כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו [ז' כ"ב] ומש"כ אח"כ ומוראכם וחתכם יהי' ע"כ חית הארץ וגו' ובכל דגי הים בידכם ניתנו וגו' [ט' א- ב]
ופירש"י כל אשר בחרבה, ולא דגים שבים. והוא מגמ' קידושין יג. וזבחים קיג. ואיתא שם דלא נגזרה גזירה כלל על הדגים. והטעם כתבו הראשונים [הריטב"א קידושין שם וחזקוני ועוד] כיון שלא השחיתו דרכם, וכמדוקדק בקרא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ דוקא.
והטעם שלא השחיתו פי' המהר"ל בגור אריה דהרי יסוד הא דהשחיתו כל בשר את דרכו הוא מחמת השפעת האדם וכדהאריך בזה בבית הלוי, ודגים כיון שנמצאים בים הם נחשבים כמקום מובדל ומקום לעצמו וממילא לא מגיע שם הפגם כ"כ. ויש להוסיף דגם שליטת האדם לא מגיע לשם כ"כ, וכמבואר בחזקוני עה"פ ויצר ה' אלקים וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' [לעיל ב' יט'] שקרא אדם שמות לחיות ולבהמות ועוף השמים ולא כתוב שם דגים, ופי' דלא יוכל להביאם שימותו ואין לו רדייה עליהם. מבואר דחסר בשליטת האדם על הדגים. ואף שכתוב ורדו בדגת הים מ"מ חסר בשליטתו עליהם. וידידי הג"ר יצחק עליפנט שליט"א בעמח"ס ביאורי משפט, פי' דכיון דהדגים לא רואים הקילקולים אינו משפיע עליהם וכדברי הגרי"ז על ותראו את שיקוציהם וגו'.
בטעם היתר אכילת דגים
והנה בגמ' סנהדרין נט: מבואר דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב [לעיל א כט-ל] לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר [ט ג] "כירק עשב נתתי לכם את כל" וביאר הרמב"ן [לעיל א' כ"ט] הטעם דבאמת גם לבעלי חיים יש קצת דעת ולכן לא הותרו לאדם הראשון, אבל "כאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו" עכ"ל. ולכ' לפ"ז אי נימא דהדגים לא חטאו ולכן לא נגזרה עליהם שימותו במבול לא ניצלו בזכות נח וא"כ איסור הראשון במקומה עומדת ואיך מותר לאכול דגים.
ויש שרצו להוכיח מזה, דלא נאסר לאדם הראשון רק בשר בהמה ועופות דכך הוא צורת הדרשא "לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ" ולא חית הארץ לכם, א"כ עיקר האיסור על חית הארץ וכן במש"כ שם בהמשך הפסוק "ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ" אבל דגים לא הוזכרו שם,⁴⁷ ומביאים ראיה לדבריהם ממש"כ "ורדו בדגת הים" דזה בהכרח לענין אכילה דל"ש בו עבודה.
