לקוטים וסיפורים נפלאים

פרשת ראה

ה"אמרי אמת" תמה על לשון הפסוק, שמתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, והסביר שעל כל אדם מוטלת החובה לחקור ולדרוש את הסיבה לחורבן בית המקדש, כדי לבנותה מחדש. והלא החורבן בא עקב שנאת חינם, והתיקון לכך הוא אפוא אהבה ואחדות, וזו כוונת הפסוק "לשכנו תדרשו" - יש לדרוש ולברר למה השכינה הסתלקה מבית המקדש, וזה מפני רבים המפלגים לפלגים מחמת שנאת חינם. וכיצד אפשר לתקן זאת? על ידי "ובאת שמה" - בלשון יחיד, בכוח האחדות, בלב אחד.

"לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וגו'" (יב, יז) באר רש"י: "רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אינך רשאי", וכן תרגם אונקלוס "לא תוכל לאכול" - "לית רשו למיכל". מדוע כתבה התורה "לא תוכל לאכל" ולא "אל תאכל"? רצתה התורה לרמוז שעל האדם להגיע למדרגה שבה איסור תורה הופך למציאות שאי אפשר לבצעה.

אַבְנֵי דֶּרֶךְ לֶאֱמוּנָה וּבְטָחוֹן בְּנִבְכֵי הַחַיִּים מִמִּשְׁנָתוֹ הַמְּאִירָה שֶׁל כ"ק מָרָן אַדְמוֹ"ר מִסְפִּינְקָא שְׁלִיטָ"א.

כָּל מַה שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ לְבֵין בֶּעקִיטְשֶׁע ( - קַפּוֹטָה) חָדָשׁ, אֵלֶּה רַק כַּמָּה מֵאוֹת שְׁקָלִים. אִם רַק נַשִׂיג אֶת הַסְכוּם הַדָּרוּשׁ נוּכַל לַעֲבֹר בֵּין כַּמָּה רְשָׁתוֹת לִקְנִיַּת בַּגּוּד, וְלִבְחֹר בְּקַלּוּת אֶת הַדּוּגְמָה, אֶת עֹבִי הַסְחוֹרָה וְאֶת הַמִּדָּה הַמַּתְאִימָה לָנוּ. לֹא תָּמִיד זֶה הָיָה כָּךְ. לִפְנֵי אַךְ שְׁמוֹנִים אוֹ תִּשְׁעִים שָׁנָה, בְּאֵירוֹפָה שֶׁקֹּדֶם הַמִּלְחָמָה, הָיָה צֹרֶךְ לְהִפָּרֵד מִסְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל וּלְשַׁלֵּם לְחַיָּט מוּמְחֶה שֶׁיִתְפּר אֶת הַבֶּעקִיטְשֶׁע בִּמְיֵחָד לְפִי מִדּוֹתָיו שֶׁל הַמַּזְמִין. לֹא כָּל אֶחָד הָיָה יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמוֹ לְהִפָּרֵד מִסְכוּם שֶׁכָּזֶה, וַדַּאי שֶׁלֹא בְּכָל שָׁנָה. אֲנָשִׁים הָיוּ מוֹרִישִׁים בֶּעקִיטְשֶׁע'ס מֵאִישׁ לְאָחִיו הַצָּעִיר, בְּנִסָיוֹן וְהָרצון לַחְשׂךְ מֵעַצְמָם הוֹצָאָה מַשְׁמָעוּתִית כָּל כָּךְ. וְאָבִי מוֹרִי וְרַבִּי כְּבוֹד קְדֶשַׁת אַדְמוֹ"ר מִסְפִּינְקָא זצוק"ל, שֶׁהָיָה אָז נַעַר צָעִיר וְיָתוֹם מֵאֵם, הִתְהַלֵּךְ בְּבָגֶד עֶלְיוֹן יָשָׁן וּמְרְפָּט, וְרָצָה מְאֹד לְהִתְחַדֶשׁ בְּבֶּעקִיטְשֶׁע חָדָשׁ. וְלָכֵן סָבוֹ, הָאַדְמוֹ"ר מִסָאסוֹב זצוק"ל, שֶׁהִתְגּוֹרֵר בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, נָהַג לִשְׁלֹחַ לוֹ סְכוּם קָטָן בְּאֹפֶן קָבוּעַ, וְהוּא מִצְדּוֹ חָסַךְ פְּרוּטָה לִפְרוּטָה, כְּדֵי לְמַמֵּן תְּפִירָה שֶׁל בֶּעקִיטְשֶׁע חָדָשׁ. סוֹף סוֹף, אַחֲרֵי תְּקוּפָה אֲרָכָה שֶׁל חֶסְכוֹנוֹת וְהַכָנוֹת, הַזְמָנָה, מְדִידוֹת, תְּפִירוֹת וְתִקּוּנִים, הִתְקַדֵּשׁ לֵיל הַסֵּדֶר עַל הָעוֹלָם וְאֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת נִכְנַס נַעַר יָתוֹם וְצָעִיר, נִרְגָשׁ וְשָׂמֵחַ, לָבוּשׁ בְּבֶּעקִיטְשֶׁע מְהַדָּר וְחָדָשׁ, נִגּוּד מְשַׁוּעַ לַבֶּגֶד הַקּוֹדֵם, הַמִּיוּשָׁן וְהַבָּלוּי, שֶׁלָּבַשׁ עַד לֹא מִכְּבָר.

