זו חוצפה!

אני רוצה לגלות תגלית מרעישה: הגעתי אל מרן הגאון הרב שטיינמן זצ"ל, שהיה גאון גדול גם בחינוך הילדים והנוער, ושאלתי אותו מה עושים עם ילד שמתחצף?. הרב הרים את מבטו ואמר בצורה נחרצת: "ילד שמתחצף זה מעיד על בעיה שיש להורים". הוא אמר את התשובה הזו לכמה אנשים ששאלו זאת.

מי ששומע את התשובה מרים גבה: "לא מספיק שהוא מתחצף, אלא אנחנו גם אשמים?!". ואני יסביר את דברי הרב: הרי הילד יודע בדיוק כי מי שמתחצף ומתנהג לא יפה מקבל יחס שלילי ולא נעים. כבר לפני שהוא התחיל להתחצף, הוא לקח בחשבון את מה שהוא גורם לעצמו. הוא יודע שהוא לא יקבל חיוך, חיבוק או פרס.אז למה הוא עושה זאת? התשובה היא חד משמעית: אם הילד הגיע למצב של חוצפה, זה רק בגלל שהוא זועק לעזרה! זעקה שמשהו עמוק בפנים לא טוב לו. "אני יזעזע אתכם, אני אתחיל לענות לכם, עד שתבינו שמשהו רע לי, ואני צריך עזרה!".הטעות של רובנו, זה שאנו מיד מנסים להשתיק את 'הפעמון' שהוא מנסה לעורר, ואנו נוזפים בו על התנהגות לא נאותה ומענישים אותו. והאם זה עוזר? זו השתקת הזעקה הפנימית שלו. (וודאי שיש לעצור את החוצפה, אך המטרה להבין שיש לעזור לו).ההורה יכול לתת לילד המון, אבל לפעמים רע לו בגלל סיבה מהבית, כי הוא מרגיש שאוהבים את השני יותר ממנו. יכול להיות שהוא מרגיש נחות ביחס לאחים המוצלחים ממנו. יכול להיות שזה זעקה על משהו שעבר בחברה או בכיתה: פגיעות, ביזוי והשפלות. והוא לא בוגר כמונו לבוא ולספר, אז הוא מצלצל בפעמון של החוצפה בחוזקה: "תצילו אותי... רע לי!".ודאי כי צריך להגיב מיידית, אך אנו מתמקדים כעת בעומק. הפתרון לפעמון הזה, הוא לצאת איתו יחד יציאה פרטית נעימה ולשאול אותו את לב הדברים: "מה קורה איתך? מה קשה לך? אני מרגיש שעובר עליך משהו?". לא בטוח שהוא יספר מיד, אבל הוא ירגיש שיש לו מקום לפרוק. אותו דבר באדם מבוגר שמתפרץ על חברו בבית הכנסת, זו זעקה שמשהו מפריע לו, וזה יוצא עליך.שמריחים ריח שרוף בבית, לא באים עם מטהר אוויר, אלא עוצרים את השריפה קודם. וכיצד יש להגיב ילד באופן המיידי לעצור את החוצפה? בשבוע הבא אי"ה... הרב פנחס ברייער - שיח חינוכי 'קשר טוב עם הילדים'.