[בפשטות הטעם דדגים לא אוכלים ירקות]
[ויתכן דזה תלוי אי דגים בכלל בשר כדהעיר במרגליות הים בסנהדרין שם, דבחולין קד. תנן הנודר מן הבשר, מותר בבשר דגים וחגבים וברש"י דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים ע"כ, ולפי"ז מבואר דדגים לא נקרא בשר, מצד שני המשנה עצמו קוראת לו "בשר דגים" ובנדרים נד: רשב"ג אומר, הנודר מן הבשר אסור וכו' ומותר בראש וכו' ואין צריך לומר בשר דגים וכו' ופריך מ"ש בשר עוף לת"ק דאסיר וכו' בשר דגים נמי וכו' ומבואר דלולא הקזת הדם או בכאיב לי' עיניו גם דגים בכלל בשר כיון דמימלך עלי' שליח עי"ש בר"ן ובשם רמב"ם ויל"ע, ובאבן עזרא במש"כ לענין דגים [ויקרא יא י] מבשרם לא תאכלו, כתב וז"ל: "והנה הדג יקרא בשר, רק מה שאמרו חז"ל בנדרים הוא על מנהג דברי אלה הדורות" עי' בשואל ומשיב ח"א מהדו"ק סי' רל"ז מש"כ בדברי האבן עזרא הנ"ל. וע"ע במג"א סי' תקנ"ב סק"ב בטעם איסור אכילת דגים בסעודת המפסקת כיון דלפעמים דגים בכלל בשר בהל' נדרים, וע"ע בפרדס יוסף
וקצת סמך לדבר ממה שפירש"י [לעיל א כ"ב] דהא דהוצרכו דגים לברכה מיוחדת ביום חמישי כיון דניצודים לאכילה וק' הרי עדיין לא הותר להם ובפשטות זה הי' ע"ש העתיד אבל אי הותרו מיד א"ש טפי. ובחי' אגדות מהר"ל סנהדרין נט: הביא דיש מפרשים הטעם דאדם נאסר בבשר, כי עדיין לא נתברכו החיות מפני הנחש שעתיד להתקלל ולא תהא הנחש בכלל, ומעתה הבהמות אם יהיו צדין ואוכלין אותם יהיו מתמעטים והרי לא נתברכו ויהיו חסרים, שלכך הוצרכו הדגים לברכה מפני כי צדין מהם, ולכך אסר להם. וכאשר יצא נח מן התיבה נתברכו הבהמות ואז הותר לבני נח הבשר. אבל מפני מה נאסרו הדגים עד לבני נח, שהרי לא התיר להם אלא דוקא פרי העץ ועשב השדה. אבל דבר זה רמזו חכמים במה שאמרו (פסחים מ"ט ב') עם הארץ אסור לאכול בשר, והטעם הוא כי עם הארץ שהוא חמרי לגמרי אין ראוי שיהיה על הבהמה החמרית. כי גם עם הארץ הוא בהמי, ואין האחד ראוי שיהיו גובר על השני לאכול אותו. ואדם הראשון נקרא אדם על שם שנברא מן האדמה, וכל הדורות עד נח מתיחסים לאדם הראשון שנברא מן האדמה עד שבא נח כי הוא היה איש האדמה שהיה מושל על האדמה, ולכך אין ראוי שיהיה מושל על הבהמה וכל בעלי חיים עד שבא נח שהוא איש האדמה ואליו הותר לאכול בשר" מבואר מדבריו דוודאי דגים נאסרו הגם שלא הי' צורך מצד חסרון ברכה אל מצד דע"ה אין לו לאכול בשר וכל בעלי חיים כולל דגים.
החדש פ' בהעלתך [במדבר יא ד] עה"פ מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה]
אבל כל זה אינו, דמפורש בגמ' סנהדרין שם בהמשך דפריך מורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ומשני לא לעבודה דשייך עבודה בדגים מהבעיא "המנהיג עז בשיבוטא מהו" עי"ש ברש"י, הרי מבואר להדיא דאיסור בשר לאדם הראשון כלל גם הדגים דלכן פריך משם ועוד מבואר דשייך עבודה בדגים, וכ"כ שם ביד רמ"ה להוכיח, דגם דגים נאסר לאדם הראשון. [והוסיף להוכיח כן מדכתיב בסוף הפסוק "ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה" הרי כל נפש חיה אמור נקט דקאי גם על דגים.]
וכ"כ להוכיח בחזקוני וכן הדגיש הספורנו עה"פ ורדו בדגת הים דהיינו לעבודתו, דכנראה היה קשה לו הרי עדיין לא הותר לו באכילה ולכן פירש דקאי על עבודה, וכן משמעות הפסוק "ומוראכם וחיתכם וגו' ובכל דגי הים בידכם ניתנו": "כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה" [ט' ב' ג'] משמע דקאי גם על הדגים, וכמפורש ברמב"ן ואבן עזרא שם, ובערוך לנר סנהדרין שם כ' דמצד המקור לאיסור בשר הי' אפש"ל דלא נכללו דגים כיון דבפסוק זה לא הוזכרו רק חי' ועוף ורמש, אלא דממה דמקשה בש"ס מורדו בדגת הים מוכח דגם בשר דגים לא הותר לו, וצ"ל דיליף כן מדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם משמע אבל דבר אחר לא עכ"ד ערל"נ.
