מלחמת התודעה
אם לא נמלא את עולמנו הפנימי בתמונות שהתורה מציירת לנו, מישהו אחר יעשה זאת במקומנו
בפתיחת הפרשה במילה 'ראה', התורה מלמדת אותנו יסוד חשוב בהבנת נפש האדם. אדם אינו חי בעיקר על פי מה שהוא יודע, אלא על פי מה שהוא רואה בעיני הדמיון והלב. מה שנעשה מוחשי בעיניו, הוא זה שמנהל את חייו.
בעל ה'מסילת ישרים' מתאר את העולם כ'שדה מלחמה'. האדם, הוא כותב, מוקף בניסיונות מכל עבר. עוני ועושר, שלווה וייסורים - מכל כיוון פועלים כוחות המבקשים להסיט את האדם מן הדרך הנכונה. מלחמה זו איננה מתנהלת בשדה הקרב, אלא בתוך הראש. זוהי מלחמה על התודעה.
כל העולם מנסה לצייר לנו תמונות. הפרסומות מבקשות לשכנע אותנו מהו אושר ואיך נראים חיים מוצלחים. הפוליטיקה והתקשורת נאבקות על תשומת הלב שלנו. כל אחת מהן מנסה להכניס אל תוך מוחנו תמונה אחרת של המציאות.
האדם איננו שם לב עד כמה התמונות הללו מעצבות את רצונותיו. לכן פותחת הפרשה במילה 'ראה'. משה רבנו איננו רק מוסר מידע. הוא מבקש ליצור תמונה. גם בסיום התורה נכתב שמשה עשה את מעשיו 'לעיני כל ישראל'. לא די שהאמת תהיה נכונה; היא צריכה להיות נראית, מוחשית וחיה.
במעמד הר סיני כתוב: "וכל העם רואים את הקולות". קול הוא דבר ששומעים, לא רואים. אלא שעוצמת ההתגלות הייתה כה גדולה, עד שהשמיעה עצמה הפכה לראייה. הדברים נעשו מוחשיים, כאילו ניצבו מול העיניים. זהו כוחה של תמונה.
מפני שהוא מרגיש. לכן, היו חוזרים שוב ושוב על אותו משפט, לעיתים במשך שעה ארוכה. בתחילה המילים נוגעות רק בשכל, אך לאחר חזרות רבות הן מתחילות לעורר דמיון, רגש ותמונה פנימית. רעיונות שנשארים בראש בלבד, כוחם מוגבל. כשהם מחלחלים אל הלב, הם מתחילים להניע את האדם.
כל אדם שנוסע על הכביש יודע שמהירות מופרזת מסכנת חיים, ובכל זאת, ממשיכים לנסוע מהר. ואז, לפתע, רואים תאונת דרכים קשה. מראה אחד מצליח להשפיע יותר מאלף הרצאות, לפחות לזמן מה. הידיעה הייתה קיימת גם קודם; הדבר שהיה חסר הוא התמונה.
זו בדיוק משמעות דברי משה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אל תסתפקו בידיעה שיש ברכה ויש קללה. תראו אותן. תדמיינו את התוצאה של כל בחירה, את החיים שאליהם היא מובילה. כאשר הברכה תהיה מוחשית בעיניכם, יהיה קל הרבה יותר לבחור בה.
היכן המבט?
העולם כולו נאבק על התמונות שנישא בתוך מוחנו. כל אידיאולוגיה, כל תרבות וכל פרסומת מבקשת לצבוע את דמיוננו בצבעיה. אם לא נמלא את עולמנו הפנימי בתמונות שהתורה מציירת לנו, מישהו אחר יעשה זאת במקומנו.
תדמיינו
לפני שאתה בוחר כיצד לחיות שאל את עצמך שאלה אחת: במה אתה מתבונן?
גדולי תנועת המוסר הבינו היטב את סוד נפש האדם. הם ידעו שלא די להכיר רעיונות נכונים. אדם איננו משתנה מפני שהוא יודע; הוא משתנה משום שבסופו של דבר, האדם הולך אל המקום שאליו מביטות עיניו.
תּוֹרַת חַיִּים: חייל על אוטומט
מאת הרב אהרן לוי
במבט ראשון נראה כאילו יש כאן שלושה מאמרים נפרדים, אך באמת יש ביניהם קשר הדוק.
רבי אליעזר מלמד אורחות חיים. אדם החפץ לא לכעוס על אף אחד, ושכבוד חברו יהא חביב בעיניו ככבוד עצמו, עליו לחיות את ההווה תוך ניתוק מהעבר והעתיד, להרגיש שזהו "יום אחד לפני מיתתך", וביום האחרון בחיים, שום דבר אינו מכעיס עוד, ויש בלב מקום של כבוד לכולם.
כש הרמקול הכריז: "מספר 106 לחדר 21", נכנס הבן שלי לחדרו של הרופא. עיניו של הרופא היו אדומות ממאמץ, ועצומות למחצה מרוב עייפות. מתוך נימוס, הבן שלי שאל אם הכול בסדר, ואם צריך לקרוא לרופא?...
"אינני מתפלא שחלק מהרופאים נשחקים. מה שמפליא אותי זו העובדה, שלמרות השחיקה הרופא עדיין חש ייסורי מצפון על כך שאינו מרגיש, מה שמעיד על כך שהוא נותר בן אדם"...