כאשר הודיעו לרבי משה פיינשטיין זצ"ל על שיחת טלפון דחופה מחוץ לארץ, מיהר לקום אך נעצר בפתאומיות והסביר שיש קיר החוסם את המעבר. התברר כי בחור עמד שם בתפילת עשרה, ולדידו של רבי משה, המתפלל יוצר איסור ההלכה לעבור כנגד מציאות פיזית ממש כמו קיר. כיוצא בזה, כשרצו להקל על הרב מבריסק זצ"ל בלבישת בגדיו בזקנותו ולהכניס קודם את הידיים, וזרועותיו", ראשו ערוך (או"ח סימן ב' סעיף א') נפסק: "ויכניס בו ראשו תחילה ורק אח"כ זרועותיו, ועבורו לא הייתה אפשרות פיזית לפעול אחרת בשולחן ערוך. כל הלכה בשולחן ערוך צריכה להיות עבורנו גדר שאי אפשר לעבור אותה. אם כתוב בהלכה שאסור לדבר באמצע התפילה, אין יהודי פשוט לא יכול לדבר. נדרש מאיתנו דקדוק הלכה ולהיות "לכתחילה". בגשמיות אנו מחפשים תמיד את הכי מהודר לכתחילה עבור חיים של שבעים שנה, וקל וחומר ברוחניות שהיא לנצח נצחים. מה שההלכה אוסרת, אינו רק אסור לעשות אלא אי אפשר לעשות. (ע"פ יחי ראובן)