ומצד עצם הגמ' דחה ידידי הרב יצחק קונינסקי שליט"א דיתכן דעיקר כוונת הגמ' להוכיח דרדו הכוונה לאכילה, וממילא גם המשך הפסוק הוא כן ולא דהדגים נאסרו לאכילה, שו"מ כן בספר משמרות כהונה [להג"ר אברהם יצחקי מגדולי תוניס] על סנהדרין שם דנקט בפשיטות דדגים לא נאסרו והק' על קו' הגמ' מדגים ותי' דעיקר כוונת הגמ' להוכיח שכל המשך הפסוק לאכילה, גם בספר ברכת יצחק רצה לדחות גמ' זו באופן אחר, אשר לפ"ז אינו כ"כ פשוט לומר דנאסר לאדם, עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דלפי הסברת המהר"ל בענין איסור אכילת בע"ח לפי שיש להם מציאות, א"כ לפי הסברת מהר"ל בענין דגים שאין להם מציאות כלל כיון שהם במים הי' צריך להיות מותר. ואכמ"ל יותר.
שו"מ במשך חכמה שעמד בזה ותי' שלא יהי' קנאה במעשה בראשית, האומר על קן צפור וכו' שלא יהא מטיל קנאה וכדאיתא בברכות במעשה בראשית. וצ"ב למה יהי' קנאה הרי מגיע להם שלא הי' עליהם שליטה לאכילה.
ובשפתי צדיק מביא ששאל כן להשפ"א והשיב לו, ע"פ מדרש דבאמת נצטווה נח לאספם, רק שהם ברחו לאוקינוס ולפ"ז ניצלו רק בזכותו, וצ"ע אם לא חטאו למה הי' צורך לאוספם למה לא ינצלו בלא"ה.
ובשם הג"ר חיים שאול קויפמן זצ"ל שמעתי לתרץ ע"פ מה שהק' מהרש"א זבחים שם דאיך התקיימו הדגים במים הרי היו רותחים, וכדהק' שם בגמ' על עוג וכן על עצם התיבה, ומהרש"א תי' דרק במקום שהי' חרבה מעיקרא נהפך לרותחין, ולא מקום הדגים, ותי' הגר"ח דגם הדגים היו צמודים לתיבה ששם הי' צונן וכדמשני התם בגמ' שם לענין עוג ותיבה עצמה, ולפ"ז נמצא דגם הדגים עצמם ניצלו רק בזכות נח. [וצ"ע למה לא פריך בגמ' שם על הדגים הרי הגמ' שם הביא גם הא דלא נגזרה גזירה על הדגים וצ"ע]
גודל ענין אכילת דגים
וע"פ דרוש הי' אפש"ל, דהנה ידוע גודל הענין ע"פ קבלה כדאיתא בקיצור של"ה ועו"ס, והביא שם דבכתבי לאכול דגים דוקא בסעודת שבת, אריז"ל מגולגלים בדגים, [עי' בני יששכר חודש סיון אות י"ח] ובפרי עץ חיים כתוב דיש הסבר ע"פ סוד שלדג עינא פקיחא בלי עפעפים, ועוד כיון דהדגים לא חטאו בדור המבול וכנ"ל, ויש שנהגו לאכול דגים באצבעות על סמך הפסוק "וכל דגי הים בידכם ניתנו" [דרכי חיים ושלום אות שצ"ח ועי' כ"ז בספר פסקי תשובות סי' רמ"ב וסי' ר"נ] וא"כ י"ל דאדרבה מחמת גודל מעלתם נתייחדו שעל ידיהם יהי' עליה גדולה לנשמות ישראל בסעודות שבת, וכן לנשמות הצדיקים, וא"כ אינו חסרון להם אלא מעלה שקיבלו, דוקא ע"י מה שלא חטאו בדור המבול.
