Skip to content
שירת התורה

הזכירה של הבהמות והחיות

  • Noach
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ויזכר אלקים את נח ואת כל החי' ואת כל הבהמה וגו' ['ח' א]

וברש"י מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה. אולם ברמב"ן כ' דזכירה שאמר בבהמות וחיות אינה בזכות שאין בבעלי הנפש זכות וחובה זולתי באדם לבדו שיש לו בחירה, ולכך פי' הרמב"ן דענין הזכירה הוא שזכר את דבר קדשו שאמר והי' העולם, והרצון שהי' לו בבריאת העולם ורצה בקיום המין. אבל לד' רש"י הזכירה קאי על הזכות של בהמות וחיות. וצל"פ בדבריו דאין הכוונה שמגיע להם שכר ע"ז, אלא שרק אלו שלא השחיתו דרכם ראויים להיות ניצול לקיום המין כיון שבמציאות הם המין הטוב והיפה כיון שאין בהם פגם.

ומה שהוסיף רש"י ג"ז שלא שמשו בתיבה וע"ע פסוק י"ז דבהמה וחי' נאסרו בתשמיש, וצ"ע כקו' הרמב"ן דהרי אין להם בחירה, וצ"ל דזה נכנס בעצם טבעם דכמו שהי' בטבעם לא להזדקק לאינו מינו ה"נ נכנס בטבעם להרגיש צער העולם, וזה גופא סבה שיהיו ראויים לקיום המין, ויל"פ ע"פ משנ"ת לעיל בביאור ענין הדגים שלא השחיתו דרכם דזה הי' מכח עבודתו של צדיק, ה"נ י"ל דאותם בהמות וחיות שלא השחיתו דרכם היו שייכים בעצם לכוחו של נח שלא השחית דרכו ולכן הי' משפיע עליהם, וא"כ ה"נ לענין איסור תשמיש דזה הי' הענין להרגיש בצער העולם השפיע האיסור ממילא על בהמות אלו שג"כ לא ירצו להזדקק, וזה גופא הטעם שניצלו.

ואמר הגרא"י ברזל זצ"ל דכתוב כאן דבר נפלא כמה שהקב"ה הראה שאף אצל בהמות וחיות יתכן שיהי' להם בטבע ענין זה שמצטערים בשעת צרה וכן מצינו ביונה שגם הבהמות לא טעמו מאומה והתכסו בשקים.

ובאמת מצינו זכות ועונש לבע"ח לקמן ט' ה' במש"כ מיד כל חי' אדרשנו, ובסנהדרין קח: ג' שמשו בתיבה חם כלב ועורב ונענשו ומה שייך עונש לבע"ח, ובפרשת משפטים [שמות כ"ב ל'] ובשר בשדה טריפה וגו' לכלב תשליכון אותו וברש"י שם שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' שנא' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ומ' ששייך שכר לבע"ח. ע"ע בפרדס יוסף שהאריך בזה. אבל עכ"פ זה ברור דבהמה שאין בתכונתו להרגיש הצער של הציבור מהווה פגם כמו שראינו בכלב ועורב.

*הגדרת הקרבנות של נח

ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח וירח ה' את ריח הניחח וגו' [שם כ-כא]

זה המקום הראשון בתורה שמצינו הקרבן קרבן על מזבח, שהרי לעיל בקין והבל [ד ג-ד] כתוב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו' הרי שלא הי' זה בתורת הקרבת קרבן על המזבח, רק שהי' זה גדר מנחה ומתנה להקב"ה. אומנם מצינו בחז"ל [ע"ז ח.] שגם אדה"ר הקריב קרבן אבל אי"ז מפורש בתורה וגם לא מתפרש שם אי בנה מזבח.

והנה בעלמא בקרבן הנעשית על במה קטנה בחוץ, מצינו כמה קולות וכמבואר זבחים קיב: ובתוכם שאין ריח ניחוח בבמה [-אברים שכבר צלאן חוץ ממערכה וכבר העלו ריחן תו לא מעלה ריח במזבח - זבחים מו:] וכן לשי' רב ששת [שם קיט:] לשי' רבי יהודה שאין מנחה בבמה גם אין עופות בבמה, וא"כ יל"ע בענין קרבנות נח אי הי' לו דין במה קטנה איך כתוב עליו וירח ה' את ריח הניחוח, וכן למ"ד אין עוף בבמה איך הקריב עופות.

