דיון מסביב לשולחן

עבבה לטובה | מי זוכה בפיצוי, הרוכש או מקבל המתנה?

שאלה

השאלה שלפנינו הגיעה מאת בחור הלומד באחד ממוסדות התורה בארצות הברית. וכה סיפר הבחור: "הנהלת המוסד שאני לומד בו, ארגנה טיול לארץ ישראל עבור התלמידים ואנשי הצוות. בני הכיתה המתינו בציפייה וכיסופין לביקור בארץ הקודש. כולם אישרו את השתתפותם בטיול, מלבד שני תלמידים - אני וחברי הטוב לכיתה... "הסיבה ששנינו לא יכולנו להשתתף בטיול, היא המצב הכלכלי הקשה השורר בביתנו. גם הוריי וגם הוריו של חברי, אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס טיסה. "כשנודע הדבר למנהל המוסד, הוא פנה אל שנינו, ולחש באוזנינו כי המוסד יממן עבורנו את רכישת כרטיסי הטיסה. "ביום המיועד, הגענו מרוגשים לנמל התעופה, אך אז נודע לנו על עיכוב משמעותי מאוד במועד ההמראה. בעקבות העיכוב, חברת התעופה פיצתה כל נוסע בסכום של 300 דולר. מכיוון שכרטיס הטיסה שקיבלתי נרשם על שמי, הועבר אליי סכום הפיצוי. "בתחילה שמחתי על קבלת הפצוי, כי סכום זה עבורי הוא רב מאוד. אך מאוחר יותר החלו לעלות הרהורים בליבי, שמא הכסף לא שייך לי... פניתי אל חברי הטוב, ותהיתי בפניו: "הן הפיצוי הגיע לידינו בעקבות רכישת הכרטיס, וממילא אולי עלינו להעביר את הסכום לקופת המוסד, שמימן עבורנו את הכרטיס...?". אולם חברי טען שלאחר שהכרטיס נקנה עבורנו, הוא שלנו לגמרי, ולכן גם הפיצוי שייך לנו... האם אנו יכולים להשאיר את דמי הפיצוי בידינו, או שמא עלינו להעבירו למוסד?"

תשובה

אדם השולח את חברו לקנות סחורה שמחירה קבוע על פי משקל או מידה, והמוכר הוסיף וסיפק סחורה יתרה, דהיינו, שהוסיף במשקל או במידת הסחורה, הדין הוא שהמשלח והשליח חולקים באותה תוספת, הואיל והיא התקבלה הודות לשניהם - בעקבות השתדלותו ופעולתו של השליח, ובעקבות מעותיו של המשלח (ראה שו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ו ובנושאי כלים שם). לאור זאת, היה מקום לטעון, שהתלמידים ייתנו מחצית מדמי הפיצוי למוסד שרכש עבורם את הכרטיס, שכן אילו המוסד לא היה משלם וקונה להם את הכרטיס, הם לא היו זוכים לפיצוי. אולם, למעשה נראה שכל הדין הנ"ל של השליח שקיבל תוספת מהמוכר, אמור דווקא בתוספת שניתנה מחמת עסקת המכר שנעשתה בכספו של המשלח, אלא, שתוספת זו התקבלה גם הודות לשליח, כגון שהמוכר אמר לשליח שהוא מעניק לו את התוספת משום שבחר לקנות אצלו ולא אצל אחרים, אך ברור שהתוספת ניתנה גם כתמורה על העסקה שנעשתה במעותיו של המשלח, ולכן גם המשלח זוכה בחצייה. אבל אם קיימת סיבה מיוחדת שמחמתה המוכר נותן את ההוספה דווקא לשליח, כגון במקרה שהשליח סיפק לו בעבר טובה והנאה מיוחדת, ומשום כך החליט להעניק דווקא לו את התוספת - בזה השליח זוכה בכל ההוספה, כי המוכר לא נתן את ההוספה משום מעותיו של המשלח, או מחמת המיקח שעשה עימו, אלא רק מחמת רצונו להיטיב עם השליח (כך עולה מדברי הרשב"א במיוחסות סי' ס', והאבני חושן סי' קפ"ג סי"א). ומכאן יש לדון בענייננו, שהואיל והפיצוי שחברת התעופה מעניקה, אינו תמורה לעצם עסקת קניית הכרטיסים, אלא הוא 'פיצוי חיצוני' בגין אי-הנוחות ועוגמת הנפש שנגרמה לנוסעים מחמת עיכוב ההמראה, ממילא הוא שייך רק לנוסעים.

סיכום

הנוסעים שקיבלו את כסף הפיצוי יכולים לזכות בו לעצמם.

נכתב ע"י הרב ארז חזני שליט"א

האם מותר לקרוא קריאת שמע בלי ברכות התורה?

שאלה

משה עמד בחדרו כשהוא לבוש בפיג'מה, ולא ידע מה לעשות. הוא הביט בזמני היום בלוח השנה, והציץ בשעון. נשארו דקות ספורות לסוף הזמן האחרון של קריאת שמע של שחרית. הוא יכול להספיק לקרוא קריאת שמע, אבל מצד שני, הוא עדיין לא נטל ידיו ועדיין לא בירך ברכות התורה. כל שנייה שחלפה קירבה אותו לסוף הזמן. האם במקרה כזה הוא יכול לקרוא קריאת שמע בלא ברכות התורה ובלא נטילת ידיים?