רק השפעת הטוב מגיע לים ולא הרע
עוד יש להוסיף, דהנה באמת קשה הרי הבעלי חיים כדפירש"י וא"כ בלא"ה לא הי' מגיע להם שימותו,⁵⁰ ובהכרח דזה רק ע"י כח הצדיק שהשפיע על חלקו בבריאה, וצ"ל דבהמות אלו שייכים לחלקו. [וכ"כ בספר אמרי דבש להגאון רבי דוב שטרנבוך זצ"ל] וא"כ י"ל דכל הדגים הושפעו ממנו די"ל דרק השפעת הרע לא מגיע לים שהוא מקום מובדל, אבל השפעת הצדיק מגיע בכל מקום, וא"כ נתעלו הדגים מחמת צדקותו של נח וממילא שוב יש לו שליטה עליהם, וזה גופא הענין לאכול דגים בשבת ולכן נשמות צדיקים מתגלגלים בהם דרק השפעת הצדיקים מגיע להם ולא של הרשעים.
המים הוא מקום מובדל לעצמו
וביותר י"ל, דחוץ מזה דהים הוא מקום מובדל לעצמו הרי הוא גם מקום טהור בעצם, דאך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור וכל שבים טהור וכל טהרה נעשית ע"י מקוה מים, ושמעתי מהג"ר אליהו דיסקין שליט"א להציע דכל ענינו של המבול הי' לטהר את העולם ע"י מקוה מים דסגולתו של מקוה הוא לקבל הווי' ומציאות חדשה ויש להוסיף דכתוב אצלינו כמה פעמים מלת היקום שזהו אותיות מקוה, וא"כ יתכן דהדגים שכל מציאותם והווייתם במים הם מופקעים מהשחתת וקילקול האדם אבל השפעת הטהרה והצדקות של העולם מגיע גם לשם.⁵¹
[עוד נוסח יש בכלי חמדה, דהא דכל שבים טהור כיון דכדי לקבל טומאה בעי' גמרו בידי אדם ובשאר בעלי חיים ע"י שקרא להם אדם שם, הוי גמרו בידי אדם ושייך טומאה אבל דגים שלא נקרא להם שם ע"י האדם וכנ"ל בשם החזקוני ולכן ל"ש טומאה ולהנ"ל א"ש דבאמת לא חל עליהם שליטת האדם כ"כ].
ובזה מתיישב ג"כ קושיית הגה"צ רבי יהודה זאב סג"ל ראש ישיבת מנצסטר זצ"ל שהקשה דלמה הותרו בע"ח לאכילת האדם לפי שניצלו בזכותו, הרי כל עיקר מה שנתקלקלו הוא לא הי' אלא בעוון האדם וא"כ בדין הוא שינצלו כשהאדם ניצל, ולהנ"ל א"ש דאלו שניצלו הי' רק ממה שלא התקלקלו, וזה הי' רק מכח עבודתו של צדיק, ולכן הותרו לו לאכילה.
האם דגים כשרים לקרבן בן נח
והנה יל"ע אי דגים כשרים להקרבת קרבן בן נח כמו שחיות כשרות להקרבה, ומרן הגרח"ק זצ"ל בטעמא דקרא הסתפק בזה ובספר משנת חיים להג"ר חיים שטיינברג שליט"א דן בזה טובא בחילוף מכתבים עם הגרח"ק, והגרח"ק נקט בפשיטות דפסולין להקרבה מדלא נקטינהו בברייתא דזבחים, אולם ר"ח שטיינברג מצדד דכשרים, ולכן הי' צריך אדם הראשון למסור לבניו סימני טהרה של הדגים עי' בתוס' חולין ס"א ע"א ד"ה כל.
