ניצול ממבול עוה"ז, ותיבה מסמל הבית היהודי או הביהמ"ד, וכן תיבות תורה ותפלה כדאמר הבעש"ט על צהר תעשה לתיבה, שיכנס האדם לגמרי בתוך הדיבורים וידבק בהם עי' בעש"ט עה"ת אריכות בענין תפלה בפרשת זו. וי"ל דכ"ז נוגע בזמן מלחמה, דהדרך להנצל הוא ליכנס בתוך תיבת נח שלנו שהוא כותלי בית המדרש, ולעשות צהר לתיבה ע"י שנתדבק טובא בדיבורי תורה ותפלה.
וקצת מזה מצאתי גם בספר הנפלא עיני ישראל להג"ר ישראל אלי' וויינטרויב זצ"ל בהתחלה.
מסויימים שלא יהי' לו צורה, עי' פ"ח דאהלות מ"ה וגמ' ב"ב כ. מתוספתא דשלג וברד כפור גליד ומים כולם אין חוצצין ואין ממעטין בחלון, ופי' הרמב"ם בפיה"מ "לפי שכולם אין להן קיום והן במהירות ההתכה" ובתוס' ב"ב שם "דאין מתקיימין ונמסין במים" וברש"י שם "וכן במים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלי אין עומדין בפנ"ע אין ממעטין" ומבואר דגם דבר הנמחה במים מחוסר חשיבות הוא, וכוחן של המים הוא להמחות דבר גוש לנוזל, ודבר נוזלי כבר אין לו צורה וקיום בלי כלי.
המים מבטלים צורה ועושה צורה
והנה ביום שני לבריאה נברא מחיצה בין מים עליונים ותחתונים, ומים עליונים הכוונה לכל ההשפעות הטובות וע"ז אנו מתפללים כסדר, וע"ז יש סוגיא שלימה בתענית דף ז' על גודל יום הגשמים, אבל מים תחתונים הם מחוסרי צורה לגמרי, ותפקיד המים מצד אחד לבטל כל צורה לחומר נוזלי, מצד שני תפקיד המים לייצר צורות דהרי א"א לייצר שום צורה בלי תערובות מים, וכל עפר ל"ש לעשות בו כלום עד שיהי' מגובל במים.
ובמס' ביצה לה: בריש פרק משילין חזינן דהגשם הם גם מקלקלים, דלזה משילין הפירות מן הגג או מכסין אותם, שלא יתקלקלו מן הגשם, וכן הלבנים מתקלקלים מן הגשם כמבואר שם דף ל"ו. ופירש"י ד"ה ואפי' דאם הגשמים נוטפים על הלבנים הם נימוחים ושם ד"ה ע"ג אבנים דאבנים המוכנים לבנין אם מתלחלחים צריך לחזור ולנגבן שאינן מקבלות את הטיט יפה, ושם בע"ב בריחיי דאביי דהריחיים היו נעשין בטיט והיו נימוחים מפני הגשמים.
בריאת האדם והעולם ע"י מים
וכן הי' עצם בריאת האדם עפר ומים ביחד וכן כ' כהקדמת בריאת האדם "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה וגו' [לעיל ב' ו- ז] וכדפירש"י שם דמיירי לענין ברייתו של אדם שהעלה את התהום והשקה את העננים לשרות העפר ונברא האדם, כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש העיסה אף כאן והשקה ואח"כ וייצר.
האדם חלתו של עולם
וראה באור החיים הק' שם דבעצם כל מציאות העולם להוציא ממנו צמחים הוא רק ע"י השקאת הארץ וזהו כדוגמת גילגול בעיסה, ולכן העולם הי' כמו עיסה שצריך הפרשת חלה ובלי זה אסורים באכילה ולזה אמרו חז"ל ב"ר י"ד א' דאדם היא חלתו של עולם. וזה כוונת הכתוב וכל שיח השדה טרם יצמח כי עדיין לא הופרש האדם שהוא החלה, ולזה אד יעלה מן הארץ ועשה גילגול בעיסה והפריש את האדם, ובזה הותרה כל הארץ, ואם הי' מגלגל רק חלק מן הארץ במים אז רק החלק שנתגלגל הי' יוצאת מכלל טבל. [ולזה האשה שאיבדה חלתו של עולם חייבת בהפרשת חלה כמבואר ברש"י שבת דף לב. ד"ה הריני נוטל ע"פ מדרש]
המים נצרך לעצם מקום היישוב של בני אדם
ובזה מובן סדר הבריאה, דמקודם הי' מים תחתונים לעצמם שהוא מחוסר צורה ול"ש בזה קיום כלל, וביום שלישי נגמר מלאכת המים ואין הפי' שבמקרה נתרוקן איזה מקומות ממים וכבר ממילא הי' כאן יבשה, דא"כ זה לא נקרא גמר מלאכת המים אלא הפי' דהמים הם הם הבונים עצם היבשה, דהם בונים עצם הצורה של יישוב בני אדם, דבעי' דוקא הצירוף של יבשה ומים דמדבר בלי מים לא ראוי לדיורין כלל, ומים בלי יבשה גם לא ראוי לדיורין. וזה הי' שלימות יום השלישי.