*האם הקריב נח גם ממינים שאינם ראוים להקרבה לדורות

אולם באמת בלא"ה יל"ע אי דמי כלל הקרבת נח כשאר הקרבה בבמה קטנה, דהנה לשון הפסוק ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, משמע שלקח גם מן המינים שאינם ראויים כלל להקרבה כגון צבי ואיל ואווזין ותרנגולין, והרי גם בבמה קטנה א"א להקריב רק ממינים הראוים להקרבה המפורשים בפרשת ויקרא.

ובאמת הדבר מתפרש להדיא בגמ' זבחים קטו: דאיתא שם שעד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה חי' ועוף זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאים והכל קרבו עולות וכו' ומסקינן שם מה"מ שהכל כשרין להקריב אמר רב הונא דאמר קרא ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה וגו' בהמה ועוף כמשמעו חיה בכלל בהמה זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח ת"ל ומכל החי וגו', הרי מפורש דקרבנות של נח הי' להם דין אחר וכן כל הקרבנות לפני הקמת המשכן לא הי' הגבלה מאיזה מין בהמה ועוף להקריב ובפשטות גם חיות ואווזין ותרנגולין וכן הי' אפשר להקריב בעלי מומין ורק מחוסר אבר הי' פסול. וכל ההגבלות של סוגי הבהמות והעופות וחסרון מום התחדשו רק בפרשת ויקרא בהקמת המשכן לכלל ישראל, אבל לבני נח נשארו אותם דינים כמו שהי' אצל נח מעיקרא.

והבחנה זו מצינו בדברי התוס' חולין כב: ד"ה והביא במה שבתורים ובבני יונה שאחד מהם וודאי פסול ואעפ"כ יכול להקריב שניהם, והביאו תוס' שי"מ דאיירי בבמה דמשמע בירושלמי במס' מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפי' תרנגולים ואפי' חיה ולא מיעט אלא טמאין, וכתבו התוס' "וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהרה וגו' אבל שאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפי' תורים ובני יונה, ועוד דקאמר בירושלמי דעולה א"צ הפשט וניתוח ובסוף זבחים חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט וניתוח אלא וודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח".

עכ"פ לפ"ז וודאי שלא הקפיד נח כלל על דיני הקרבת קרבן שנאמר לישראל לדורות רק העיקר עשה כמו הקרבת בן נח לדורות וכהקרבת ישראל לפני הקמת המשכן, אולם עדיין יל"ע במש"כ וירח ה' את ריח הניחוח והרי הדברים ק"ו אם הקרבת ישראל בבמה קטנה אין בו ריח ניחוח כש"כ הקרבת בן נח. והי' אפש"ל בפשיטות שלא כתוב שקרבן במה קטנה מופקע מלהיות ריח ניחוח לה' רק שא"צ להקפיד שיהי' לריח ניחוח ולכן גם אם כבר צלאן מקודם יכול להקטירן, אבל וודאי אם לא צלאן מקודם ריח נחוח וכ"כ בטעמא דקרא בתי' שני.

אולם באמת בהא דמבואר בגמ' שנח הקריב מכל הסוגים, מצינו בפרקי דר"א סוף פרק כ"ג שיטה אחרת, וז"ל "ישב נח ודרש בלבו ואמר הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר ההוא, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מיד הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכבש ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה, ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו עולות קין והבל, והקריב עולות..." הרי מפורש שהקפיד נח על ההגבלות שנאמרו לבני ישראל בפ' ויקרא וא"כ מסתמא גם הקפיד שיהי' בו אפשרות ריח נחוח בזה שלא צלאן לפני ההעלאה למערכה וא"ש שהי' להקב"ה ריח נחוח מקרבנו.