ויל"ע למה באמת לא הוכשרו דגים להקרבה, דאין לומר דל"ש שחיטה דהרי מנחות כשרים להקרבה, ואולי ל"ש כפרה לאדם רק במין הדומה לו השייך לחלק הארץ אבל מה ששייך לחלק הים ל"ש לו כ"כ וכנ"ל. עוד י"ל דמצינו דלדגים יש זוהמא כדאי' בשבת קח. מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור, א"ל אם יבוא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא וכו', ובחי' הר"ן שם פי' דכשבא נחש על חוה הטיל זוהמא עלי' ועל כל בריות שבעולם, ישראל שעמדו על הר סיני נפסקה זוהמא מהם ומן הבריות שהיו שם, חוץ מדגים שלא היו שם ולהכי אצטריכי לאליהו להודיענו אי פסקה או לא, וא"כ א"ש דלא כשר למזבח, ומאידך עי' בטור או"ח סי' קפ"א בשם שאילתות דכל דבר שאין קרב ע"ג המזבח נקרא מזוהם וכו'.
איסור צידת דגים והאכלתם בשבת ויו"ט
הנה בביצה בריש פרק אין צדין, כ"ג: מבואר איסור צידת דגים ביו"ט וגם האיסור לתת להם מזונות, ויל"ע בטעם הדבר, והאם איסור צידה ואיסור האכלה תלויים זה בזה.
ונחלקו בזה הראשונים דד' רש"י שם דאיסור האכלה הוא כיון דבלא"ה יש להם מזונות משרשי העשבים וקטן אוכל את הגדול, ובשבת ק"ו: פי' דכיון דהם מוקצה לא מצי למיטרח עלייהו וכן הסכים הר"ן בביצה ע"פ ד' הירושלמי דאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן. ותו' בשבת הקשו ע"ז מאווזין ותרנגולין ויונה הרדיסאות וכן ק' מכלבים ועורבים דאין ראויים כלל ומותר להאכילן, ותי' הר"ן דמ"מ הם מוכנים לצורך האדם ומאתמול הי' דעתו עלייהו כיון שהם ברשותו וה"ה חי' ועוף בביבר קטן דדעתו עליהן וכאילו הם ברשותו של אדם, משא"כ בדגים חי' ועוף כשמחוסרין צידה שכיון שאינן מזומנין לאדם אין נותנין לפניהם מזונות. ועד"ז כ' התוס' בשבת בשם ר"י דתלוי אי ניצוד ועומד מדאורייתא הגם דמדרבנן אסור לצודן חשיב טפי מזונותיהן עליך, אבל אי מה"ת אין ניצודין לא חשיב מזונותיהן עליך נמצא דתלוי אם יש איסור צידה דאורייתא [ויל"ע אי זה גם כוונת הר"ן בד' רש"י דבתוס' משמע דר"י בא לחלוק על רש"י] ובתוס' ביצה פי' דכיון דיש איסור צידה אסור להאכילם מחשש צידה.
נמצא דלטעם א' דרש"י איסור האכלה ל"ש לצידה כלל רק אם יש להם מזון בלא"ה, וא"כ אם הם נמצאים במקום שאין להם אוכל מותר להאכילם, אבל לשאר פירושים הכל תלוי אם יש איסור צידה אלא דלרש"י ור"ן איסור צידה גורם חלות שם מוקצה מסויים לענין איסור האכלה ולתוס' זה מגזירת איסור צידה.
אי שייך בדגים ענין ניצודים ועומדים
והנה לענין איסור צידת חי' ועוף מבואר בכל הסוגיא שם דתלוי אם זה בביבר גדול או קטן או אם צ"ל הבא מצודה ונצודנו כרשב"ג, אבל בדגים משמע דאסור בכל גווני וצ"ב למה לא יתכן דגים במקום קטן מאוד שניצודים ועומדים.