התאוה הוא מיסוד המים
והנה יסוד התאוה הוא בכח יסוד המים שבאדם [וכעס מן האש וגאוה מן הרוח ועצלות מן העפר] והביאור בזה, דטבע המים הוא להתפשט בלי גבול ומעצור כ"ז שלא יוגבל לגמרי במחיצה, ואם רק יהי' סדק קטן בכלי כבר יזובו ממנו כל המים, וזה רמז לחומר בלי צורה, וזה כעין החמור שאין לו מעצור שאפשר לעשות עם חמור מה שרוצים, ועבד דומה לחמור דבהפקירא ניחא לי' זילא לי' שכיחא לי' פריצה לי' [גיטין י"ג.] דהיינו שברגע שאין עליו שליטת האדון אין לו שום גבול, וכן כל בעל תאוה הוא כולו חומר, ותמיד הוא מחפש תענוגים ותמיד לשונו בחוץ לחפש מה אפשר ללקק וכמו שנקרא עמלק ע"ש זה.
הקב"ה מונע הצפת המים
והנה בתחלת הבריאה, נברא האדם באופן שיוכל להתקיים במים, דאדם נברא כדי להתענג ע"ג המים דאדם נברא להתענג על ה' ונהר הרי יוצא מעדן להשקות את הגן, דהמים הוא זה שעל ידו מגיעים אל הענג דענג ר"ת "נהר עדן גן" אבל אחר שחטא שמו הקב"ה בעולם באופן שיוכל להגיע לזה אח"כ, דהיינו שהקב"ה שמו ביבשה, שברא הקב"ה מציאות שלא יוכל להתקיים רק ביבשה, דהארץ היא זה שניתן לבני אדם, ושמה דוקא הוא מקום מגוריו, והקב"ה מונע כסדר את המים מלהציף את היבשה דבעצם מצד כמות המים יש בו מספיק לשטוף כל העולם, רק הקב"ה בחסדו רוקע הארץ על המים, ובזכות זה אנו נמצאים תמיד מעל המים.
המתרחקים מן החומריות מתקיימים ע"ג מים
והנה התפקיד של האדם הוא להתרחק לגמרי מבחינת התאווה שבמים, ועד כמה שמתרחק מצד החומריות שבמים, ומתחבר להיות יותר צורה כך הוא זוכה להיות לו מציאות וקיום גם במים גופא, ולכן באלף השביעי שהעולם יחזור למים הקב"ה בורא כנפים לצדיקים כדי לשוט ע"ג המים, [סנהדרין צב:]
אבל מי שנמשך לגמרי לבחינת החומריות שבמים ומתרחק והולך מן הטוב האמתי והחיבור להחיים האמתיים, אז ממילא באים המים ושוטפים אותו.
דור המבול ומצרים שנמשכו אחר התאווה נשטפו במים
ובזה יובן היטב כל ענין המבול וכן ענין טביעת מצרים בים, דהנה יסוד דור המבול הי' שנמשכו לגמרי אחר התאוות בלי מעצור ובלי גבול, והנה מי שנמשך אחר בחינת המים, עונשו מדה כנגד מדה שהמים באים ושוטפים אותו, דכל הגבלת המים הוא ע"י צורה ומי שאין לו הגבלה של
ומה שלא נברא האדם מעיקרא עם כנפים תי' בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן רכג "כדי שלא יהא קל לדבר עבירה ושיהיה לו שכר פסיעות ובעוד שהולך לחטא רגליו יעכבוהו ויחזור יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו גם בדרך כשהסכל הולך". ובס' דף על הדף סנהדרין צב: הביא בשם ס' פרשת מרדכי (לר' אליעזר אלטשולר) שמבאר את הפסוק בקהלת (ג' י"א) את הכל עשה יפה בעתו, שהיופי של מעשי ה' ניכר "בעיתו", ולמשל פעמים שאדם הולך בדרך מגיע לנהר ואינו יכול לעבור וחושב בלבו חבל שאין לי כנפים. אבל בהזדמנות אחרת כשרודף אחרי גנב שנמלט לאחר שגזל ממנו רכושו וכשמגיע לנהר אינו יכול יותר לברוח, ואז רואה שטוב הדבר שאין לאדם כנפים...
