ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול: ['י' א]
הנה כל קאפיטל י' שיש בו שלשים ושתים פסוקים הוא רק לפרש תולדות משפחת בני נח וכמ"ש בפסוק האחרון "אלה משפחת בני נח לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול" ופסוקים אלו הם המאריכים לנו יותר את פרשת נח.
ואנחנו לא נדע למה לנו לדעת כל השמות האלה של בני נח בפרטות, הרי מספיק הי' לדעת בנו של שם כדי לדעת ייחוסו של אברהם, וכן באופן כללי שמצרים וכנען הם מחם, ושיפת הי' לו בנים וא"צ לדעת בפרטיות כל אחד ואחד. ועכשיו כל זה נעשה חלק מתורה הקדושה וחובה על האדם לדעת בדיוק כמה בנים יש לכוש ומצרים ומה הם שמותם יותר משמות וסיפורי צדיקים.
להורות על אמיתות חידוש העולם
וכבר עמדו בזה הראשונים, הרמב"ן [פסוק ה'] כתב כי רצה להודיע ייחוס אברהם משם, ותולדות חם, להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעון אבותם, ולכן סיפר גם ביפת והפלגה להודיע סבת שינוי הלשונות ופזורם בקצוי ארץ לזמן מועט אחרי אדם הראשון, ועוד להודיע חסדי ה' ושמרו את הברית לנח כי לא כלה אותם.
עוד הביא מדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג סי' נ' כי זה יאמת לשומעים חידוש העולם, כי אברהם יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שראו המבול ועד רביעי על היצירה כי נח ראה אביו שראה אדם הראשון ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים, גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ד' וה' דורות מגידים מעשיהם ותולדותיהם.
אולם המעיין בד' הרמב"ם בפנים יראה שעיקר כוונתו דכיון דעיקר התורה הוא להודיע שהעולם מחודש והתחלתו הוא עם אדם אחד ועד משה יש 2500 שנה בקירוב, ואילו נאמרה רק הודעה זו בלבד הי' האדם מסתפק בזה במוצאו את בני האדם נפוצים בכל העולם ועמים שונים וריבוי לשונות רחוקות זו מזו מאד וזה הי' מחזק הדעה שהעולם עומד כבר מזמן רב ולא התחיל עם אדם אחד, לכן סילק את הספק ביחסו את כולם ואיך הסתעפו והשמות שלהם וימי חייהם ומקום מגוריהם והסיבה שנפוצו ע"פ תבל, והסבה שגרמה לשינוי לשונותיהם ושבאמת היתה ראשיתם במקום אחד ושפה אחת שכך צריך להיות כיון שכולם מבני אדם אחד. ע"כ דברי הרמב"ם.
ורמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה ד"ה ועוד פי' דבריו יותר דמתחלה הביא מהלך שלו, ורק בסוף הביא ד' הרמב"ם. וזה תו"ד: דהתורה מאירת עיניים אפי' בסיפורים ומעשיות שבה שכולם חכמה גדולה ושורש אמונה שהרי אתה יודע מפשטי הכתובים שעמרם אבי משה ראה לוי, והוא למד תורה משם בן נח, כי בן חמישים הי' יעקב כשמת שם בן נח, ומשה רבינו הי' מכריז במצרים לעם ישראל עם עצום ורב שגדל בין החרטומים והמכשפים והוברי שמים ואמר בפרסום "אבי הגיד לי כי אבי אביו או זקינו של אבי אביו ראה בריאת העולם" והיינו שהמבול נחשב כמו בריאת העולם ומי שמודה במבול בע"כ מודה בבריאת העולם, ועוד שהי' שם בן נח שראה אדם הראשון היודע בעצמו שהי' יחיד בעולם בלי אב ואם, ובוודאי אם הי' הדבר