שפיק מקרי

*בטעם שהביא נח קרבנות

ובאמת יתכן דכ"ז תלוי אם נבוא לחקור במחשבת נח מה הביא אותו להקריב קרבנות, ומצינו בזה שינויים בדברי חז"ל וראשונים ואחרונים דרש"י לעיל פסוק ב' במש"כ שה' צוה אותו להביא מכל בהמה טהרה שבעה שבעה לעומת הבהמות הטמאות שצוה להביא רק שנים, פי' הטעם "כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו" ולא איתפרש אי הקב"ה פי' לו בהדיא טעם זה וא"כ הי' בזה ציווי מפורש להקריב קרבנות מן הטהורות או שכך הבין נח מעצמו. אולם מקורו של רש"י הוא ממדרש פ' בראשית [ב"ר כו א] שדרש שם הפסוקים בריש תהילים אשרי האיש אשר לא הלך וגו' על נח שפרש מדור אנוש ודור הפלגה ודור המבול וע"ז כתוב כי אם בתורת ה' חפצו היינו שבע מצוות שנצטוה, ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר אמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מטמאים לא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וכו' וכן במדרש בפ' נח [פרשה ל"ד סי' ט'] במש"כ ויבן נח מזבח לה', ודרש מש"כ ויבן כאילו כתיב נתבונן, אמר מפני מה צווני הקדוש ברוך הוא וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. הרי שמש"כ רש"י שהטעם שצוה הקב"ה להביא יותר מן הטהורות שהוא לצורך קרבנות הי' זה פירושו של נח בצוואת הקב"ה.

*שתי מדרגות בלימוד התורה של נח

והנה באמת כבר כ' רש"י בדיבור לפני זה "הטהורה" "העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה" ולהנ"ל גם מש"כ ברש"י אח"כ הי' חלק מלימוד תורה של נח, אולם חלוקים הם, דביאור בהמה טהורה הי' בכלל "כי אם בתורת ה' חפצו" היינו שכמו שלמד השבע מצוות ה"נ למד שאר התורה ומזה ידע מה הן בהמות טהורות, אבל מה שהבין מציווי ה' שיש לו להקריב קרבנות הי' בו מעלה יתירה שזה הי' בכלל "ובתורתו יהגה יומם ולילה" היינו שהתעמק והבין דבר מתוך דבר מדברי ה'. ועי' להלן בשם ירושלמי מה שהוסיף נח להתעמק בתורת ה'.

אולם באמת צ"ע על נח מנא ידע שרצון ה' בריבוי הבהמות הוא לצורך קרבנות, הרי עד כמה שידע שרק בהמות טהורות יהי' מותרות באכילה לישראל, א"כ אולי זה הסבה לריבוי הבהמות כיון שהם נאכלות צריך מהם יותר.

אולם דבר פלא מצינו בירושלמי פ"א ממגילה הי"א [שציין לשם בתו' חולין כב: שהבאנו לעיל] אחרי שהאריך שבן נח יכול להקריב הכל חוץ מטמאין ומחוסרי אבר, קאמר "מניין ר' אבא בריה דרבי פפי ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי הגה נח תורה מתוך תורה אמר כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורין לקרבנות" הירושלמי נקט דמש"כ כירק עשב נתתי לכם את כל והתיר לו בזה לאכול כל סוגי בעלי חיים, הי' מיד אחרי שיצא מן התיבה גם לפני הקרבת הקרבנות ואף שזה כתוב אח"כ צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה [שיירי קרבן ומראה הפנים] ומעתה א"ש איך ידע נח שכוונת הקב"ה הוא לצורך קרבנות ולא לצורך אכילה, שהרי התיר לו הקב"ה לאכול הכל גם בהמות טמאות וא"כ מה מיוחד בטהורות ולזה הבין שהי' זה לצורך קרבנות. ולשון ירושלמי "הגה נח תורה מתוך תורה" מתאים עם דברי המדרש הנ"ל שע"ז נאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, וכ' בזה תוס' הגיון שהתעמק בשתי אמירות שהי' לו מהקב"ה.

עכ"פ אי נפרש שמה שהקריב נח קרבנות הוא לפי שהבין כן ממה שצווה לו הקב"ה לקחת שבעה שבעה מכל מין טהור, א"ש שלקח מכל בהמה טהורה ומכל עוף טהור שהרי אם יש לו להקפיד רק כפי הכשר קרבנות ישראל למה צווה לו ה' לקחת שבעה מכל מין טהור, אבל בפרקי דר"א מבואר שמה שהחליט להקריב קרבנות הי' חשבון עצמי של הכרת הטוב על מה שהציל אותו הקב"ה וא"כ י"ל שכיון שכבר למד תורה וידע הלכות קרבנות לזה עשה הקרבנות כפי הכשר קרבנות ישראל ולקח רק בהמות ולא חיות ורק תורים ובני יונה ולא שאר עופות.