ובאמת מבואר בביצה כה. דהסוכר אמת המים מעיו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרים הרי דגם בדגים יש מציאות דכבר ניצודים, ובאמת זהו טעם הרמב"ם פ"ב משביתת יו"ט ה"ז שלא חילק כלל בין דגים לחיות ועופות, הגם דבמשנה חילקו דדגים אין צדין וחיות ועופות יש אופנים דצדין, ופי' מ"מ הטעם דס"ל דרשב"ג חולק על ת"ק, וס"ל דאין הבדל בין דגים וחי' ועוף, אולם הראב"ד חולק וביאר טעם החילוק כיון שהדגים מכוסים במים ממילא הם תמיד מחוסרים צידה, והא דסוכר אמת המים כבר תי' הב"י בסי' תצ"ז דמקום צר כ"כ פחות מששה טפחים גם הראב"ד מודה.
ובפשטות נמצא דראיית העין מתרת הצידה ובמקום צר כ"כ גם במכוסה מים מותר, וכן מבואר לפ"ז דבמים צלולים מותר דליכא איסור צידה וגם מותר להאכילם וכ"כ המג"א [סי' תצ"ז סק"א] אבל הט"ז סק"א הק' דאי מצד כיסוי המים מאי נ"מ במקום צר. לכן פי' דוודאי הראב"ד בעצם מסכים לרמב"ם, דגם דגים שווים לחי' ועוף, דהכל תלוי אם צ"ל הבא מצודה ונצידנו ובתיבה קטנה גם יותר מששה טפחים וכדו' כבר ל"ש איסור צידה כשאין צריך להביא מצודה, אלא כוונת הראב"ד בכיסוי המים הוא לענין מוקצה דכיון דמכוסים במים ה"ה מוקצה ואסור לאוכלו, אבל בעשה מעשה לפני שבת שסכר אמת המים אז גם במכוסה מותר שאינו מוקצה. ולא נתבאר בדברי הט"ז אי מחלק אם המים צלולים או עכורים.
ובשעה"צ סק"ו הביא מח' בזה דד' הגר"ז דלענין מוקצה אין מקום כלל לחלק בעכורים או צלולים, כנראה שהבין דברי הראב"ד דמכוסים במים גורם שיסיח דעתו מהם שהם נמצאים המקום אחר לגמרי, אבל ד' הפמ"ג דגם לד' הט"ז במגולה מותר. וביאר שעה"צ דרק אם מכוסה חסר בהכנה, אבל כשהמים צלולים ורואה תמיד הדג מרחוק כמאן דמנח בקופסי' הוא וא"צ כלל הכנה.⁵³
עכ"פ מבואר לדעת הט"ז, דגם באופן דליכא איסור צידה עדיין יש לאסור מטעם מוקצה, וע"ז אמרי' דאסור להאכיל לדגים ומטעם דאסור לטרוח למוקצה כרש"י ור"ן, ולא מצד חשש צידה, או דע"י איסור צידה נחשבין אין מזונותן עליך, דהרי דגים בביבר קטן ליכא איסור צידה, ואעפ"כ אין צדין אותן משום מוקצה ומטעם זה אין מאכילין אותן.
בהא דאסור להאכיל את הדגים
ובעיקר הדבר דמבואר בר"ן דאסור להאכיל לדבר מוקצה קשה הרי מבואר בר"ן סוף ביצה [כא: מדפי הרי"ף ד"ה ל"ל] דמה דאיתא שם אין משקין את המדבריות הכוונה לשחיטה אבל עצם ההשקאה מותרת הגם שהם מוקצים כיון דמזונותיו עליך, מבואר דמוקצה בעצמותו איננו סבה לאיסור, וכבר העיר כן הב"י סי' תצ"ח והמג"א [שם סק"ב] בסתירת הר"ן בדבר זה דבאין צדין פי' טעם איסור האכלה כרש"י דאסור לטרוח למוקצה ובסוף ביצה התיר להאכיל למדבריות, ותי' הב"י בתי' ראשון ע"פ טעם ראשון דרש"י דדגים א"צ למזונות כלל דהרי הם אוכלים שרשי עשבים ולפ"ז צריך לדון בכ"מ אם יש להם באמת מזונות, עוד תי' לפי' שני ברש"י דיש איסור טירחא למוקצה לא אמרינן הכי אלא בדבר שהוא מוקצה מחמת שאינו ניצוד לגמרי, אבל בדבר שהוא ניצוד ומצוי אצלך כבהמות המדבריות כיון שמזונותיו עליך מותר להשקותן. ולשון המג"א בתי' הוא "דבבהמה כיון דמזונותיו עליך אע"פ שהיא מוקצה ואין דעתו עליו מותר להאכילה אבל דגים אין מזונותן עליו", ובפשוטו צ"ע דאם החיוב מזונות תלוי אם זה שלו מאי פסקת דהדגים אינם שלו ולמה אין מזונותן עליך וצ"ל בד' המג"א דכיוון לא' מתירוצי ב"י.
