רגע להתבונן

הרב יחזקאל שובקם

עומקים - פרק ט' | לשהות בכאב כדי להגיע לפיתרון

להאזנה בקו התוכן שלנו: 08-6679134 | לצפייה פנה למייל הרשום מטה

רָבִים ו... אוֹהֲבִים

אני רוצה לחלוק איתכם חוויה שלי כילד, שעד גיל מבוגר אצלי היה עבורי סוד משפחתי כמוס. לא העזתי לדבר אודותיו עם אף אחד בעולם.

ובכן, מה הסוד?

תאמינו לי שברגעים הללו אני עדיין בהתלבטות. המאמר הנוכחי הרי עשוי להגיע לידי האחים שלי, ואני מתקשה לשחרר את הסוד הזה.

טוב, אקח את האומץ. אכתוב על כך במישרין: היו מריבות אצלינו בבית, בין האחים. גם פיזיות וגם מילוליות. עד גיל בוגר ממש, הייתי משוכנע בוודאות גמורה שמשהו אצלינו בבית אינו כשורה. מריבות האחים נתפסו כסוד כמוס, כתקלה משפחתית מביכה. אני זוכר היטב את האזהרות שלא לריב בקולי קולות, שחלילה השכנים מבעד לקיר לא ישמעו ולא יקלטו איזה בלגן מתחולל אצלנו. הייתי בטוח שרק אצלינו מתקוטטים.

ההשערה הזאת היתה מגובה בסימוכין. בכל פעם שהייתי מבקר אצל חברים, שכנים ודודנים, נוכחתי לגלות שלווה מופלאה ואחוות אחים מופגנת.

עכשיו, כשתקופת החופש והשהייה הממושכת בבית מביאה איתה טמפרטורות גבוהות וחיכוך מתמיד בין הילדים, תחושת התסכול והעצבים של ההורים עולה אל פני השטח. המריבות הללו מתישות, מורטות עצבים ומתסכלות בחוסר היכולת שלנו לעצור אותן. אך אנחנו נדבר דווקא על הדאגות והחששות בלב פנימה.

האם טעינו בחינוך?

האם יש קנאה מוגזמת וחוסר פרגון אצלינו? מה השנאה הזאת של אחד כלפי השני? ובעיקר - כיצד זה אמור להשפיע בעתיד? האם יישארו מרוחקים ומסוכסכים לנצח?

אז - קודם כל - נדבר על עיקרון הדבר.

בשבוע שעבר כתבנו על האדם שנולד ככפוי טובה. קיבלנו המון תגובות של קוראים שנהנו מעצם החידוש. עשה טוב לאנשים לקבל את המידה המגונה זאת כמשהו שקיים בטבע, ושעלינו לעבוד עליה בחיינו.

אז - איך אפשר - שלא להתחיל בכך את המאמר. קנאה ושנאה בין אחים עד כדי רצח, אנו מוצאים בתורה הק' כבר באותה פרשה בה מוזכר לראשונה המושג 'אחים'.

והשאלה שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו: אם אחים אמורים לאהוב אחד את השני הכי בעולם, אז איך זה שיש מריבות ביניהם?

כדי להבין את התשובה לכך, נקדים פרט חשוב: הבית הוא המעבדה החברתית החשובה ביותר של הילד.

כי אחת המיומנויות הקריטיות שאדם רוכש בחיים, היא התמודדות החברתית. כשמדברים על המושג 'חברתי' לא מתכוונים בדווקא למפגשים חברתיים בבית הכנסת או בפארק.

'חברתי' - זה כל עולם התקשורת ומערכות היחסים: בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין עובד למעביד, בין לומד לבין החברותא שלו, וכו' וכו'.

בשביל לרכוש מיומנויות אנחנו צריכים 'מגרש אימונים'. מה הרעיון של מגרש אימונים?

זה מקום שהוא לא העולם האמיתי, אלא מקום שמדמה את העולם האמיתי ושבו אפשר להתנסות. להיכשל, ושוב לנסות להצליח.

תחשבו על זה! היכן יש מקום בעולם שבו ילד יכול לבטא את עצמו בחופשיות? היכן יש מקום שבו אפשר להתנסות להתחכך בקשרים, ולדעת בידיעה ברורה שלא נאבד את הקשר?

מצד אחד - הבית זה מקום עם משאבים מוגבלים. ילדים יכולים להתחרות ביניהם על תשומת לב ההורים, על המשחקים, על חפצי הבית ועל המקומות. באופן טבעי זה יוצר תחרותיות רבה.

ומצד שני - הבית, זה המקום היחיד בעולם שבו הקשר מובטח לו. כל ילד יודע בוודאות שהוא יכול לריב עם אח שלו, להביע קנאה, גם להביע שנאה, גם לתבוע את כבודו, ועדיין לא יאבד איתו את הקשר לנצח. ולכן הבית, זה המגרש המצויין ביותר עבור התנסויות חברתיות.

כל מי שעוסק בעבודה עם ילדים, מכיר את העובדה הבאה: ילד שבחיידר הוא שקט ומופנם, לעתים גם נשלט ונדרס, ודווקא בבית אי אפשר לעשות לו את זה. שם הוא פחות חושש להביע את עצמו.

הנה אז הנה משפט מרגיע עבור כל ההורים החוששים לעתיד:

החשש של הורים מפני המשקעים של המריבות הללו בעתיד הוא מובן, אך הניסיון מראה תמונה מעודדת: מריבות יומיומיות בילדות אינן מבשרות ריחוק בבגרות. רוב החיכוכים הללו נעלמים כמעט לחלוטין כשהילדים גדלים, כאשר יוצאים לחייהם העצמאיים ומפסיקים להתחרות על אותה משבצת.

*

אני יכול לספר לך על עצמי שספגתי עוולות בשקט בגלל שהבנתי שזו מלחמה אבודה מראש. ודווקא בגלל זה, באיזשהו שלב בחיים פיתחתי נטייה לדרמטיות.

בכל פעם שהרגשתי שלא שומעים את דעתי, יצאתי למלחמה. כילד הייתי בוכה וצורח. כיום כמבוגר, זה מתבטא באופנים אחרים. אני מתלונן, צועק, עוקץ. ועדיין... אזהרה לפניכם!

אנחנו ההורים צריכים להיות במבט מפוקח ומתמיד על מה שקורה ביניהם. כי לעתים, ילדים גדלים, המריבות איבדו כל טעם, אך ההשלכות או המסקנות של אותן מריבות נשארות. לפעמים לנצח.

אז הנה כמה כללים:

כלל ראשון: להימנע מלהיות "השופטים" ולהפוך ל"מגשרים". כשהורים נכנסים לזירה במטרה להחליט "מי התחיל" ו"מי אשם", הם מבלי משים מקבעים תפקידים של תוקפן וקורבן. האח שחטף עונש מרגיש מקופח, והאח שקיבל גיבוי לומד להתקרבן. במקום לקבוע מי צודק, תפקיד ההורה הוא לסייע להם להקשיב זה לזה ולהגיע לפתרון.

*

כלל שני: להימנע לחלוטין מהשוואות ומחלוקת תוויות. "למה אתה לא יכול לוותר כמו אחיך?" או "אתה תמיד חייב לחרחר ריב", אלו אמירות שאינן מחנכות - אלא זורעות שנאה עמוקה. הילד מקבל על עצמו את התווית שניתנה לו, והקנאה באח ה"מוצלח" או ה"בעל-מידות" עלולה להפוך לאיבה מבעבעת.

כלל שלישי: הוא חיזוק ה"יחד" בשגרה, ולא רק בזמן פיצוץ. קל לנו מאוד לקפוץ ולהגיב כשיש צעקות, אך לעיתים קרובות אנו שוכחים לשבח אותם כשהם משחקים בשקט. מחמאה בזמן אמת כמו: "איזה יופי! שמתי לב איך התחשבת בו", בונה אצלם את הזהות של אחים שיודעים להסתדר.

כלל רביעי: לשמור על גבולות ברורים לגבי אלימות פיזית ומילולית. מותר לא להסכים, ומותר להתווכח בקול - אך אסור לפגוע! אסור להדביק תוויות! אסור להשפיל! כשהורים מציבים גבול נחוש וחד משמעי נגד השפלות ואלימות, הם מעניקים לכל הילדים בבית את התחושה הבסיסית והחיונית ביותר: הבית הוא מקום מוגן עבור כולנו.

שאלות ניתן לשלוח למייל [email protected]

המאמרים מופיעים לצפייה ולהאזנה באתר "קול הלשון" או בפנייה למייל המצורף

לקבלת הגיליון בקביעות [email protected]

אורח לרגע

תגובות הקוראים

תגובות על גליון עקב 'הילדים המאוכזבים'

ואוו. זה מהמאמרים החזקים, שכל אחד היה אומר הפוך ממך, ואתה מסביר למה זה בדיוק הפוך ממה שחושבים.

זה הדברים הכי חזקים שמרגישים מיד תחושה של 'אני מעכשיו חכם יותר'.

זה מעניין מה שכתבת, הקשר בין ילד "כפוי טובה" לילד שבעצם מרגיש שראוי לטוב.

אצלינו זה שונה. הבן שלנו קיצוני משני הצדדים, זה ילד שאפשר לרמוס אותו, חברים מציקים לו ואינו אומר כלום, ומצד שני אם לא נותנים לו בדיוק מה שקיווה... במיוחד עכשיו בבין הזמנים, אם הטיול לא היה מספיק שווה.... אם ביום מסוים לא עשו משהו "כיפי" אפילו אם היום ומחר כן....זה סוף העולם. איך זה מסתדר יחד?

*

בהמשך למה שכתבת, שכל מילה שמוזכרת פעם ראשונה בתורה, זו המשמעות השורשית. ר' צדוק הכהן מאריך בזה כמה מקומות. והוא על פי הגמרא (ב"ק נה.) אודות תיבות 'טוב' בלוחות.

תגובות ניתן לשלוח למייל הרשום מטה

אפשר רגע

שו"ת קצר

שאלה: בהמשך למאמר האחרון. לא הצלחתי להבין. הרי ילד שגדל בבית, בו ההורים מודים אחד לשני, מודים לנותני שרות: לנהג, לפקיד, לרופא לסבתא, וכדו, הורים כאלו הם דמות לחיקוי עבור הילד. אז למה זה דורש בדיקה?

תשובה: אתה לא היחיד ששואל, ונראה שאכן היתה חסרה נקודה מסויימת במאמר.

הנקודה שביקשנו להדגיש היא: להבין שתינוק נולד בטבעו כפוי טובה. גם זה מחסדי השם, כדי שהילד מרגיש שכל העולם שלו, וכך יתאזרח היטב בעולם, עם תחושת החשיבות, ועם ההרגשה הבטוחה שהוא ראוי. מכאן והלאה, מתחילת עבודת החינוך מצד ההורים, ועבודת המידות מצד הילד ללמוד להכיר טובה למי שמטיב עמו.

חשוב לדעת - מחד: מצויין שלילד יש תחושה בטוחה ובריאה בצורך שלו לקבל, כי זה אומר שהוא התאזרח היטב בעולם.

ומאידך: כעת אנחנו צריכים לחנך אותו להכרת הטובה. להכיר במה שמטיבים אותו ולהודות על כך.