*מה שבקרבן נח הי' ריח נחוח

אבל עדיין לא נתבאר לנו מש"כ וירח ה' את ריח הנחוח דממנ"פ הי' לו רק דין במה, ובבמה אין בו משום ריח ניחח, וכ' בזה המשך חכמה חידוש נפלא, עפמש"כ במדרש שמש"כ ויבן נח מזבח היינו במזבח הגדול בירושלים וכן מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה ה"ב [עי' לקמן] וא"כ י"ל דהי' למקום זה קדושת בית המקדש ויש בו ריח ניחוח, ובזה גם יישב מש"כ שבנה מזבח אף שאין מזבח בבמה [זבחים קיב:] ונח הי' כהן ורק העלאה היה עושה דלזה צריך כהן, ולכ"כ "ויעל עולות במזבח". אלא דא"כ צ"ע איך הקריב מכל החיה והעוף לזה חידש שהרי עיקר מה שהכשיר הכתוב רק בקר וצאן הוא שלא רצה הקב"ה להטריח את ישראל להביא מן המדבר ורק בקר וצאן שהם ברשות האדם, [ויקרא רבה כז ו] ולזה נאסר חיה ועוף להקרבה, כדי שלא ימסור אדם נפשו לצוד ציד להביא לקרבן ממדבר ומן הרודפים. ולזה בנח, שהיו כולם אצלו ותחת ידו היה יכול להקריב מכולם.

אבל מה שצ"ע בדבריו שמפורש בש"ס שלומדים מנח דיני במה, א: עיקר הדבר שעד שלא הוקם המשכן הי' הכל כשר ליקרב וכנ"ל. ב: נחלקו ר"ש ור' יוסי זבחים קח: אי העלאת חוץ צריך מזבח. וביאר רב הונא טעמא דרבי יוסי שצריך מזבח ממש"כ "ויבן נח מזבח לה'" ור"ש דחי לה דהי' זה לגובהה בעלמא, [-כדרך כל הארץ שיהא נוח להשתמש ולא לחובת מזבח - רש"י ועי' לקמן אי צריך עכ"פ סלע או אבן] ובהמשך ביאר טעמא דר"ש דהעלאת חוץ א"צ מזבח דדרשינן ממש"כ מזבח פתח אהל מועד שאין מזבח בבמה, ולכן בשעת איסור הבמות העלה על הסלע או על האבן חייב הרי להדיא דשל נח הי' לו דין במה. אולם ראיתי בטעמא דקרא שכוון מעצמו לדברי המשך חכמה, והוסיף דמה שהוכיח הגמ' מנח שבבמה צריך מזבח היינו דאל"כ לא הי' צריך לבנות מזבח אלא להקריב סתמא והי' לו דין במה, אבל השתא שבנה מזבח והי' זה במקום המקדש כבר ממילא חלה עליו דין מקדש שהרי מקריבין אע"פ שאין בית.

ולעיקר הקושיא למה יש בו ריח נחוח הי' אפש"ל בדרך דרוש דכיון דכל מה שהביא הקרבן הי' מתוך העמקה והגיון בדברי תורה וכנ"ל, א"כ הי' עיקר הקרבן תוצאה של חידושי תורה וקב"ה חדי בפילפולא דאורייתא וא"כ הנח"ר המיוחדת שהי' להקב"ה כאן הי' ממשהו שנתחדש בד"ת.

ובשיעורי רבינו מאיר הלוי כתב דבר חידוש שכיון שמה שהקריב נח קרבנות הי' ע"פ מה שהבין מציווי ה', הרי זה נקרא שהקרבנות היו ע"פ הדיבור, וקרבנות ע"פ הדיבור בוודאי יש ריח ניחוח אפי' בבמה קטנה.

ולעיקר הענין מצאנו דבר פלא בדברי הכלי יקר עה"פ תקח לך שבעה שבעה [לעיל ז ב] דפשיטא לי' שלא הי' מצוה הקב"ה להביא קרבן מחי' ומכל העופות ורק מאלו הכשרין למזבח לישראל לדורות, דאל"כ למה לא התיר הקב"ה גם לדורות להביא מחיה ומכל העופות למזבח, ומש"כ רש"י שטעם מה שצוה הקב"ה להביא שבעה שבעה מכל הטהורים הוא בשביל קרבנות הי' רק לפי טעותו של נח שעדיין לא ידע שבעלי חיים מותרות לאכילה שהרי לא הותר לו רק אחרי הבאת הקרבנות, ולכן חשב שכוונת הקב"ה להביא קרבנות מכולם ולזה הביא באמת קרבן מכולם, אבל אליבא דאמת מה שצווה הקב"ה להביא מכל הטהורים שבעה לפי שהם ראוים לאכילה ואוכלין מהן הרבה ולכן צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. וא"כ באמת מכל הבהמות והעופות שהקריב לא הי' עלי' תורת קרבן רק המינים הראוים להקרבה "ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראוין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא." ע"כ דברי הכלי יקר.