אֶת לֵיל הַסֵּדֶר בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, עָרַךְ אָבִי בְּצִלּוֹ שֶׁל סָבוֹ הַגָּדוֹל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הַ'חַקַל יִצְחָק' הי"ד. הַסֵּדֶר הָיָה כַּמּוּבָן הֲמוֹנִי. כָּל אוּמְלָלֵי הָעֲיָרוֹת מִכָּל הַמָּחוֹז הִתְקַבְּצוּ אֶל תּוֹךְ שָׁלְחַן סֵדֶר אֶחָד. לְצַד הַנַּעַר הַצָּעִיר עִם הַבֶּעקִיטְשֶׁע הַחָדָשׁ הִתְיַשֵׁב אִישׁ זָקֵן וּמִסְכֵּן. הַחַקַל יִצְחָק נִכְנַס, לָבוּשׁ בְּקִיסֶל צָחוֹר, וְהִכְרִיז קַדֵּשׁ בִּנְעִימָה זִידִיטְשׁוֹבָאִית. הַקָּשִׁישׁ הָאוּמְלָל שֶׁיָּשַׁב שָׁם בַּצַד, סָבַל מִצְנוּן קָשֶׁה, וּמָה עֹשֶׂה אָדָם בַּתְּקוּפָה הַהִיא, כְּשֶׁמִּמְחָטוֹת הַנְּיָר עֲדַיִן לֹא הוּמְצְאוּ, וְאֵין לוֹ אֲפִילוּ פְּרוּטָה כְּדֵי לְשַׁלֵּם עַל מִמְחָטַת בַּד קְבוּעָה? אֵין לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא, מְחִילָה עַל הַתֵּאוּר, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקָּצֶה הַנִּסְתָּר שֶׁל הַחֲלִיפָה. וְכָךְ, בְּאֶמְצַע אֲמִירַת הַהַגָּדָה, מַרְגִישׁ הַנַּעַר מְשִׁיבָה קַלָּה בִּקְצֵה הַבֶּעקִיטְשֶׁע הַחָדָשׁ וְהַמְּהַדָּר, הַמַּדִיף נִיחוֹחַ קַל שֶׁל סְחוֹרָה טְרִיָּה וְרַעֲנָנָה. הוּא לֹא מַסְפִּיק לְהָגִיב כְּשֶׁהוּא מַבְחִין לְפֶתַע בִּבְעָתָה בַשָּׁכֵן הַקְשִׁישׁ הַמְּבוּלְבָּל, שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקְצֵה הַבֶּעקִיטְשֶׁע הַחָדָשׁ, בִּמְקוֹם בַּבֶּגֶד הַבָּלוּי וְהַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ. נַעֲצֹר לְרֶגַע אֶת הַסִּפּוּר, וְנַנְסֶה לְהָבִין אֶת הַסִּיטוּאַצְיָה. וְהָאֱמֶת? הִיא מוּכֶרֶת לָנוּ מְאֹד, בִּמְיַחָד בִּתְקוּפָה זוֹ שֶׁל בֵּין הַזְמַנִּים. אַחֲרֵי הַכָנוֹת מְרַבּוֹת, שֶׁל שָׁעוֹת, יָמִים אוֹ שָׁבוּעוֹת, וְסוֹף סוֹף מִתְגַּשֵׁם הַחֲלוֹם הַגָּדוֹל: הַמִּשְׁפָּחָה יוֹצֵאת יַחַד לְבֵין הַזְמַנִּים, הַתָּכְנִיָּה מְסַדֶּרֶת לִפְרָטֵי פְּרָטִים, הַתִּיקִים אֲרוּזִים וּמוּכָנִים, הַכֹּל נִרְאֶה כָּל כָּךְ מַבְטִיחַ וְנוֹצֵץ וּמוּשְׁלָם. הִנֵּה, מַבְטִיחַ לְעַצְמוֹ רֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה, הִנֵּה אֲנַחְנוּ, מִשְׁפָּחָה מוּשְׁלֶמֶת, מִשְׁפָּחָה שֶׁיּוֹדַעַת לָצֵאת וְלֶאֱגר כֹּחוֹת בְּצוּרָה מְיָחֶדֶת, שְׁלֵוָה וּרְגוּעָה. הִנֵּה קְצָת נַחַת, אַחֲרֵי שָׁנָה שְׁלֵמָה שֶׁל עָמָל וִיגִיעָה. וְכָלָנוּ יוֹדְעִים מָה קוֹרֶה בַּסּוֹף. כְּגְדֶל הַחֲלוֹם כָּךְ עָצְמַת הַהִתְנַפְּצוּת. לִפְעָמִים מַסְפִּיק כִּשָׁלוֹן אֶחָד קָטָן, אִחוּר אֶחָד, מוּצָר אֶחָד שֶׁנִּשְׁכַּח בַּבַּיִת, יֶלֶד אֶחָד שֶׁהֵגִיב בְּצוּרָה לֹא צְפוּיָה, רִיב קָטָן אֶחָד בֵּין הָאַחִים וּתְחוּשַׁת הַשְּׁלֵמוּת הַנּוֹצֶצֶת נֶהֶרֶסֶת וְנִשְׁחֶקֶת עַד דַּק. וְזֶה לֹא רַק בְּבֵין הַזְמַנִּים. אֲנָשִׁים מַשְׁקִיעִים אֶת כָּל הֲוָיָתָם בְּשִׁפּוּץ דִּירָה, בִּרְכִישָׁה שֶׁל מוּצָר חָדָשׁ, בַּחֲתֻנָּה שֶׁל יֶלֶד, הֵם רוֹצִים שֶׁהוּא יִהְיֶה הֲכִי מוּשְׁלָם, הֲכִי חָזָק, הֲכִי נוֹצֵץ, הֲכִי מַרְשִׁים, מִתּוֹךְ תִּקְוָה לְהַשִּׁיג תְּחוּשַׁת שְׁלֵמוּת עַל יָדָם. וְהֵם מְסַפְּרִים לְעַצְמָם שֶׁאִם רַק יַצְלִיחוּ לְהָפִיק אֶת הַהֲפָקָה הַמַּשְׁלֶמֶת, אִם רַק יִתְחַדְּשׁוּ בַּמּוּצָר הֲכִי טוֹב, אוֹ יַרְשׁוּ לְעַצְמָם לְשַׁלֵּם הוֹן תַּעֲצוּמוֹת הַדָּבָר יוֹכִיחַ שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת טוֹבִים, עֲשִׁירִים, מְאֲשָׁרִים, מְיִחָדִים וְשָׁוִים בֶּאֱמֶת.