ולמרות שהיא טבעית ומתבקשת, האם ישנה דרך לנצח שחיקה?
'היום האחרון'
ננסה לדמיין מה קורה לרופא, כשמודיעים לו בהפתעה שזהו היום האחרון שבו הוא משמש כרופא פעיל. האם הוא לא יעשה מעבר ליכולתו כדי להציל את חייו של החולה בו הוא מטפל? הרי מדובר בחולה האחרון שהוא זוכה לטפל בו!
הרופא חייך בלאות והתנצל, "אני זקוק למנוחה. בדרך כלל אני מצליח להסתיר את עייפותי מהמטופלים, אך הפעם זה כבר מעבר ליכולותיי. אני חוזר כעת ממשמרת של שלושים שעות בבית חולים, כשבמהלכה, המקום היחיד שאני יכול להניח עליו את הראש כדי לנוח קמעא בין חולה לחולה, הוא כורסה קטנה כמו זו שעומדת כאן בצד".
והוא המשיך: "לא כל כך נעים לי לספר, אך הבוקר, כשכבר התארגנתי לצאת בסוף המשמרת, הגיע לבית החולים אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים. זה אולי נשמע נורא, אך בראש שלי עברה המחשבה, שאם מדובר בפצוע קשה, אני מעדיף לא לטפל בו, כי זה יחייב אותי לפתוח למענו חדר ניתוח, ואני כבר בדרך החוצה. זו לא רק העייפות, זה בעיקר המצפון שמייסר אותי על מי שהפכתי להיות. העייפות המתמדת שוחקת אותנו, וכשנשחקים, גם קדושת החיים נדחית מפני השינה".
כששב הביתה נסער, סיפר הבן שלי על המונולוג המצמרר של הרופא. "אנחנו הרי מכירים אותו שנים", הוא אמר, "הוא רופא מצוין, ובן אדם לא פחות. איך קורה דבר כזה שרופא יעדיף לא לטפל בחולה, רק כדי שהוא יוכל ללכת הביתה? מה קרה לאנושיות שלנו?"
"זה מאוד מפחיד", הסכמתי, "אבל זה לא מתוך רוע. השחיקה פוגעת בכל תחום. קח לדוגמא, את התעוררות הרגשית של בעל תשובה בן שלושים שמתפלל בפעם הראשונה, לזו של שומר תורה ומצוות מלידה, שמתפלל בפעם המי יודע כמה.
"והאם ניתן להשוות את עולמו הרגשי של מחנך צעיר שמגיע לכיתה בבוקר כשהוא חדור התלהבות ותחושת שליחות, למחנך שעושה זאת כבר שנים רבות? ככה זה עם שגרה. היא שוחקת את הרגש, וכשמפסיקים להרגיש, עובדים על אוטומט, ולא מרגישים את החיסרון בכך שלא מרגישים.
"אנוכי"
אם זה כל כך פשוט ונכון, למה זה לא מצליח לנו? למה בכל זאת כל כך קשה לנו לחיות רק את "היום"? בגלל ה"אנוכי".
לא לחינם נוסח הפסוק הוא "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (יא, כו), שכן, כדי לחיות כל יום כראוי, נדרש מהאדם שיהיה "אנוכי ה' אלוקיך" אל מול עיניו תמיד, שמציאות ה' תהיה ברורה בשכלו ובליבו. רק כך הוא יוכל לנצל כל יום עד תומו. מטעם זה, בסעיף הראשון הפותח את הלכות הבוקר (שו"ע או"ח א, א), מובאים דברי הרמב"ם: (מורה נבוכים ג, נב) "שיוויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה". כי בפתיחת היום חייבים לשים את "אנוכי" למול הפנים, כדי שהיום הזה יהיה מוצלח ושובר שגרה.
זו גם הסיבה ששני צדדי הבחירה נקראים "ברכה וקללה", כדי להזהיר את האדם משימוש לא זהיר בשיטה זו. אדם שחי כאילו זה יומו האחרון, יכול להניח שתי מסקנות הפוכות. מצד אחד, עליו לנצל יום זה עד תום ולעשות מה שנכון, אך מצד שני, לשם מה להתאמץ, הרי בין כך אין מחר, ומדוע לא לחטוף מן העולם את מה שעוד לא חטפנו ממנו...?
תשובה אפשר לחיות את היום בגישה של "יום אחד לפני מיתתך", וזו הברכה. ואפשר לחיות את היום בגישה של - "אכול ושתו כי מחר נמות" וזו הקללה. מה שיקבע בסופו של דבר באיזו אפשרות נבחר, זהו רק "האנוכי" שבתחילת הפסוק.
מי שסילק את ה"אנוכי" מחייו, יסיק מן הסתם את המסקנה של הקללה, והשחיקה תביא אותו למחוזות אפלים. אך מי שה"אנוכי" ניצב מול עיניו, זוכה כל יום לחיות מחדש.
נְקְדַּת מַבָּט: למה?