והדברים נפלאים שהרי זה נגד סוגיא ערוכה זבחים קטו: שהבאנו לעיל שלומדים מנח שעד שלא הוקם המשכן הכל כשרין ליקרב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאין, ולדברי הכלי יקר אין ראי' כלל, שהרי זה הי' רק טעות ולא הי' עליו דין קרבן. וכבר עמד בזה הגה"ק מקלויזנבורג זי"ע בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' ק"ו והביא שי' פרקי דר"א הנ"ל שנח באמת לא הקריב רק מהמינים הראויים להקרבה ודלא כש"ס זבחים, אח"כ הביא דברי המדרש שנח דייק ממה שצוה ה' להביא שבעה ממינים הטהורים שיקריב מהם קרבן וע"ז כתוב שם "ראב"י אומר על מזבח הגדול שבירושלים" וביאר שיש כאן מח' ת"ק וראב"י דת"ק דרש ויבן לשון התבונן ועיקר טעם נח הי' בשביל שצוה ה' להציל שבעה מן הטהורים ולכן הקריב נח מכל הטהורים וכס"ל לש"ס זבחים דלמד מזה שהכל כשרין בבמה, אבל ראב"י פליג ודריש ויבן כפשוטו מלשון בנין ולא מלשון התבונן, דקמ"ל שהיה שם מזבח, וכשי' הפדר"א שבנה את המזבח הראשון, וכיון שהקריב על מזבח הגדול בירושלים ממילא הקפיד שלא הי' רק אלו הראויים להקרבה לדורות, ולפ"ז י"ל בדעת הכלי יקר דס"ל דגם ראב"י לא פליג לגמרי על ת"ק בהך דקאמר ויבן נתבונן ושלכך ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו', רק דס"ל שבסופו של דבר כיון שהקריבו ע"ג המזבח בירושלים לא הי' תורת הקרבה רק לאלו הראויים למזבח לדורות אבל השאר היו כמחתך בשר בעלמא הוי. וי"ל דעיקר הכרח הכלי יקר הי' ממש"כ וירח ה' את ריח הניחח והרי אין ריח נחוח בבמה ומוכח כשי' ראב"י שהקריבו על מזבח הגדול בירושלים וא"כ לא הי' תורת במה וכעין דברי המשך חכמה הנ"ל, וזהו שי' הפרקי דר"א שבעצם לא הקריב רק המינים הראויים למזבח וא"ש שהי' ע"ז ריח ניחח. ע"כ משו"ת דברי יציב.

*אי הקריב נח במקום המקדש או על הרי אררט

ובעיקר השאלה איפה הקריב נח את קרבנו יש בזה מח' דהרמב"ם פ"ב מבית הבחירה ה"ב פסק כשי' ראב"י הנ"ל שהי' זה במקום המקדש וכ"כ בתרגום יונתן " ובְנָא נֹחַ מַדְבְחָא קֳדָם יְיָ הּוא מַדְבְחָא דְבָנָא אָדָם בְעִידָן דְאִיטְרַד מִן גִנְתָא דְעֵדֶן וְאַקְרִיב עֲלֹוי קָרְבָנָא וְעִלֹוי אַקְרִיב ו קַיִן וְהֶבֶל יַת קָרְבָנֵיהֹון וְכַד נַחְת ו מֹוי דְטֹובְעָנָא אִיתְצַד נֹח" וגו' אבל האבן עזרא ורד"ק כתבו דבנאו בהרי אררט ששם נחה התיבה, ובאמת שכן מוכח מסתימת הפסוקים שמיד אחר שכ' ויצא נח וגו' כל החי' כל הרמש וגו' יצאו מן התיבה [לעיל יח יט] כתיב ויבן נח מזבח ומשמע שבאותה מקום שיצא מן התיבה שמה בנה המזבח. ובד' ראב"י ותרגום יונתן ורמב"ם צ"ל דקפצה לו הארץ, וצ"ב למה באמת הוצרך לבנות מזבח דוקא בירושלים, ואומרים בשם הגרי"ז [כפי הנוסח המובא בספר תורת בריסק] ע"פ מש"כ הרמב"ם שם ה"א "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל"... ובה"ד "ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח" ומבואר שכדי לבנות את המזבח הי' נצרך נבואה מיוחדת על מקומו ובלי זה לא הי' שייך לבנות מזבח, וא"כ י"ל דאדם הראשון הי' לו ציווי מאת ה' להקריב קרבן [א.ה. צ"ע מנ"ל ואולי כוונתו במדרש שיובא להלן עה"פ לעבדה ולשמרה] וממילא נמסר לו ג"כ בנבואה מקום המזבח, אבל נח הרי לא הי' לו ציווי להקריב רק שעשה כן החשבון מעצמו וכמו שהבאנו לעיל ממדרשים, וע"כ לא הי' יכול לתקן מזבח מעצמו והי' יכול רק לתקן המזבח הישן שכבר הקריב עליו אדם הראשון. אלא שא"כ צ"ע למה הי' אברהם צריך להקריב על מקום מזבח של נח וכמ"ש בתרגום יונתן פ' וירא [להלן כב ט] והרי אברהם כן נצטוה על הקרבת קרבנות וכמ"ש במדרש [ב"ר ט"ז ה] עה"פ לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות וא"כ בזה גופא נאמר לו ג"כ מקום ההקרבה. [א.ה. צ"ע שזה קאי על אדם הראשון ואי