שקר ידעו הכל כן והי' מוכחש וכלנו נדע מפי זקיננו המעשים המפורסמים שהי' לפני ב' וג' דורות ויחוסינו ובתינו ונחלתינו, ומי בנה בית פלוני, ואפי' הסיפורים אנחנו מספרים מהם תמיד וא"א לכזב בדברים גדולים כאלה, ועוד שפירסם הכתוב כל האומות וייחוסיהם ובני המדינות כללו של דבר כל סיפור ספר בראשית מאיר עינינו באמונת החידוש וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים. ע"כ ד' הרמב"ן. [והובאו חלק מדבריו בשו"ת חת"ס יו"ד שנ"ו [התשובה האחרונה ביו"ד] מש"כ בתורה אנחנו עידי ראי' [חוץ מפרשת בלעם] דגם חידוש העולם ומעשה נחש בג"ע ומבול והפלגה כבר כ' רמב"ן בס' דרשות הרמב"ן הרי ראה אדה"ר את עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה ג"ע וגירושו, והוא דיבר פא"פ עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו והוא סיפר לבניו ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן וכל הדור ההוא קיבלו כן מאבותיהם ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים הרי הוא כאילו נעשה בפניהם ממש וא"א להכחיש זה במעשיות וסיפורי התורה עי"ש עוד]
הרי דגם רמב"ן וגם רמב"ם כתבו דנכתב כדי לחזק אמונת החידוש, אבל מטעמים שונים, דלרמב"ן זה כדי שנוכל לדעת סדר השנים ושלכן יתכן דמשה רבינו העיד מזקינו שראה אחד שראה את המבול, ולרמב"ם זה לפרש איך נתפזרו כ"כ הרבה גוים בכל העולם, וגם הרמב"ן הוצרך לד' הרמב"ם דלטעם רמב"ן הי' מספיק אם נדע הייחוס של אברהם בעצמו וסדר השנים ונדע שיתכן שיעקב ראה שם ועבר שהם ראו את המבול ושנח ראה את אדם הראשון, ולא הי' צורך לשלשים ושתים פסוקים שנמנו כל שמות בני חם ויפת בפרטות, אבל לרמב"ם א"ש דעי"ז ידענו מאין היו ריבוי הגוים והלשונות שנתפזרו בכל קצוי תבל.
שכתב "דכל
כאן כתוב המספר של שבעים אומות
והנה רבינו בחיי כאן מאיר את עינינו בענין זה, שכתב דבאמת אם נמנה מס' האומות נראה שכתוב כאן שבעים אומות [י"ד בני יפת⁵⁹, ל' בני חם, כ"ו בני שם] וא"כ יש ללמוד כי שבעים אומות יש בעולם וכל אומה ואומה יש לה לשון
בתוך מאמר המוסגר אביא מה שראיתי בספרו של אאמו"ר שליט"א סופרי המלך על מרן החת"ס עמוד תקמ"ט שהעתיק ממאמר לתולדות ר"ש סופר אב"ד קראקא שהופיע בעתון מחזיקי הדת שכותב על ייחוסו של רבינו שהי' נכד הגה"ק בעל ילקוט שמעוני עד מאורן של ישראל הרמב"ן הקדוש. וכתב אאמו"ר שליט"א דאמנם ידוע מש"כ בס' תהלה למשה [ובס' הגה"ק בעל ישמח משה עמ' של"ד] בשם הייטב לב שזקינו בעל ישמח משה אמר שמרן החת"ס הי' שורש נשמתו נשמת הרמב"ן. אולם פרט זה שהחת"ס הי' נכד הרמב"ן לא מובא בשום ספר מתולדות מרן ופרט נאה כזה הי' מן הצורך להביא והשמטה זו מוכיח שאינו נכון לכ' ובלא"ה יש שיבושים במאמר הנ"ל.
הנה בטור או"ח סי' תרס"ג כשמבאר כמה קרבנות מוספין צ"ל בכל יום דסוכות שהפרים מתמעטין והולכים, כתב סימן שלא תטעה, דלעולם הפרים והימים ביחד הם י"ד, ופשטות מס' י"ד שווה לכבשים, אולם הגרי"ד שלזינגר שליט"א הציע דמרמז לי"ד הראשונים של הע' אומות שהם בני יפת.