צורה והוא כולו חומר לכן גם המים לא הי' לו צורה כלפיו ונשטף בו.
ולכן הפסוקים הם שבזה המחה את הכל היקום שנא' וימח את כל היקום דהיינו שנתהפכו כל הצורות לחומר בלי צורה, וכן א"ש במצריים אשר עליהם נאמר אשר בשר חמורים בשרם [יחזקאל כג כ] א"כ הי' מוטל על המים לבטל את התורה שלהם וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ח מיסודי התורה ה"א דמשה רבינו לא האמינו בו מפני האותות וכו' לפי הצורך עשאו, לא להביא ראי' אל הנבואה הי' צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילם בו" מבואר דעיקר תכלית קרי"ס לא הי' להציל כלל ישראל גרידא, רק גם להטביע את המצרים בים דוקא, ולזה גופא סיבב הקב"ה שירדפו את ישראל לים סוף.
משה רבינו משוי מן המים
והנה מצד שני אצל כלל ישראל הוא להיפך, הרי משה רבינו גופא נקרא ע"ש שהי' משוי מן המים היינו שהי' כולו בעל צורה בלי חומר כלל, הי' נתפס אצלו ענין גוף ותאוה כלל ולכן לא ידע איש את קבורתו. [ולא משום שהקב"ה הצליח להחביא אותו טוב עי' ש"ך עה"ת דברים ל"ד ו]
בקרי"ס התחדש יבשה בתוך המים
ובקריעת ים סוף כמו שלמצרים הי' תפקיד המים להטביעם, באותו זמן הי' כאן בריאה חדשה בשביל כלל ישראל להיות ביבשה בתוך הים וזה ממש המשך למה שנאמר ביום שלישי ותראה היבשה, וזה התחדש בקרי"ס דדוקא ליוצאי מצרים היינו החומריות, לאלו יהי' מציאות של יבשה בתוך הים, ובזה אדרבה המים הם מסייעים לבנות את הצורה שלהם, וזה נטבע בעצם מהות שלנו ולכן אנו נקראים עברים ע"ש ההעברה בים. [עי' בר"ה לא. דביום ג' השיר הוא אלקים נצב בעדת קל ע"ש שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל עדתו. מבואר דהתראות היבשה מתייחס לכלל ישראל]
ובפסוק זה דכי מן המים משיתיהו רמז האריז"ל זה דמשה גילגולו של נח, דהוא הי' משוי ממי המבול, ולהנתב' בהמשך א"ש דאילו זכה דור המבול הי' מוריד להם התורה בבחי' מים עליונים וכיון שלא זכו לכך הורידו משה בגלגול אחר.
הצמאון מושך למים ועיקרו בשביל תורה
והנה בעצם כיון שכל חיותו של העולם הוא רק ע"י המים טבע האדם הוא להיות נמשך למים והוא נעשה צמא מאד למים, וצמא מלשון צימצום דבלי מים אין לו יכולת להתפשט ולהתרחב, לזה נתן הקב"ה בחי' מים עליונים ואין מים אלא תורה, שכולל בתוכו כל ההשפעות והברכות והתענוגים האמיתיים ובזה יוכל האדם באמת להרוות צמאונו ולהתפשט בלי גבול, וזה"פ דישראל נסעו ג' ימים ולא מצאו מים והי' צמאים מאד, ובזה שהוריהו ה' עץ הי' הסימן, שלא יחשוב במעדנים ובמאכלים גשמיים בזה ישקיט צמאונו דאדרבה בזה עוד יוגבר תאוותו, כיון דבעצם הם מים מלוחים ורק אם משקיע בתורה אף שמתחלה מורגש כמים מרים, אבל אח"כ יהי' מתוק וירווה צמאונו בזה, ולזה תיקן אז משה קריאת התורה דע"י כח קריה"ת אפשר לקבל כח מים העליונים.
וא"ש דמתחלה ירדו גשמים לדור המבול ואילו היו עושים תשובה היו זוכין לגשמי ברכה, ואיתא שהי' זמן מסוגל לקבה"ת ע"י משה רבינו, וכמו שנרמז בשגם הוא בשר, בשגם גי' משה [חולין קלט:] דאז היו זוכין למים העליונים, וכיון שלא זכו נתהפך למים התחתונים שמהפכים כל דבר לחומר.
בנוסח אחר וביתר עומק ענין הנ"ל: יש ב' תכונות למים: א: אינו מקבל צורה כלל ואינו בר עיצוב והוא כל כולו חומר. ב: ל"ש לעשות צורה בלי תערובות מים. והנה דבר שכבר יש בו צורה הרי הוא כבר מעוצב ול"ש לשנותו לצורה אחרת, ורק במי שמחוסר צורה אפשר לקובעו כצורה מסויימת.
כל צורה בעולם צריך תערובות מים לעצבו ובריאת האדם הי' צריך גשם כדי לעצבו, שנא' ואד יעלה מן הארץ. ומים הוא גם שורש הראשון של כל החיים דל"ש לחיות כלל בלי מים, והחיות הראשון שנברא בעולם הי' ביום חמישי, והי' ע"י ישרצו המים שרץ נפש חי' וגו' והעופות ע"י רקק שהם תערובות טיט ומים.
מי שמשתמש במים בתור חומר בלי צורה הנה הוא חומר גרידא וא"כ אין לו שום דרך להתקיים על המים שהמים שוטפים את החומר, דמים הם ג"כ חומר בלי צורה, אבל מי שמשתמש במים לייצר צורות והוא בעל צורה אז אדרבה יש לו קיום ביבשה בתוך בים, והוא משיג ותופס את הצורות האמיתיות, וכדכ' הרמב"ם סוה"ל טומאה וטהרה, דהרמז במקוה הוא לטבול במי הדעת שזהו המים של תפיסת הצורות והדעות הנכונות.
הדגים יסודם ממים
וזהו התכונות שנקבעו בעצמותם של כלל ישראל שקיבלו בקרי"ס גם עשאוהו למצרים כמצולה שאין בו דגים, והכוונה דכל עיקר בריאת הדגים יסודם ממים, ומרמז לתאווה, ואח"כ במדבר התאוננו על מה שאכלו דגים במצרים חנם, היינו שרצו לחזור ולחיות בצורת המים של המצרים ולשקוע בחומריות של המצרים, אבל בעצם יצאו הרי ממצרים ורוקנוהו מן הדגים, ובמכת דם מתו כל הדגה אשר ביאור, ולקחנו כח זה של דגים לקדושה ולהנאה מרוחניות דכל ההנאה שלנו מכוון לתורה ועובדת ה'. ע"כ ע"פ מה ששמעתי מפי הג"ר משה שפירא זצ"ל.
אכילת נח השפיע אוכל לכל הבהמות והחיות
ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו' והי' לך ולהם לאכלה: [שם כ"א]
וכבר העיר הר"ר יהונתן [בתפארת יהונתן] דכמו דע"פ דרך הטבע לא הי' שייך שיכיל התיבה כל החיות והבהמות רק הי' בדרך נס, גם יכבד על נח להכין אוכל לכולם וגם שעדיין לא ידע כלל מספר הבהמות שיגיעו, ולזה א"ל הקב"ה שיכין רק לעצמו ולבני ביתו לי"ב חודש, ויהי' מספיק גם לכולם בדרך נס, וזה שאמר הכ' ואתה קח לך מכל מאכל שיהא מאכל רק לך ומ"מ יהי' בזה לך ולהם לאכלה. והגר"א בקול אליהו הוסיף דהקב"ה צווהו להכין כביצה שזה שיעור אכילת אדם כמבואר ביומא פ. והקב"ה כבר ישלח ברכתו, ומיושב שלא הוזכר הנס שנכנסו כל האוכלים בתיבה.
וא"ז הג"ר דוד פרידמן זצ"ל בס' שלמי דוד הוסיף, דעצם אכילת נח יגרום ברכה לאוכל וכמו בעלמא אכילת הצדיק גורם ברכה, ויש להוסיף ולבאר למה באמת נעשה הנס בצורה כזו, כיון דכל עיקר הצלת העולם הי' בזכותו של נח, הי' צריך להיות דכל השפעת המזון יהי' מכוחו דוקא, ועוד דרק באכילת נח הי' קיום מצוה דהקב"ה צווהו לאכול, והו"ל כאכילת הקרבנות שנא' בו למשחה לגדולה, ונאכל על השובע ולכן נשתלח ברכה באכילתו, והי' מספיק לכל העולם.
ולמשנ"ת לעיל בשם החת"ס דנח הי' עושה חמס בגופו, והקב"ה לא הי' ניח"ל בזה א"כ י"ל דכאן גילה לו הקב"ה שאני רוצה שתהנה מן העולם, ולכן אני נותן לך מצות אכילה דאכילת הצדיק הוא זה שמביא ברכה לכל העולם, וא"ש דמיד אחר המבול שתה מן היין דהבין דרצון הקב"ה שיהנה מן העולם אלא דהי' תביעה עליו בזה וכדכתבנו שם.