ס"ל ליונתן כר"ל זבחים קיג. שהי' מבול גם בא"י. או שכמו שהחום הכבד של המבול גרם שגם אלו שבא"י מתו כמפורש בגמ' שם לדעת ריו"ח ה"נ גרם הרס למבנים. שו"מ כן בילקוט מעם לועז אות י'. או ס"ל כפרקי דר"א פכ"ג [והביאו הרמב"ן לעיל ח יא] שגם אם לא ירד הגשם בא"י מ"מ המים נתפשטו לשם שהרי אין גדר סביב א"י.

שממילא קאי גם לנכדו אברהם א"כ גם נח בכלל] ע"כ דברי הגרי"ז. [ובספר שיעורי רבינו מאיר הלוי ושיעורי הגרמ"ד הלוי הובא הנוסח בקצרה דכיון דמבואר ברמב"ם דבעי' נבואה על מקום המזבח בשלמא אדה"ר כנראה הי' לו נבואה, אבל נח לא מצינו לו נבואה בזה ובהכרח שבזה על מקום מזבח אדה"ר שכבר הי' נבואה על מקום זה].

והוסיף בנו הג"ר מאיר זצ"ל לפרש שי' האבן עזרא שהקריבו נח מיד ביציאתו מן התיבה, דמה"ט שנתבונן נח שלכן צוה לו הקב"ה להציל שבעה ממינים הטהורים כדי להקריב מהם קרבנות, מזה גופא הוכיח שעליו להקריבו מיד ביציאתו מן התיבה דאל"כ למה לא יוכל לחכות עד שיולדו להם ולדות.

ובשיעורי הגרמ"ד הלוי כ' דזה פשוט דשי' התרגום יונתן מתאים רק עם שי' רבי יוסי זבחים קח: שנח הקריב עליו לשם מזבח ולא כר"ש דהי' זה לשם גובהה בעלמא, אלא שצ"ע דא"כ מנ"ל לר' יוסי להוכיח מכאן שכל העלאת חוץ צריך מזבח, ותי' דוודאי עיקר שמו הי' במה רק דנעשה במקום המזבח. או י"ל כמ"ש לעיל בשם טעמא דקרא דאילו במה לא הי' צריך מזבח הי' לו להקריב סתמא וממילא הי' לו דין במה בעלמא ומוכרח דבלא"ה הי' לו לבנות מזבח, וכיון שהי' זה במקום המקדש כבר לא הי' לו דין במה, אולם זה לא מתאים בדברי הגרי"ז שהטעם שבנה שם מזבח כיון שצריך נבואה לכך וזה רק אם מעיקרא לא רצה נח לבנות בתורת במה.