וצ"ע בהגדרת ד"ז דדגים נקראים אינו ניצוד לגמרי, דהרי בד' ר"ן ורש"י אזלינן דאין איסור האכלה מצד איסור צידה רק מצד דאינם מוכנים לו ומוקצה הן וגם בגווני דלא יהי' איסור צידה עדיין יהי' אסור וכמ"ש הט"ז, וצ"ל כהסברת הט"ז בראב"ד דכיון דמכוסין הן הרי דעת האדם מנותק ממנו יותר.
הזכירה של הבהמות והחיות
ויזכר אלקים את נח ואת כל החי' ואת כל הבהמה וגו' ['ח' א]
וברש"י מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה. אולם ברמב"ן כ' דזכירה שאמר בבהמות וחיות אינה בזכות שאין בבעלי הנפש זכות וחובה זולתי באדם לבדו שיש לו בחירה, ולכך פי' הרמב"ן דענין הזכירה הוא שזכר את דבר קדשו שאמר והי' העולם, והרצון שהי' לו בבריאת העולם ורצה בקיום המין. אבל לד' רש"י הזכירה קאי על הזכות של בהמות וחיות. וצל"פ בדבריו דאין הכוונה שמגיע להם שכר ע"ז, אלא שרק אלו שלא השחיתו דרכם ראויים להיות ניצול לקיום המין כיון שבמציאות הם המין הטוב והיפה כיון שאין בהם פגם.
ומה שהוסיף רש"י ג"ז שלא שמשו בתיבה וע"ע פסוק י"ז דבהמה וחי' נאסרו בתשמיש, וצ"ע כקו' הרמב"ן דהרי אין להם בחירה, וצ"ל דזה נכנס בעצם טבעם דכמו שהי' בטבעם לא להזדקק לאינו מינו ה"נ נכנס בטבעם להרגיש צער העולם, וזה גופא סבה שיהיו ראויים לקיום המין, ויל"פ ע"פ משנ"ת לעיל בביאור ענין הדגים שלא השחיתו דרכם דזה הי' מכח עבודתו של צדיק, ה"נ י"ל דאותם בהמות וחיות שלא השחיתו דרכם היו שייכים בעצם לכוחו של נח שלא השחית דרכו ולכן הי' משפיע עליהם, וא"כ
ובמשך חכמה החדש הובא מכת"י דבמקרה הם לא חטאו ולכ' בא ליישב קושיא זו.
⁵¹ שו"ר בספר יוסף אור על ליקוטי או"ש שביאר כן בכוונת המשך חכמה הנ"ל דכיון דהא דלא חטאו הי' מחמת המצאם במקום נבדל ומקום טהרה לכן יש קנאה במעשה בראשית דלמה הם זכו להיות במקום זה יותר מבע"ח אחרים.
⁵² שמעתי מנכדו הרב אהרן הכהן ארנטרוי שליט"א. ⁴⁸ מידידי הג"ר נפתלי מאנטל שליט"א. גם ע"פ הלכה יש ענין גדול באכילת דגים דוקא כמבואר בגמ' שבת קי"ח, ושי' הגר"ז הוא דחיוב דגים בשבת דאורייתא. והארכנו בזה בפורים בענין מזל אדר דגים והתנגדות המן לדגים.
⁵³ ראה עוד בשו"ת ר"י מסלוצק סי' י"ח ביאור חדש ונפלא בדברי הרמב"ם והראב"ד.