בפני עצמו שהרי הכתוב הזה בא ולמד שנתפרדו כל אחד איש ללשונו, כלומר שקבעו כל אחד לשון לעצמו, ולכן תמצא תולדות הפרשה הזאת שבעים כנגד שבעים נפש שירדו אבותינו למצרים, וזה מה שאמר הכתוב בפרשת האזינו [דברים ל"ב ח'] "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" ביאורו מעת שנפרדו בני אדם בעולם הוא מש"כ כאן ומאלה נפרדו, מאותו העת יצב גבולות עמים, הש"י הציב בעולם שבעים אומות למספר בני ישראל הם יורדי מצרים שהיו שבעים נפש וע"כ לא אמר למספר בני יעקב כי הי' במשמע י"ב שבטים.
קיום שאל אביך ויגדך וגו'
ונמצא דבעיון בפסוקים אלו אנו מקיימים מש"כ שם [פסוק ז'] שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך בהנחל וגו' היינו שיש לנו להתבונן בד"ז מה שהקב"ה קבע בתחלת הבריאה שבעים אומות כפי מספר שבעים נפש של כלל ישראל, וע"ע ברש"י בפרשת האזינו שם כתב דקאי ע"ז שאחרי שהציף ה' את דור הפלגה לא העבירן לגמרי מן העולם אלא העמידן בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, אלא שסיים רש"י "ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים ע' לשון". ומשמע דכדי שיוכל הקב"ה להעמיד כלל ישראל הוצרך להשאיר מדור המבול ודור הפלגה שבעים אומות מבני חם שם ויפת. וצ"ב דל"ל שבעים אומות בשביל להעמיד כלל ישראל וכי בשביל שלבנ"י יש שבעים נפש צריך שבעים אומות אצל הגוים. וגם מה יש כ"כ יש להעמיק בזה שצריך לשאול את אביך וזקניך.
שבעים נפש לשלוט על שבעים אומות
והביאור בד"ז הוא כמ"ש באור החיים הק' שם עה"פ בהפרידו בני אדם היינו שלא עשה ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר ואופן החלוקה היתה למס' בנ"י, והטעם כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה טוב ורע, וכל נפשות שבנבראים נטע ה' מב' אילנות אילן א' טוב ואילן אחד רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מאדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזהו יעקב אבינו עליו השלום, ואילן זה יש בו שבעים ענפים, והם ע' נפש שירדו למצרים וע"כ כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' נגד ע' ענפי הקדושה והכוונה בזה כדי שיהי' כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע וזה סוד רגלים יורדות מות שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות. וע"ז כתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" כי כיון שהאומה אשר בחר לו ה' שיהי' הוא המושל עלי' הם ישראל לזה נתכוין ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל הגוים, וזהו יעקב חבל נחלתו דחבל הוא ראש הנחלה עי"ש עוד. ע"כ דברי האור החיים הק'.
ובשם משמואל שם בשנת תרע"ו כתב "דכל נפש משבעים נפש הי' בידה לתקן את האומה שהיא דוגמת נפשה, היינו שבמה שהיא עצמה נמשך אחר השי"ת בכל כוחות נפשו המשיך ג"כ האומה שהיא דוגמת נפשו בלי אומר ובלי דברים. וכן אח"כ כשנתחלקו ע' נפש לס' ריבוא נתרבו נמי האומות ונתחלקו כעפרות תבל, וכל איש ואיש מישראל תולין אלפים ורבבות מהאומות שהם שייכים לשורש נשמתו לתקנם, או כאשר לא יאבו לשמוע ינטל מהם הניצוץ הקדוש המחי' אותם וישובו כלא הי', וע"כ במה שאמר זכר ימות עולם וגו' היא מצוה לזכור זאת כמו שאר המצוות שיש בהן זכירה כמו שבת ומחיית עמלק, והיינו שמצוה על האדם לזכור מה שתלוי בו, ואם יזכה אשריו שהכריע את עצמו ואת אלפים ורבבות נפשות או נצוצות קדושים לכף זכות, ואם לאו אוי לו שהכריע וכו' וכאשר האדם ישים זאת תמיד אל לבו יהי' בהכרח נוטה תמיד לזכות.
ודברים נפלאים כ' שם במאור ושמש [ד"ה או יאמר] דאחרי דור המבול ודור הפלגה חשב ה' עצה שלא יוכלו הרשעים לסלק שכינה מתחתונים, לכן נתן ע' נפש דיעקב עליון על כל ע' אומות וע' שרים שלהם תחת ע' נפש ושכל אחד מיוצאי ירך יעקב ישלוט על אומה אחת וע' נפש רמוזים בע' רבתי של שמע, וע' רבתי של תיבת "ועד" של ברוך שם כבוד וכו' וזה כוונת חז"ל שבני יעקב אמרו שמע ויעקב ענה ברוך שם וכו' וזה נרמז בעולם חסד יבנה, כי בכל דור גם אם יתרבו הרבה הם כולם בכללות ע' נפש, ויש בכל דור ע' צדיקים נגד' ע' זקנים ומשה ואהרן על גביהם דבל דור יש צדיקים בבחי' משה ואהרן, ועולה מס' ע"ב כמס' חס"ד ועליהם קיים בנין העולם, ויש להם כח להכניע האומות ושריהם, שלא יוכלו להרע ולעכב כבוד שמים. ונגד זה חיבר רבינו הקדוש ס' מסכתות כי כשחוברו כבר היו מוכנעים עשרה אומות והכנע בהם הס' הנשארים לעולם ל"ו צדיקים ככ' בזוה"ק [תיקו"ז נ:] וכמרומז בפסוק אשרי כל חוכי לו. וכמנין זה עולה ש"ס בבלי להכניע בהם האומות בחו"ל אשר צריך להכניעם. וזה נרמז בפסוק ע"כ קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ שכל האומות נכללו בשם בבלי ובסנהדרין כ"ד. דקאי על תלמוד בבלי. וזה"פ בהנחל עליו גוים כשהחלו הגוים להפרידו בני אדם היינו להפרד מאתו ית', אז יצב גבולות עמים למס' בנ"י שיהי' בני יעקב ע' נפש והם חלק ה' וא"א להפרידן מאחדותו ית' בשום אופן שהרי הם קשורים כמו חבל ועי"ז יכולים למשוך אל הקב"ה כל הע' אומות. ע"כ דברי המאור ושמש.
הרי דכתוב כאן יסודות העבודה שלנו בחיים, שכל עיקר קיום כל שבעים אומות בעולם, הוא כדי שנוכל לשלוט עליהם, ועצם התחלקות בני ישראל לשבעים בחינות הוא גופא כדי שנשלוט על שבעים בחינות של האומות. ועכשיו כבר נתחלק כל בחינה לאלפים ולרבבות כמ"ש בשם משמואל וכל אחד מאתנו אחראי על בחינה מסויימת של האומות העולם. ויתכן דלכן נתפזרו ישראל בגלות לכ"כ הרבה מקומות כדי שיגיעו כל השבעים בחינות של כלל ישראל לכל השבעים בחינות של הגוים, ובכל מקום שהם יתקנו אותה בחינה ולכן כשגרים שם הם נעשים חלק מן האומה ויש להם המהלך המחשבה והשפה והמנטלטי של אותה מדינה, כמו שיש יהודי אנגלי ויהודי אמריקאי ויהודי שווייצרי שיש לכל אחד מהם טבעים מיוחדים, וכ"ז כדי שבהתחזקם בתורה ועבודה במקום ההוא, הרי הם הטומאה.
ובחו"ל יש
בזה יש ליישב מה ששנינו במדרש הגדול כאן שיש שישים אומות בלבד שנא' שיה"ש ו' ח' שישים המה מלכות, ובפשטות כיון שעשרת האבות היינו אלו שנזכרו בניהם אינם מן המנין, אולם למאור ושמש י"ל כיון שעשרה אומות עומדים להתקן מהרה.
מציאות וקיום כל הגוים הוא מפרשה זו
ויש להוסיף דכיון דאסתכל באורייתא וברא עלמא כל עיקר קיום שלהם בעולם הוא ע"י שכתוב השמות שלהם בתורה, דעי"ז יש להם יניקה רוחני אבל אילו הי' כתוב בתורה רק באופן כללי שנשארו תולדות לשם חם ויפת לא הי' קיום כלל לשבעים אומות מחולקים, ונמצא דפרשת נח חוא המעמיד של כל הגוים עד היום הזה ולא בחנם נקראו הגוים "בני נח" חוץ ממה שהם נכדים מנח דעיקר קיום שלהם בא מפרשת נח בתורה.
ביאור מה שנקראו ישראל עברים
ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול: [שם כ"א]
וברש"י אבי כל בני עבר הנהר הי' שם. יל"פ דבריו ע"פ הרמב"ן כאן דמש"כ כאן עבר אינו שם אדם שהוא אביו של פלג, כי למה יזכירו הכתוב יותר מכל בני שם אלא הכוונה לעבר הנהר שמשם בא אברהם אבינו כמבואר ביהושע כ"ד ב' וכלומר שאביהם של כל היושבים בעבר הנהר הי' שם. עוד פי' הרא"ם דנתק' לו דלמה דוקא בשם כ' שהי' אבי משפחה הרי כאו"א אבי המשפחה היוצאת ממנו.
אולם לפי פשוטו הכוונה ששם הי' אבי כל בני עבר היינו עבר אביו של פלג, וכ"פ הרד"ק, והראב"ע פרשת משפטים [שמות כ"א ב'] עה"פ כי תקנה עבד עברי כשהאריך בביאור מש"כ בכל מקום בתורה עברי דקאי על ישראל דוקא כתב "ובלי ספק כי פירוש אברם העברי [לקמן י"ד י"ג] שהוא מבני עבר עליו כתוב אבי כל בני עבר" דאי הכוונה מעבר הנהר הול"ל "עברי נהרי" אי לא דנקט דרך קצרה בעבור שמצינו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. ולדבריו קשה למה נקט עבר דוקא מכל בני שם.
בני עבר החזיקו בשפה וצורת החיים של הסבא עבר
ופי' בזה מוח"ז הג"ר יצחק צבי שרייבער זצ"ל בספרו שוקל וסופר סי' כ"ג די"ל דעבר הי'
דור חמישי למרן הכתב סופר ודור שישי למרן החת"ס נלב"ע ח' כסלו תשפ"א ומנו"כ בהר הזיתים. ובנו הג"ר ישכר שליט"א חתן מרן הג"ר משה שטרנבוך שליט"א הו"ל ספר שוקל וסופר האחרון שבשלשלת היוחסין לאברהם אבינו אשר בימיו עוד דיברו לשה"ק שהרי בזמן בנו פלג נפלגה הארץ ונתבלבלו הלשונות, אולם פלג הוא זה שהחזיק בלשון עברי של אביו ומסרו לבניו ובני בניו עד אברהם אבינו אבל יקטן וכל דור הפלגה עזבו לשון אביהם ודיברו בלשונות חדשים. ויש להוסיף דברי הספורנו כאן דכל המחזיקים והשגחתו נקראו עברים, ע"ש עבר שהשתדל להבין ולהורות בזה, ולכן גם שם נקרא אבי כל בני עבר, היינו שהוא מלמד כל בני עבר כי המלמד נקרא אב והתלמידים נקראו בנים. ועד"ז כ' בתוס' השלם אות א'. עכ"ד.
ויש להמתיק דברי מוח"ז זצ"ל דהצורה איך יכלו להחזיק מעמד נגד הזרם שדיברו בשפה אחרת והי' להם השקפות אחרות, הוא במה שנקראו ע"ש עבר ותמיד השרישו בבניהם אחריהם שאנחנו מבני עבר שדיבר בשפה אחרת מכל העולם ותמיד דמות הסבא שלהם "עבר" הי' נגד עיניהם, ועי"ז גם נפרדו מכל העולם בצורת החיים והחזיקו מעמד נגד הכפירה והע"ז ששררה בעולם, [וי"ל בדרך צחות ששם משפחתם הי' עברי] וזה הי' ענינו ושורשו של בית המדרש של עבר איך להחזיק מעמד נגד כוחות הרע וכדכ' ר"פ ויצא בשם הגר"י קמינצקי זצ"ל דלכן הלך יעקב לשם לפני שהלך ללבן. וא"ש לפ"ז הא דנחלקו במדרש לך לך פמ"ב ח' בביאור "אברהם העברי" דלד' ר' יהודה היינו דכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר ולר' נחמיה שהוא מבני בניו של עבר, ולהנ"ל שניהם ביסודם אחד, דמה שהתייחס אחר עבר ושפה שלו זה גופא נתן לו הכח והאומץ להחזיק מעמד נגד כל העולם.
וי"ל עוד דלכן קרא עבר לבנו פלג "כי בימיו נפלגה הארץ", ומבואר ברש"י דזה הי' בגדר נבואה למה שיקרה בימיו, וצ"ע וכי נביא גדול כעבר יתן שם סתם ע"פ מה שיקרה בתקופה שלו, ולהנ"ל י"ל דרצה להשריש בו שידע "כי רק בימיו נפלגה הארץ" דהיינו שיחי' תמיד עם ההכרה דענין ההפלגה הוא דבר שנתחדש בימיו אבל פעם לא הי' כן וא"כ יש לו להחזיק במסורת אבותיו ולא להתפתות אחרי דרכי ההפלגה והפירוד, ולזה זכה באמת להעמיד דורות שממנו יצא אברהם אבינו וכל בני ישראל.
אחר פטירתו ע"פ צוואתו ואמר שהרגיש בעת עריכתו שרוח אביו עומד עליו.
וכמה נאים הדברים למי שאמרם מוח"ז זצ"ל אשר תמיד הקפיד לדבר דוקא בשפה האידיש ולהתרחק מכל סממני והשקפות של הגוים, וכשהי' מבקר בא"י לא הי' ניח"ל גם בשפה ה"עברית" וזה הי' רק סימן לכל השנאה שהי' לו לכל ה"גויאישקייטן" שנכנס למחנינו, וכאב לו זה שאוהבים לחקות את הגוים והי' אומר הרבה "מה צריך את זה למה זה חסר בכלל", והי' חוזר על מה שאמו ע"ה היתה אומרת ש"גוי הוא פושע" "הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות". וסיפר בנו הג"ר ישכר שליט"א בהספידו שעשרות שנים הי' אומר פרשת האזינו כל יום אחר שחרית, וסיפר הטעם כיון שגדל בילדותו בוויען לפני המלחמה ולא היתה לו ברירה והי' צריך ללמוד בכיתה אחד עם גוים שחיו חיי פריקת עול דלית דין ולית דיין, ואע"פ שלא הי' לו קשר אתם שהרי שנאו אותו כי הי' יהודי, אבל עצם המציאות שהי' אתם הכניס אצלו קרירות בדקי דקות לכל החיים. ולכן הרגיש צורך לומר פרשת האזינו כל יום, שהוא עדות על שכר ועונש ויסודות האמונה ובטחון בה', וכל יום הי' מרגיש צורך להכניס יסודות הללו כדי לשרש את הגויאישקייטן, לשרש את הכפירה דלית דין ולית דיין.
הנה זה ממש ענינו של "עברים" שמרגישים כסדר שצריך להתרחק מכל העולם ולדבר בשפה אחרת ומזה גופא נולדים בנים ונכדים כאברהם אבינו.
⁵⁶ הערת הגרי"ד שלזינגר שליט"א. מש"כ כאן רמב"ן דנח ראה אדם הראשון, [ובחת"ס שהובא לקמן כ' עוד יותר דאדם דיבר גם עם שם בן נח] כ"כ גם הטור עה"ת י' ה' בשמו, וכ"כ בספר צדה לדרך בהקדמתו, ובדרשת הר"י בן שועיב פרשת נח ד"ה ואמר שלמה, והקשו בקובץ עיון הפרשה דצ"ע טובא דהרי אדם הראשון נפטר בתתק"ל לאלף הראשון ונח נולד בשנת נ"ו לאלף השני כמבואר לפי חשבון השנים וא"כ איך ראה נח את אדם, ובאמת ברמב"ן עה"ת כאן שהעתקנו בתחלת דברינו כתב כי נח ראה אביו שראה את אברהם וצ"ע.