והנה בסוף הפסוק כתוב ויעל עולות במזבח וצ"ע דבשלמא לר' יוסי שהי' דין מזבח א"ש שהי' קיום דין במה שהי' העלאה במזבח, אבל לר"ש הלא לא הי' בזה שום קיום דין רק לנוחות בעלמא וא"כ למה כ' ויעל עולות במזבח ותי' הגר"מ הלוי לשי' הגרי"ז שגם לר"ש צריך עכ"פ שיהי' ע"ג סלע או אבן וא"כ מזבח יש בזה קיום דין של גובה. [וכ"כ החזו"א זבחים סי' כ' ב סק"ו שהעלאה לא נקרא רק על מקום גבוה י' טפחים דבמה הוא דבר גבוה רק שא"צ רוחב ד' טפחים אבל הדבר אברהם ח"ג סי' א' בהערה לסק"ה דייק מרש"י שאפשר להקריב גם על הרצפה שהרי כ' שנח בנה מזבח רק כדי שיהא נח להשתמש כדרך כל הארץ ומ' שאם הי' נח לו להקריב על הרצפה הי' מקריב] עוד תי' ע"פ הנפש החיים שער ג' פ"ז שכל הצדיקים לפני מ"ת הי' מחשבתם דבוק בעולמות עליונים ועשו תיקונים שלא לפי מעשה המצוות הכתובים בתורה, כמו יעקב אבינו עם צאן לבן והמקלות ובענין חנוך תופר מנעלים ובשער א' פכ"א פי' את האלקים התהלך נח ויתהלך חנוך את האלקים שהשיגו ענייני כוחות העליונים ותחתונים וחוקות שמים וארץ, וא"כ י"ל שמה שבנה נח מזבח אף שלא הי' בזה קיום מן הדין מ"מ הי' לו בזה עבודה גדולה ע"פ השגתו הגבוהה בעולמות עליונים וא"כ לר' יוסי הי' זה מצד דיני הקרבה ולר"ש הי' בזה ענינים גדולים שלא ע"פ דין ע"כ משיעורי הגר"מ הלוי ולדבריו י"ל בדרך צחות לשון הגמ' ההוא לגובהה בעלמא היינו ענינים גבוהים בעולמות עליונים.

*האם מלק נח את העופות

ובעיקר הקרבת נח את העופות שאל הגרי"ד את אביו הגרי"ז איך הקריבם הלא עדיין לא נתחדש פרשת מליקה, והשיב הגרי"ז דצ"ל דלא הי' זה ע"י מליקה רק ע"י שחיטה ומצינו שחיטה קודם מ"ת כמ"ש בפ' וירא [לקמן כב י] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו.

ובאמת לכאורה כל עיקר שאלתו הוא רק אם ננקוט שכיון שהקריב במקום המקדש הי' לו דין קרבנות פנים שדינם שעופות צריך מליקה, או שננקוט שגם בבמה עופות צריך מליקה, אבל באמת שאי"ז כ"כ פשוט שהקרבת עופות בבמה צריך מליקה, דנראה שיש בזה מח' ראשונים דרש"י זבחים סח: ד"ה ונילף מפורש שגם בבמה היו מולקים וכ"מ בגמ' סט. שמליקת זר יש לה הכשר בבמה, אולם בפי' ר"ח קיא: מבואר הטעם שלענין שחוטי חוץ בעופות חייב דוקא על שחיטה ולא על מליקה [כמפורש זבחים קז. לכו"ע] כיון שגם בבמה היו שוחטים ולא מולקים, ובספר זכר יצחק סי' ל"ג ביאר בזה שי' הרמב"ם פי"ח ממעה"ק הי"ח שביאר מה שחייב על שחיטת עופות בחוץ כיון שחיטה כשרה בחוץ וה"ה מליקה בפנים וראב"ד השיג שהטעם הוא כיון שהתורה הקפידה על שחיטת עוף דוקא כמו בהמה, וביאר דעת הרמב"ם דגדר חיוב חוץ הוא שעושה מעשה שחיטה בחוץ כמו בבמה וכיון שבבמה שוחטים עוף חייב גם על השחיטה. עכ"פ אי ננקוט ששחיטת עוף כשר בבמה וננקוט שלהקרבת נח הי' לו דין קרבן במה ל"ק קושית הגרי"ד.

⁵⁴ וז"ל "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא." ובשיעורי רבינו מאיר הלוי הק' דלר"ש שלא בנה נח מזבח רק לשם גובהה בעלמא מה שייך מסורת בדבר שאינו מדינא כלל וגם אי פסק כר' יוסי מ"מ איך כתב שהיא מסורת ביד הכל דמשמע שאין בזה מח', וצ"ל דכוונת הרמב"ם לענין מקום ההקרבה ולא על המזבח.

More in this printout

View the whole printout