"והחסידה והאנפה למינה" (יד, יח)

הסביר רש"י בפרשת שמיני (יא, יט), מדוע נקראת החסידה בשם זה: "שעושה חסד עם חברותיה". הנה אמרו חז"ל (ירושלמי בבא מציעא פ"ג ה"ה) שהעכברים הנם רשעים, מאחר ומנהגם שאם אחד מגלה מקום מזון, הוא אוכל, ולאחר מכן קורא לחבריו שיאכלו גם הם. אם החסידה עושה חסד עם חברותיה, מדוע נחשב הדבר לזכות, ואלו העכבר, העושה גם הוא חסד עם חברותיו, נקרא רשע? והתירוץ הוא, שהחסידה עושה חסד עם חברותיה, בזה שנוטלת חלק משלה, ומעניקה לחברותיה, לעומת זאת, העכבר אינו נותן לחבריו משלו, אלא משל אחרים. לא די בכך שחודר לבתים וגונב את מזונם של האחרים, אלא עוד עושה "חסד" על חשבונם. הרוצה להתחסד, עליו לתת משלו, והנותן משל אחרים, הרי זה רשע. (מעיינה של תורה)

"עשר תעשר" (יד, כד)

הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל הקפיד להפריש מעשר בכל לילה מכל הכסף שהגיע לידו, והקפיד גם שהחסידים יפרישו מעשר.

זוכר אני שסבי נהג ללכת לבית הכנסת ביום זה'. אך האשה עונה לו: 'טרם בישלתי את ארוחת הצהרים, אין בידי מצרכים משום שהחנויות סגורות'. כששומע זאת, נוטל היהודי כלי ציד, ורוכב על סוסו אל היער, הוא צד ארנבת, ומביא אותה לאשתו, והיא מבשלת את הארנבת, והם סועדים ארוחת צהרים. לאחר מכן נוטל היהודי סכין ומגלח את ראשו, כי לא נאה ללכת לבית הכנסת בשיער מגודל. הוא לוקח את אשתו, ורוכב על סוסו אל בית הכנסת. כאשר הוא מגיע אל הפתח, בדעתו, נמלך ואומר: 'רבונו של עולם, אתה יודע שאיני יודע להתפלל מאומה, משום שלא למדו אותי, לשם מה ללכת לבית הכנסת?' הוא לוקח את סוסו ושב על עקבותיו, חזרה אל ביתו. אפילו יהודי כזה, שעבר עבירות כה רבות, ולבסוף אף לא התפלל ביום הכפורים, אפלו אותו צריכים לאהוב!" סיים בעל ה"ישמח ישראל". השיב בעל התוקע: "יהודי כזה רק הרבי יכול לאהוב!" (בישישים חכמה)