תשובה

כמו מצוות רבות שצריך לברך לפני עשייתן, כך צריך לברך לפני מצוות תלמוד תורה, ומשום כך תיקנו חז"ל שבכל בוקר, יחד עם ברכות השחר יברכו את ברכות התורה, והן חלות על כל הלימוד שילמד האדם במשך היום (אורח חיים מז), וכדי שקיום המצווה, שהוא הלימוד, יהיה סמוך לברכות - קוראים מייד אחריהן את פסוקי ברכת כוהנים (שם, ט). ונחלקו הראשונים, האם כל פסוקי התורה, התהילים והמשניות שנאמרים בתוך סדר התפילה בצורה של תחנונים וחובה, נחשבים כלימוד תורה וצריך לברך ברכות התורה לפניהם, או שהם נחשבים כסדר התפילה ולא כלימוד תורה, וממילא לא צריך לברך ברכות התורה לפניהם. מסקנת השולחן ערוך והרמ"א (אורח חיים מו, ט, משנה ברורה כח) שיש להחמיר שהם נחשבים כתלמוד תורה, וצריך לברך ברכות התורה לפני התפילה, וכן, לפני אמירת סליחות ותיקון חצות [כשהם נאמרים אחרי שנת הלילה]. אומנם, כשהוא עלול להפסיד מצווה מהתורה של קריאת שמע בזמנה, יכול לסמוך על הדעה שאין זה נחשב ללימוד תורה, ולהקל לאומרם לפני ברכות התורה. ועדיף שיכוון בקריאת הפסוקים, לשם מצוות קריאת שמע ולא למצוות תלמוד תורה (החיד"א בספר יוסף אומץ סו). הדבר נכון גם לגבי מצוות נטילת ידיים של שחרית מייד לאחר השינה - במקרה שאין לו מים לנטילה, או כאשר אם ייטול את ידיו לא יספיק לקרוא קריאת שמע, ינקה את ידיו בבגדיו, ויקרא קריאת שמע בלא נטילת ידיים, ואחר כך ייטול ידיו (משנה ברורה צב, כא).

סיכום

אם עומד ממש בסוף הזמן של קריאת שמע, יקרא קריאת שמע למרות שעדיין לא בירך ברכות התורה ולא נטל ידיו.

נכתב על ידי הרב יעקב דהן שליט"א מו"צ בבית ההוראה של הגאון רבי עמרם פריד שליט"א

המדור נועד לעורר את לב המעיינים ואינו נועד לפסוק הלכה. בשל ריבוי הפרטים והשוני בכל מקרה, למעשה יש לשאול מורה הוראה.

מָשָׁל וּתְבוּנָה

”עַשֶׂר תְּעַשֶׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד, כב)

קִיּוּם מִצְוָה מֵבִיא בְּרָכָה וְעֹשֶׁר

מָשָׁל

סוֹחֵר סִיטוֹנַאי הֵבִיא חֲבִילוֹת שֶׁל אֲרִיגִים לִמְכִירָה בְּיָרִיד. לִדְבָרָיו, כָּל חֲבִילָה מְכִילָה כָּךְ וְכָךְ מֶטֶר אָרִיג. הַקּוֹנִים הֶעֱלוּ חֲשַׁשׁ שֶׁמָּא הַחֲבִילוֹת אֵינָן מְכִילוֹת אֶת הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ. הַסּוֹחֵר, שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בִּדְבָרָיו, הִצִיעַ הַשָּׁעָה מוֹעִילָה. שֶׁיִּקְחוּ אֶת הַחֲבִילָה הַנִּרְאֵית קְטַנָּה מִכּוּלָן, יִמְדְדוּ אוֹתָהּ, וְאִם יִתְבָּרֵר שֶׁהַחֲבִילָה אֶמְנָם מְכִילָה אֶת הַמִּדָּה הָרְצוּיָה, סִימָן הוּא שֶׁכָּל הַחֲבִילוֹת מְכִילוֹת גַּם הֵן מִדָּה זוֹ.

תְּבוּנָה

הַמַּגִּיד מִדּוּבְנָא מְבָאֵר שֶׁה' נָתַן לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל תרי"ג מִצְווֹת, שֶׁהֵן כְּתַרְיָ"ג סוּנֵי סְחוֹרָה. הַקָּבָּ"ה הִבְטִיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִיּוּם הַמִּצְווֹת יָבִיא לָהֶם בְּרָכָה רַבָּה. כְּדֵי לְהוֹכִיחַ לָהֶם זֹאת, הוּא הִצִיעַ לָהֶם לִבְחוֹן אוֹתוֹ בַּמִּצְוָה הַנִּרְאֵית בְּמַבָּט רִאשׁוֹן שֶׁהִיא מְחַפֶּרֶת אֶת כַּסְפּוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן, וְהִיא מִצְוַת מַעֲשֵׂר. ה' אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת", נַסּוּ לִבְחוֹן אוֹתִי כֵּיצַד הַבְטָחָתִי מִתְקַיֵּימֶת. "עַשֶׁר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֶׁר", נְתִינַת מַעֲשֵׂר תָּבִיא לְעוֹשֶׁר. דַּוְקָא אוֹתָהּ מִצְוָה, שֶׁנִּרְאֶה בְּמַבָּט רִאשׁוֹן שֶׁהִיא מְחַפֶּרֶת אֶת מָמוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם, הִיא תָּבִיא לְעוֹשֶׁר. מִמֶּנָּה נִלְמַד שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כּוּלָן מְבִיאוֹת בְּרָכָה בְּקִיּוּמָן, כִּי עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת מִתְקָרְבִים לָה', שֶׁהוּא מְקוֹר הַבְּרָכָה וְהַחֶסֶד.

מתוך הספר 'אוצר המשלים על התורה'