המקובל הצדיק הרב בניהו שמואלי סיפר שבבני ברק היה תלמיד כיתה ו' בשם יוסף נימני. תלמידי כיתה ח' הציקו לתלמידי כיתתו, והוא, שראה את העוולה כיצד ילדים גדולים פוגעים בילדים קטנים מהם, קם ועשה מעשה. הוא נכנס לכיתה ח' והחזיר לכל התלמידים שם מנה אחת אפיים. התלמידים סיפרו על כך למחנך שלהם, שהיה תלמיד חכם עצום, אך כמובן לא סיפרו מדוע עשה זאת. המורה בא אל יוסף נימני ואמר לו לעיני כל התלמידים: "אתה לא תעשה מה שאתה רוצה כאן", וכך בייש אותו ברבים. יוסף נימני חשב בתחילה לנקום במורה. הוא עלה על הגג, לקח דלי עם מי שופכין וחיכה לרגע שהמורה יעבור, כדי לשפוך עליו את הדלי ולהחזיר לו על הבושה. בעודו ממתין, חשב בליבו: "איך אעשה כך לתלמיד חכם? לרב גדול?" הוא התגבר על יצרו וירד מן העניין לגמרי. עברו שנים. יום אחד קיבל יוסף נימני שיחת טלפון מאישה שחיפשה אותו בדחיפות.
היא הזדהתה כבתו של אותו רב ושאלה אם הוא זוכר את המקרה שבו אביה גער בו לעיני כל. "כן, אני זוכר", השיב, מבלי להבין מה רצונה. האישה סיפרה שאביה נפטר לפני שלושה חודשים, ובלילה הקודם הופיע בחלומה ואמר שלא נותנים לו להיכנס לגן עדן עד שלא יבקש מחילה מיוסף נימני, שאותו ביזה ברבים. הוא ביקש ממנה בכל לשון של בקשה למצוא אותו ולבקש שימחל לו. יוסף נימני התרגש מאוד ואמר מיד: "מחול לו, מחול לו, מחול לו". למחרת התקשרה אליו בתו של הרב וסיפרה: "הלילה אבא בא אליי שוב בחלום ואמר לי שברוך השם הכניסו אותו לגן עדן בזכות המחילה שלך". המקובל הרב בניהו שמואלי סיים ואמר: "שתבינו, מדובר בתלמיד חכם עצום, רב גדול וירא שמיים. ובכל זאת, פעם אחת פגע בתלמיד כיתה ו' לעיני כל, ועל אותו עוון לא הניחו לו להיכנס למקומו בגן עדן עד שביקש מחילה". מכאן עלינו ללמוד עד כמה צריך להיזהר בכבוד הזולת, שכן בשמיים אין מחילה על פגיעה באדם עד שירצה את חבירו.