אֲבָל אָז מַגִּיעַ רֶגַע אֶחָד, אָדָם אֶחָד, אוֹ בִּשָׁלוֹן אֶחָד וּמְנַפֵּץ אֶת מַעֲטֵה הַשְּׁלֵמוּת. בִּמְקוֹם לֵהָנוֹת מֵעֲמָלֵנוּ וְלִרְאוֹת אֶת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה הָאֲחוּזִים הַטוֹבִים הַמּחַ מִתְעַקֵּשׁ מִשּׁוּם מָה לְהִתָּפֵס דַּוְקָא לָאָחוּז הַבּוֹדֵד וְהַמְּאַכְזֵב. וְכָל זֶה כְּבָר אֵינוֹ שָׁוֶה לָנוּ. מַפְחִיד לַחְשֹׁב עַל כָּךְ, אֲבָל אִם כִּשָׁלוֹן קָטָן כָּל כָּךְ, אוֹ מוּצָר אֶחָד שֶׁנִּשְׁבַּח בַּבַּיִת, אוֹ גְרוּד אֶחָד עַל סַפַּת הָעוֹר הַחֲדָשָׁה, מְסַגֶל לְזַעֲזֵעַ אֶת שַׁלְוַת רוּחֵנוּ מַה זֶּה אוֹמֵר עַל הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלָנוּו? שֶׁהִיא שַׁבְרִירִית, לֹא אֲמִתִּית, וַחֲסְרַת בָּסִיס. לָמָּה אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים בְּאוֹתָם רְגָעִים? לָמָּה כָּל הָרְגָשׁוֹת צָפִים בָּנוּ? אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁאֲנָשִׁים מְסַגָּלִים לְהִכָּנֵס לִסְעָרוֹת רִגְשִׁיּוֹת עוֹצְמָתִיּוֹת רַק בִּגְלַל בִּשָׁלוֹן קָטָן, אוֹ נוֹפֶשׁ מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁלֹא הִצְלִיחַ, אוֹ בֶּגֶד שֶׁהִתְלַכְלֵךְ? הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ עֲצוּבָה אַךְ נוֹקֶבֶת: הִתְרַגַּלְנוּ לְהַשְׁקִיעַ אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁלָנוּ בִּבְנִיַּת תַּדְמִית שֶׁל שְׁלֵמוּת, כִּי הַסְבִיבָה הָאֱנוּשִׁית שֶׁבָּהּ אָנוּ חַיִּים מְצִיבָה סְטַנְדַרְטִים גְּבוֹהִים בִּכְדֵי לְהֵחָשֵׁב טוֹבִים וְשָׁוִים. הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת מֵעִם הַסְבִיבָה הִיא: הָאסְטוּ בִּיסְטוּ, הָאסְטוּ נִישְׁט בִּיסְטוּ נִישְׁט. (- יֵשׁ לְךְ אַתָּה שָׁוָה, אֵין לְךְ אַתָּה לֹא נֶחְשָׁב.) הָרַב הַצַדִּיק רַבִּי אֲשֶׁר פְרַיְנְד זצוק"ל הָיָה מַגְדִיר זֹאת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד: אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְשִׁים עִם כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם כְּדֵי לִקְנוֹת חֲפָצִים וּבְגָדִים שֶׁהֵם כְּלָל לֹא צְרִיכִים כְּדֵי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כְּלָל לֹא אוֹהֲבִים. בְּמִלִּים אַחֲרוֹת: הַסִּבָּה שֶׁאֲנָשִׁים מוּכָנִים לְהַשְׁקִיעַ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּחִיצוֹנִיּוּת, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהֵם חָשִׁים מְעֹרָבוּת רְגְשִׁית עֲמָקָה עִם אוֹתָהּ חִיצוֹנִיּוּת הִיא מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּטוּחִים שֶׁהַחִיצוֹנִיּוּת הַיּוֹ אָכֵן מְסָגֶלֶת לְמַלֵּא לָהֶם חֹסֶר פְּנִימִי עָמֹק, וְלָתֵת לָהֶם תְּחוּשַׁת שְׁלֵמוּת וְעֵרֶךְ עַצְמִי מוּל עַצְמָם אוֹ מוּל הַסְבִיבָה. לֹא פֶּלֶא אִם כֵּן, שֶׁבְּרֶגַע שֶׁל בִּשָׁלוֹן, כַּאֲשֶׁר דְּבַר מָה מַצְלִיחַ לְהָעִיב עַל הַשְּׁלֵמוּת הַמְּדוּמָה הַיּוֹ, הָאָדָם לֹא מְסֶגֶל לְהָבִיל זֹאת, וְהוּא כִּמְעַט שׁוֹבֵר אֶת הַכֵּלִים. תַּמְצִית חַיָּיו הֲרֵי מִתְנַפֶּצֶת מוּל עֵינָיו. הוּא הָיָה בָּטוּחַ בִּיכָלְתּוֹ הַבִּלְתִּי נִגְמֶרֶת לְהַצְלִיחַ וּלְקַדֵּם עִנְיָנִים וְהִנֵּה מִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל. וְאֶת הַשַׁבְרִירִיּוֹת הַיּוֹ, קָשֶׁה לוֹ לְהָכִיל. אַגֶּב כִּשְׁלוֹנוֹנוֹת: אַחַת הַתִּקְווֹת הַכְּמוּסוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם הִיא שֶׁלֹא יִבָּשְׁלוּ חָלִילָה. וְאִם כְּבָר נִכְשְׁלוּ הֵם יְנַסּוּ לְהַסְתִּיר הֵיטֵב אֶת הַבִּשָׁלוֹן, בְּדֵי שֶׁכַּמָּה שֶׁפָּחוֹת אֲנָשִׁים יֵדְעוּ עַל כָּךְ. וְאִם, לְדַאַבוֹנָם, כְּבָר נוֹדַע כִּשְׁלוֹנָם לָרַבִּים? הֵם יִשְׁתַּמְשׁוּ בְּכָל הַתֵּרוּצִים הָאֶפְשָׁרִיִּים כְּדֵי לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמָם, הָעִיקָר שֶׁלֹא לַעֲמֹד מוּל הַכְּשָׁלוֹן. (הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר - הֶחָצֵר)