מאת הרב משה לנדאו
הדרך לכבוש את הפסגה
אָצֶ'ה הוא מחוז באינדונזיה, מתגוררים בו כארבעה מיליון תושבים. בשנות השבעים של המאה הקודמת, חברות אמריקאיות החלו לנצל את משאבי הטבע של אינדונזיה על פי הסכם עם הממשל. חסן די טירו, פעיל במחוז אצ'ה, טען לחלוקה לא שיוויונית של הרווחים בין המדינה למחוז. על אף שחלוקת המשאבים במדינה עברה שינויים לטובת המחוז, חסן הכריז חד צדדית על עצמאות אצ'ה. ההכרזה פתחה במלחמה של תנועת GAM שהפכה לארגון גרילה, לשחרור אצ'ה. המלחמה לוותה בטרור ואבדות רבות משני הצדדים, ברקע הדרישה לעצמאות.
בשנת 2000 למניינם נקרא ויליאם יורי, מנהל התוכנית לניהול משא ומתן באוניברסיטת הרווארד, לנסות ולהשכין שלום בין הצדדים. שני הצדדים הוזמנו ל'מרכז לדיאלוג הומניטרי' בז'נבה. מנהיגי תנועת הגרילה היו הראשונים להגיע למרכז. יורי ביקש להכין אותם לשיחות מול שר החוץ של אינדונזיה.
הפרטים הקטנים שהם גדולים, שאותם בעצם אתם כל כך רוצים. תוכלו לממש אותם, גם בלי עצמאות".
בחמש השנים הבאות, הם הניחו בצד את הדרישה לעצמאות. השיחות בין הצדדים היו 'רק' על האינטרסים ורצונותיהם הקטנים של תושבי אצ'ה. כיצד יתנהל המחוז, מי ינהל את משאבי הטבע, מה תהיה תוכנית הלימודים במחוז, ומה תהיה הערכאה המשפטית הקובעת באצ'ה.
למרבה ההפתעה, אחרי כל ההסכמות הקטנות... תושבי אצ'ה זכו לשלטון אוטונומי-עצמאי.
הקמת מדינה מבלי לדעת 'למה?', נועדה לכישלון. הרצון לשלוט, או להגיע לפסגה מסוימת מבלי לברר מהם האינטרסים והרווחים של מימוש החלום, גורמת למלחמה ללא תכלית.
וכל זאת, כבר כתוב בתורתנו, בפסוק אחד.
התפקיד
"הרשו לי לשאול אתכם שאלת מפתח", פתח יורי את המפגש. "אני מבין את עמדתכם. אתם רוצים מדינה עצמאית. חלוקת משאבי הטבע שוויונית כעת. אז ספרו לי, מה האינטרסים של העמדה שלכם? או במילים פשוטות, למה אתם רוצים עצמאות?"
יורי אחז בידו טוש עבה, מוכן לכתוב את תשובות המשלחת על לוח גדול. השתררה שתיקה מביכה. עמדתם לעצמאות הייתה כל כך 'מובנת', שהם לא הרגישו צורך לבחון אי פעם את הסיבה לכך.
עשרים וחמש שנים נלחמו זה בזה. אלפי אנשים מתו למען מטרה 'ברורה' - 'עצמאות'. אלא שאנשיה לא יודעים להסביר 'למה?'. מה האינטרסים שלהם בעצמאות? האם קודם שיצאו למלחמה על העצמאות, הם חשבו מה הם רוצים באמת להשיג באותה עצמאות?
בשעות הבאות ניסה יורי לפרק את ה'עמדה' - 'עצמאות' לגורמים. האם אתם רוצים פרלמנט משלכם? מה תשיגו בפרלמנט משלכם? תרצו ללמד בבתי הספר שלכם את מורשת אצ'ה? האם אתם רוצים שליטה על המשאבים באצ'ה? אולי אתם חפצים להשליט את הדת שלכם על המחוז?
פעם ראשונה חברי המשלחת ירדו לעומק עמדתם, והבינו באמת מדוע הם חפצים במדינה עצמאית.
"אתם לא חייבים לוותר על החלום לעצמאות". הוא אמר לחברי המשלחת, "עם זאת, תוכלו לשאת ולתת על
קודם שהתורה מצווה על הקמת המשכן ועל האיסור להקריב קורבנות במקומות אחרים, מקדימה התורה, "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ" (יב, י). רש"י מבאר שהמילה "וישבתם" לא מורה רק על המצב הנתון שכל אחד בביתו, אלא "שתחלקוה, ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו".
ומדוע כדי להקים את מקום משכן ה', צריך להכיר את 'חלקו' ואת 'שבטו'?
אין תכלית בהקמת מפעל בלי שכל עובד יודע מה יהיה תפקידו. אם לא יהיה מי שיתפעל אותו נכון, הוא יחדל להתקיים בתוך זמן קצר.
וכך גם בקדושה. אין טעם לרוץ ולהקים בית לה' אלוקינו, לפני שאתה מכיר את 'חלקך' ואת 'שבטך', מה תפקיד השבט שלך באומה ומהו תפקידך הפרטי. כך תכלית הקדושה לא תוכל להתממש.
כדי להקים את משכן ה', כדי להשכין שלום, כדי לגלות את התפקיד שלנו בעולם... ובעיקר, כדי להצליח לממש אותו, צריך קודם לדעת מהם האינטרסים שלנו, מהן המוטיבציות הפנימיות שלנו, מה הם הכלים שקיבלנו מהקב"ה, איתם נוכל לפעול.
רגע לפני שאתם מסתערים כדי לכבוש יעד או להגשים חלום, שאלו את עצמכם, "למה?" מה האינטרסים שלכם במימוש החלום? מה אתם באמת רוצים להשיג? רק אז תוכלו לממש אותו.
ועוד דבר קטן...
כשאתם ניצבים מול 'דרישה' של הילד שלכם, או של עובד שלכם, נסו לפרק את האינטרסים שלו. מה הוא באמת רוצה להשיג? אולי תוכלו לממש את סיפוקו גם בלי 'להתפרק' מהנכסים שלכם...
האמת האחרונה
אל תתחבר אלא, למי שיכיר ערך עצמו. (מבחר הפנינים לרבי ידעיה הפניני כג, א)
נְקְדַּת מַבָּט: מִתּוֹךְ הַפָּרָשָׁה
מאת הרב ישי וליס
"ונתתה את הברכה על הר גריזים, ואת הקללה על הר עיבל" (יא, כט). טיבם של הרים אלו, שדווקא עליהם ניתנו הקללות והברכות? הגאון רבי שמשון בן רפאל הירש זצ"ל, מבאר שקיים ניגוד ניכר לעין בין ההרים. הר גריזים, השוכן מדרום לשכם, עטוף כולו בירק. לעומתו, הר עיבל, המצוי מצפון לעיר, צחיח ויבש. ללמדנו, כי את תוצאות הברכה והקללה ניתן לפעמים לראות כבר בעולם הזה.
בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם
"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת: 'אכלה בשר', כי תאווה נפשך לאכל בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר" (יב, ב).
מה טיבה של מצווה זו, וכי יש מצווה לפתח את התאוות?
לא מדובר במצווה, כי אם בהיתר. בהיות בני ישראל במדבר, תאוותם לאכילת בשר גרמה לחטא, ואפשר היה להסיק מכך שמוטב לאדם להתנזר מבשר וכן ממאכלים אחרים. אולם, ביקשה התורה ללמדנו כי אכילת הבשר מותרת היא, ובלבד שתיעשה באופן ובכווננה התואמים את רצון ה'.
אדרבא, שימוש מבוקר בהנאות העולם הזה יכול להיות כלי להתעלות רוחנית, לקידוש החומר ולהודיה לה' על חסדו וטובותיו. כפי שאומר הירושלמי (סוף מסכת קידושין): "רבי חזקיה ורבי כהן אמרו בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. רבי אלעזר היה מקפיד לקיים את הדברים הללו והיה מקבץ פרוטות כדי שיוכל ליהנות מכל מעדן פעם אחת בשנה".
רבי שמעון בן יצחק ממגנצא, המכונה גם 'רבי שמעון הגדול', היה מגדולי יהדות צרפת בתחילת תקופת הראשונים. ענוותנותו באה לידי ביטוי בכך שלמרות גדלותו בתורה והיותו מהמשפחות המיוחסות שבאשכנז, לא הקפיד על מינויו של רבנו גרשום מאור הגולה לרבה של מגנצא, למרות שהלה היה צעיר ממנו. היה מגדולי הקבלה בדורו ומראשוני פייטני אשכנז.
בפיוט זה הוא מתאר את גלויותיהם של ישראל, שהקב"ה יורד עימם בגלותם ומצטער עימם. אחד הקטעים המפורסמים ביותר שלו, הוא: "ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", והוא מיוסד על דברי המדרש: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם - בורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני בנים".
היינו, שבתוך פרשת התוכחה, התבשר עם ישראל על גל התשובה שיבוא לעתיד לבוא. (מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס)
תּוֹרַת הַנֶּפֶשׁ: לראות את הטוב
מאת הרב מיכאל לסרי
הטיה שלילית
המוח האנושי, בדומה לכל יצירה מורכבת, מתוכנת באופן מיוחד. אחת התכונות המעניינות ביותר היא הנטייה הטבעית של המוח להתמקד בשלילי. תופעה זו, המכונה Negativity Bias, גורמת לנו לזכור חוויות שליליות יותר מאשר חיוביות, ולהגיב בעוצמה רבה יותר לאיומים מאשר להזדמנויות. לדוגמה, אם נשמע חמישה מחמאות וביקורת אחת, סביר להניח שנזכור את הביקורת יותר טוב, והיא תשפיע עלינו יותר.
הטיה חיובית
למרות הנטייה הטבעית לשליליות, המוח האנושי מסוגל לפתח גם הטיה חיובית. באמצעות תרגול והתמדה, ניתן לאמן את המוח להתמקד בטוב, להעריך את הדברים החיוביים בחיינו, ולשפר את איכות חיינו. מחקרים מראים כי אנשים המתרגלים הכרת תודה ומתמקדים בטוב, חווים רמות גבוהות יותר של אושר ושביעות רצון מהחיים.
המוח האנושי
המוח האנושי הוא כלי רב עוצמה, וביכולתנו להשתמש בו כדי לעצב את המציאות שלנו. על ידי בחירה מודעת להתמקד בטוב, אנו יכולים לשנות את דפוסי החשיבה שלנו, ולבנות חיים מלאים יותר בשמחה ובהודיה.
מפתח לשינוי
השינוי מתחיל בהכרה. הכרה בכך שהמוח שלנו נוטה לשלילי, היא הצעד הראשון לשינוי. לאחר מכן, עלינו לתרגל באופן פעיל את ההתמקדות בטוב. ניתן לעשות זאת באמצעות תרגילים פשוטים כמו כתיבת יומן תודה, התבוננות מודעת ביופי שבטבע, או הקדשת זמן למחשבה על דברים טובים שקרו לנו במהלך היום. ככל שנתרגל יותר, כך נחזק את ההטיה החיובית במוחנו, ונחווה חיים מלאים יותר באושר ושביעות רצון.
הִתְמוֹדְדוּת: הרוח שניצחה את החומר
מאת אלון פז
בפעם השלישית והאחרונה אנו פוגשים באלון פז, האיש שרוחו המשוחררת ניצחה את גופו המוגבל. והוא מטיף לנו... הטפה כמו שרק הוא יכול להטיף.
"האם אי פעם הערכת את גופך? את האצבע הקטנה בידך? שכאשר מגרד לך בראש, אתה מרים אותה ומגרד מייד, בלי בעיה. אם אשאל אחרי כמה שניות 'מה עשית הרגע?', לא תבין או תזכור מה עשית כי הכול מובן מאליו בשבילך. אני... לא יכול.
"פעם הערכת את כף היד שלך? כשאתה צמא, עם אותה יד אתה לוקח כוס, ממלא אותה מים. הכוס נהיית יותר כבדה, ועם זאת ידך מתכווננת להמשיך לשאת אותה בלי שתיפול. ואז... אתה מגיש אותה לפה ושותה. פעם חשבת והערכת את השרירים, את הגידים, את העצמות שאיתם אתה מזיז את היד?
"אני לא יכול להזיז אצבע. אני צריך לבקש את עזרת הזולת בשביל שישקו אותי, יאכילו אותי, שיעשו למעני דבר מה. אני לא יכול לעשות דבר בכוחות עצמי. אז תגיד לבורא עולם: 'בורא עולם תודה על הידיים, תודה על שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה. זה לא מובן מאליו. תודה בורא עולם!""
אין סתם
"בורא עולם ברא אותנו מושלמים. כל איבר ואיבר, כל עצם ועצם, כל וריד, כל עורק, כל כדורית דם מחושבת ומושלמת בגוף. לא יותר ולא פחות. אין סתם בעולם.
"אני שוכב על המיטה, מונשם, בתוך חדר קטן, כמעט ולא יוצא ממנו. לא רואה כלום בחוץ. תעמוד מול החלון, תביט החוצה, תיקח שאיפת אוויר, תגיד לבורא עולם - 'תודה בורא עולם! תודה על שאני יכול לנשום בכוחות עצמי, לראות שמיים, לראות שמש, לראות ירח וכוכבים, לראות עננים, לראות ציפורים, לראות אדמה, לראות עצים, לראות פרחים, דשא, לראות את נפלאות הבריאה'. זה לא מובן מאליו!"
מעל לכל דמיון
אחרי שסיימתי לכתוב את סיפורו של אלון פז, הגיעה הבשורה הבלתי נתפסת. אלון קנה בית, עבר לגור שם, ו...התחתן. ה'עזר כנגדו' בריאה לחלוטין. שומרת מצוות, ואיכותית במיוחד. וכשהיא נשאלה מדוע, היא השיבה שהיא הסתכלה על הפנימיות ולא על החיצוניות. כשהתוודעתי לנס העצום הזה, השתכנעתי סופית שאסור לאדם להתייאש אף פעם ובשום מצב.
שְׁכָבוֹת שֶׁל נֶצַח: כבשן אימים
מאת הרב יהודה שהרבני והרב צביאלי בן צור
"ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ג).
כבר בחפירה בתל חצור, הבין הארכיאולוג יגאל ידין, כי הפעם הממצאים יהיו שונים מתמיד. שכבה עבה מאוד של אפר, בעובי של בין מטר למטר וחצי (!) סיפרה על שריפה אדירה וקשה שהתחוללה במקום. אבני בזלת מבוקעים מעוצמת האש, ומתכות שהפכו לנוזל, לימדו על חום אדיר של למעלה מאלף מעלות, שהחריב כליל את העיר באותה בעירה נוראה, בעירה שהפכה את העיר באחת לתל חרבות.
במבט ראשון זו הייתה העיר הגדולה ביותר בכל ארץ ישראל, אשר הכילה למעלה משמונה מאות דונם של התיישבות צפופה, פי עשרה ויותר משטחן של רוב הערים החשובות. מרחב השליטה של חצור הגיע באותם ימים עד לתחום צור וצידון לחופי הים התיכון, מה שבהחלט מסביר את התואר הייחודי בה מכונה העיר בספר יהושע - "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה" (שם, יא).
על מרכזיותה וחשיבותה של חצור, ניתן גם ללמוד ממכתבים שנכתבו על ידי מלכי כנען למלך מצרים, מכתבים שנשלחו תקופה לא ארוכה קודם כיבושי יהושע. במכתבים אלו, שנמצאו בארכיון המלכותי בעיר אל-עמארנה במצרים, כותבים מלכי הערים בכנען בכבוד גדול ל'אחנאתון' מלך מצרים. המכתבים גדוש תארי חנופה רבים, בקידה ובכפיפות קומה לפרעה המלך הגדול. לעומת זאת, מעיון במכתביו של מלך חצור, ניכר כי באופן ייחודי, הוא כותב למלך מצרים בצורה עניינית, ללא פתיח מתרפס כשאר חבריו, מה שמראה על עוצמתה וחשיבותה של ממלכת חצור באותם ימים.
בהתבוננות בסימני השריפה, ניתן היה אף להצביע על המוקד המרכזי של השריפה. היה זה מבנה מונומנטלי וגדול ממדים, שעמד בראש התל. מהו אותו מבנה גדול שחרב בשריפה העזה? החופר הסיק, כי ככל הנראה במקום זה עמד ארמונו המלכותי של יבין מלך חצור. אך מנגד, לא הייתה לו דרך לשלול כי מקום זה שימש כמקדש אלילי. ואכן, כיום קיימת כמעט תמימות דעים כי האפשרות השנייה היא הנכונה, וזאת על פי צורת המבנה, שהיה בנוי על ציר מדויק של מזרח מערב, כדרכם של בתי עבודה זרה.
מיהו אותו שורף אלמוני, ומה הייתה מטרתו בשריפה זו? ממספר בדיקות, התברר כי זמנה של שריפה זו היה לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, בזמן כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע בן נון. מרתק להציץ בספר יהושע, ולראות את התיאור על שריפת העיר חצור בידי ישראל, "כל הערים העמדות על תלם, לא שרפם ישראל, זולתי את חצור לבדה שרף יהושע" (יהושע יא, יג). ואכן, כפי שניתן לראות כיום במוחש, בכל הערים שנחרבו במקביל, לא נמצאו שום סימני שריפה מתקופתו של יהושע.
העיר הגדולה ביותר
העיר חצור הייתה באותם הימים עיר בסדר גודל בלתי נתפס.
ניתוץ מושלם
בקיבוץ 'איילת השחר' הממוקם בסמיכות לתל חצור, נאספו הממצאים המשמעותיים מתל חצור. שם ניתן לראות דבר מפליא. כידוע, כל עמי קדם היו עובדי אלילים, ולכן תמיד עם כיבושה של עיר זרה, היו הכובשים דואגים לנתץ את אליליו של העם הנכבש, וכנגדם היו מציבים הכובשים את אליליהם שלהם. בתל חצור - לשמחת החופרים, כי כל סוגי האלילים היו מנותצים, אלילים כנעניים לצד אלילים מצריים וארמיים, כשתחתיהם לא נמצאו שום אלילים חדשים. עבודת הניתוץ אף היא הייתה מושלמת, עד שבכל התל לא נמצא כמעט אף פסלון שלם. כך הוברר באופן חד משמעי, כי העם שכבש את חצור הינו 'עם ישראל' העם היחיד ששמר במשך ההיסטוריה על נאמנותו לאלוקי השמיים והארץ.
הַנִּיצוֹץ הַיְהוּדִי: מחסום נפתח
מאת הרב משה שוורץ, הרב רפאל כל טוב והרב רפאל בן זקן
זה מתחיל בשעה אחת בשבוע, אבל אף אחד לא יודע היכן זה ייגמר.
ארגון ערכים מחבר בין בוגרי הסמינרים לאברכים שילמדו איתם תורה - ומגלה שוב ושוב כיצד חברותא אחת הופכת לקשר אישי, משנה בתים ומצמיחה מסיימי מסכתות.
הרב משה שוורץ, הרב רפאל כל טוב והרב רפאל בן זקן פותחים צוהר למפעל השקט שבו לא מחפשים מהפכות בן-לילה, אלא פשוט נוטעים ללמוד תורה עם אברך? את נפתלי הזה הם לא הכירו. שעת לילה מאוחרת. חלק מצוות החברותות עשו את דרכם חזרה משרשרת של ביקורי בית מחזקים. בדרכם חזור, הם החליטו לנצל את ההזדמנות לביקור אצל נפתלי, יהודי יקר המתגורר באזור שמקושר למערך החברותות.
אלא שכאשר התקרבו לסביבת מושב עגור, הם גילו שדרכי הגישה חסומות במחסומי משטרה. ברחבי השפלה כולה הורגשה התכונה לקראת ההילולה הגדולה של רבי יצחק גברא זצ"ל, והשוטרים במקום הבהירו חד-משמעית: אין כניסה לרכבים מחוץ. הם ניגשו אל המחסום.
- "לאן אתם?" שאל האיש שעמד במקום, בוחן אותם במבט ציני, בטוח שלפניו עוד קבוצה שמנסה להמציא תירוץ כדי להסתנן להילולה.
"אנחנו בדרך לנפתלי", ענה לו הרב שוורץ.
- "איזה נפתלי?"
הם נקבו בשמו המלא. האיש הביט בהם בחוסר אמון. רכב נוסף מהיישוב שעצר בסמוך שמע את השיחה, והיושבים בו הביטו בהשתאות. "באתם לבקר את נפתלי?" הם תהו. "ומה אתם בדיוק רוצים ממנו באמצע הלילה?"
"הוא תלמיד שלנו, אנחנו לומדים איתו תורה", ענו חברי הצוות. גם הם התקשו להאמין. הם הכירו את נפתלי, או כך לפחות חשבו. אבל נפתלי שיושב ולומד תורה עם אברך? את נפתלי הזה הם לא הכירו.
הרב שוורץ וחבריו חייכו.
"אתה רואה אדם ביומיום בצורה מסוימת, ולא מדמיין שליהודי הזה יש בערב חברותא והוא לומד תורה. לימוד התורה מסוגל לשנות את האדם מהקצה לקצה".
האנשים שעמדו במחסום התחילו לשאול שאלות. מה זאת אומרת חברותא? יש דבר כזה שמישהו לומד איתך באופן אישי? אפשר ללמוד גם בטלפון? ואם אדם נמצא רחוק ואין לידו שיעור תורה קבוע - אפשר למצוא גם לו מישהו?
"הם ממש התלהבו", מספר הרב שוורץ. "לקחנו מהם מספרי טלפונים. הסברנו להם
שלא משנה איפה יהודי נמצא ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא - תמיד אפשר לחבר אותו".
באותו רגע המחסום נפתח, תרתי משמע.
מניצוץ למדורה
נפתלי אינו מקרה חריג. כמוהו מפוזרים ברחבי הארץ עוד מאות ואלפים.
אלה הם אנשים שבתוך שגרת החיים הרגילה נפתח להם חלון רוחני קטן וקבוע. פעם בשבוע מצלצל אצלם הטלפון או נשמעת דפיקה בדלת. בצד השני נמצא אברך. הם פותחים משנה, גמרא, הלכה או פרשת שבוע וממשיכים מהמקום שבו עצרו בפעם הקודמת.
כדי להבין כיצד נולד החיבור הזה, צריך לחזור לרגע שבו מסתיים סמינר של 'ערכים'. במשך סוף שבוע של הסמינר שומעים המשתתפים הרצאות, שואלים, מבררים, מרחיבים אופקים ופורשים כנפיים. לא פעם הם יוצאים כשהם רואים את חייהם באור חדש. ואז מגיע מוצאי שבת. המזוודות נארזות, וביום ראשון כבר מחכים העבודה, הילדים והשגרה שלא השתתפו בסמינר ולא שמעו אף הרצאה...
פה, מסביר הרב משה שוורץ, מתחיל המבחן האמיתי.
"אדם מגיע לסמינר, שומע הרצאות, מקבל תשובות, פתאום הוא אומר לעצמו: וואלה, יש אלוקים. עכשיו מה? הוא חוזר במוצאי שבת הביתה, סוגר כביכול את כל השבת הזאת בתוך איזו תיקייה בקלסר - וממשיך בחיים".
לתת את הלב
באחת הפעמים, התקשר הרב שוורץ ליהודי בן 65 שהשאיר את פרטיו וביקש חברותא. הבקשה שלו הייתה בסיסית בהרבה מכפי שציפה. "אני רוצה חברותא שילמד אותי איך מניחים תפילין. אני בן שישים וחמש. יש לי תפילין בארון - ואני לא יודע איך מניחים אותן"...
הסיפור הזה גם משיב על שאלה נפוצה: מי מתאים להיות חברותא? האם נדרשת הכשרה בקירוב או ידע מיוחד במחשבת ישראל? הרב שוורץ כמעט צוחק. "מה צריך? קודם כול לתת את הלב. אברך שרוצה להתנדב, צריך להבין שכל מילה שהוא נותן פה ליהודי יכולה לבנות עולמות".
המכשול
"כשעולות שאלות מורכבות", הוא מדגיש, לא מאלתרים תשובות. "אומרים 'לא יודע', מבררים ומפנים למי שצריך. אבל בשביל לפתוח משנה עם יהודי או ללמוד איתו הלכה לא צריך להיות מרצה. צריך רק לב".
הרב רפאל כל טוב, מנהל מחלקת 'כל המלמד', מכיר היטב את המרחק שבין טופס שבו אדם מסמן "אני מעוניין בחברותא" לבין הרגע שבו הוא באמת מתיישב ליד שולחן ולומד.
יש בוגרים שרוצים ללמוד - באמת רוצים - אבל החיים מתעקשים להיכנס באמצע. פעם העבודה נמשכה עד מאוחר, פעם הוא חזר עייף, בשבוע הבא הוא בדיוק בקניות, ואחר כך יש אירוע משפחתי. מתקשרים שוב, מנסים לתאם מחדש, ושוב לא מסתדר.
"לפעמים אתה רואה יהודי שכל פעם יש לו תירוץ אחר", אומר הרב כל טוב. "אתה יכול להגיד לעצמך: טוב, הוא מתחמק ממני. אבל לא תמיד זה נכון. לפעמים בתוך הלב הוא כן רוצה מאוד, רק שבפועל כל פעם צץ לו קושי אחר. מכשולים.
"אחד הבוגרים שליווינו במחלקה היה בדיוק כזה. כמה פעמים ניסו לחבר לו חברותא, והדבר לא צלח. בכל פעם צץ מכשול אחר, אבל אנשי המחלקה לא רואים בסירוב או בדחייה סוף
קשר שמקיף בהדרגה את הבית כולו".
אבל אנחנו מפספסים פה משהו. הדלקנו ניצוץ. מה הצעד הבא? כדי שהניצוץ לא יכבה, פתחנו ב'ערכים' את אחת המחלקות החשובות ביותר: מחלקת 'כל המלמד'. אדם שסיים סמינר ממלא טופס, ומציין שהוא רוצה ללמוד תורה.
"ביום ראשון שאחרי הסמינר הטפסים מגיעים אלינו", מתאר הרב שוורץ את העבודה. "אנחנו ממפים את המשתתפים לפי ערים ושכונות, הרמה הלימודית של האדם ולפי מה שהוא מחפש. אחד רוצה משנה - נמצא לו מישהו שילמד איתו משנה. אחד רוצה גמרא - גמרא. אחד רוצה פרשת שבוע, הלכה, או הדרכה. הרעיון הוא לא לקחת סתם שני אנשים ולהגיד להם: תלמדו. צריך למצוא לו אברך שמתאים לו".
המטרה היא למצוא לבוגר הסמינר אדם שמתגורר בקרבתו, מישהו שיוכל לשבת איתו פנים אל פנים. מהר מאוד מתברר שהספר הפתוח על השולחן הוא רק נקודת ההתחלה.
"פתאום יש לו בן תורה שהוא מכיר מקרוב", אומר הרב שוורץ. "מישהו שהוא יכול להתקשר אליו ולקבל ממנו הדרכה. בסמינר הדליקו אצלו ניצוץ. כעת צריך להפוך אותו למדורה".
פסוק. הם מבינים שמאחורי כל 'לא עכשיו' מסתתרים כיסופים של נשמה שמחפשת את הדרך הביתה". הם המשיכו לנסות, עד שיום אחד זה הצליח. היהודי התחיל ללמוד בצורה מסודרת ועקבית, התחבר ללימוד, התקדם, ולבסוף אף עשה סיום מסכת.
"אם היינו מסתכלים רק על ההתחלה, היינו יכולים לחשוב שהבן אדם לא רוצה", אומר הרב כל-טוב. "אבל היום הוא כבר לומד עם הילדים שלו. הוא מרגיש שהלימוד קידם את כל הבית שלו, עד כדי כך שכבר ניסיתי להיעזר בו בעצמו כדי למצוא אברך למישהו אחר באזור".
החוכמה של אנשי הצוות היא היכולת לראות את הנקודה הפנימית שרוצה לצמוח, גם כשהיא עטופה בטרדות היומיום. הם מחזיקים ב'עין טובה', שמאמינה באדם הרבה לפני שהוא מאמין בעצמו.
לא מכבר הוזמן הרב משה שוורץ לברית בעפולה. במכשיר הטלפון שלו היו שמורים פרטיו של תמיר, אחד הבוגרים מהאזור, שהיה בקשר עם מערך החברותות. "אנחנו הולכים עם המשרד בכיס", הוא צוחק. "אם אתה נוסע לברית בעפולה, אתה מסתכל מי יש לך
יהודי אל עולם התורה", אומר הרב רפאל בן זקן, המנהל את מערך החברותות. "כיוון שמדובר באברכים המתגוררים בסמיכות מקום לבוגרי הסמינרים, עם הזמן הם הופכים לכתובת לכל עניין רוחני שהבוגר זקוק לו. לפעמים האברך הוא החברותא של אב המשפחה, רעייתו מתחברת במקביל לאם המשפחה, וכך נוצר קשר שמקיף בהדרגה את הבית כולו".
כמו בכל שידוך, גם כאן, איש אינו יודע ביום הראשון לאן הקשר יוביל. יש מי שיישאר עם שעה שבועית קבועה, יש מי שיוסיף עוד לימוד, יש מי שיתחיל להגיע לשיעורים ולבית הכנסת, ויש מי שמה שהתחיל אצלו בחברותא של פעם בשבוע, יהפוך עם הזמן לחצי יום של לימוד בכולל. "הלימוד בחברותא לא נועד בהכרח לחולל מהפכים דרמטיים. אדרבה, בדרך איטית ועקבית נוצרת תשתית רוחנית חדשה, שמשפיעה על הבוגר ועל המשפחה שלו".
הרב בן זקן מציע דימוי: יש מי שזורע חיטה ורואה את היבול בתוך חודשים אחדים. ויש מי שנוטע חרוב, בידיעה שאת מלוא פירותיו אולי יראו רק הדורות הבאים. במובן הזה, הוא אומר, אנשי החברותות הם נוטעי חרובים.
"בשידוך אתה רואה את החתן והכלה יוצאים לדרך ואין לך יכולת לשער לאן הדרך הזאת תיקח אותם", אומר הרב בן זקן. "גם כאן, אתה מחבר בין שני יהודים, ולא יודע מה ייצא מזה בעוד שנה, בעוד חמש שנים ובעוד דור. התוצאות של השידוכים הרוחניים האלה הן אינספור סיפורים שעדיין לא סופרו".
לא מכבר קיבל הרב בן זקן המחשה מוחשית לתהליך הזה. באירוע מיוחד התכנסו עשרים מבוגרי הסמינרים של 'ערכים' כדי לחגוג יחד סיומי מסכתות. חלקם התחילו את דרכם בחברותא שבועית אחת, שעה אחת של לימוד שנוספה בזהירות לשגרת החיים. עכשיו הם עמדו שם כמסיימי מסכתות.
זוהי דרכם של חרובים. אתה שותל היום, משקה, מטפח, ואינך יכול לדעת כמה אנשים עוד ייהנו יום אחד בצילו של החרוב.