כאחד מכינוסי ירחי כלה של אגודת ישראל באמריקה, ישבו אנשי העמודים, ביתר שאת, בבית המדרש הגדול של סולתה ומשמנה של היהדות החרדית באמריקה, ובהם גבירים ידועים שם, וגם שם נשמעו טענות ומענות על הפסדי הענק שהיו לאחרונה לגבירים אלה. פנה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל אל הטוענים ושאל אותם: האם הקפדתם על הפרשת מעשר כראוי? אתם אלו הטוענים שהפסדתם עשרות מליוני דולרים, האם תמיד הקפדתם להפריש את כל המעשר שאתם חייבים? כשהגבירים החלו לגמגם... אמר להם הגראי"ל: אז למי יש לכם טענות, הרי אתם גרמתם לעצמכם את ההפסדים הגדולים! אם הייתם מפרישים את כל המעשרות כראוי, זה לא היה קורה לכם. (אורחותך למדני)

"נתון תתן לו" (טו, י)

סיפר מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל: מעשה בעני אחד שבא לפני רבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש וביקש צדקה. הסכים הרב לתת לו צדקה, אך בתנאי שיאמר לפניו מילים מן התורה שיש בהן שתי אותיות זהות מחוברות מאות א' ועד אות ת'. הסכים העני לכך, אך קודם אמר לרב שהאות ע' אינה נכפלת בתורה אלא רק בתהלים, וכך אמר: ומקללך אאר, בשבתך בביתך, מעקה לגגך, או דדו בן דדו, וישכב במקום ההוא, ווי ביתך, חח ונזם, והיו לטטפת, מזזות ובחרת בחיים, ככל היוצא מפיו, וללוי אמר, ממלכת ושננתם לבניך, ואת רעמסס, ויתרוצצו (תהלים), חלקת מחקק ספון, וימררו את חייהם, ושש משזר. לכשהגיע לאות ת' אמר העני לאור האות ת' נאמר: "נתן תתן לו" משמע ששתי נתינות צריך לתת. נהנה האוה"ח מחכמתו של העני, ונתן לו כפליים.

כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה