Skip to content
טועמיה

המאור שבתורה

  • Re'eh
  • 5786
  • Hebrew
View printout

המציאות נוצרת בכל רגע- בראשך.

שני יהודים, עשיר ועני, באו לדין-תורה לפני רב בישראל. שמע הרב את הטענות שבפי כל אחד ואחד מהם, ופסק שהעני צודק. התרעם העשיר וקרא: "וכי משום שבעל-דיני הוא עני, הצדק עימו?!" חייך הרב והשיב: "אכן, השאלה הזאת מטרידה אותי לא-אחת – מדוע על-פי-רוב מאזני הצדק נוטים לצידו של העני"...

מספר הרב דן מחבר שליט"א:

"פעם לאחר השיעור של מורנו הרב בנימין זאב חשין זצ"ל ניגשתי אליו ואמרתי לו חידוש על הפסוק 'ועשית מעקה לגגך' (דברים כ"ח, ח')- מעקה ר"ת ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. הרב זצ"ל שהיה מרעיש רבות על שמירת הקדושה, נהנה מאוד מהחידוש. לימים, מספר הרב הנ"ל, כששכב מורנו הרב זצ"ל בביה"ח, הלכתי לבקרו, והנה איך שראני הרב זצ"ל,

התייחס אל עצמך כמו שהיית רוצה שאחרים יתייחסו אלייך.

עשרות סיפורים ידועים על נפלאותיו רבי אברהם יפת זצ"ל והיה מחולל ניסים בעזרתו יתברך עד שהרופאים היו מרכינים ראשם מבושה מפניו. אחד מהם היה בפצוע מלחמה בת"א אשר הרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לחיות וסיפר אותו אדם שרבי יפת היה מגיע אליו כל אותה תקופה לבית החולים והיה לו יותר מאב ואם היה עושה למענו סיגופים ותעניות ופדיונות עד שהקימו ממות לחיים. ועוד הווה עובדא בתינוק בן שהיה קשה נשימה במשך קרוב לחודש והבדיקות לא העלו דבר הגיעו למצב שהתינוק כמעט נחנק רצה אמו לרבי יפת, כדת מה לעשות לרפואתו הרב נטל את התינוק הסתגר בחדר לדקות ספורות אחר יצא ובידו התינוק בריא לחלוטין.

איש חכם אמר: הכל מתחיל כאשר הכל נגמר

בהיות חכם מנחם מנשה זצ"ל בגיל תשע עשרה שנים נקרא להתייצב לצבא הטורקי, ובטרם כניסתו לבדיקות רפואיות שתה כמה כוסות של מי טבק כדי ליצור צורת כתמים על ריאתו ולהינצל מידם, דבר זה גרם לו להרוויח כשנה של דחייה מהצבא, ורק בסביבות גיל העשרים, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נלקח לצבא הטורקי. המצב בצבא היה קשה. חכם מנחם מנשה שמר את נפשו שלא להתגאל ח"ו במאכלות אסורות, ומפאת כך היו תקופות שנאלץ להסתפק בלחם יבש בלבד או לרעוב לגמרי פשוטו כמשמעו. עימו בצבא היו עוד חיילים יהודים שרבנו הפך להיות לרבם, את כישרון הדיבור שהיה לו מילדות, בצירוף ידיעותיו בתורה ניצל רבנו לזכות את הרבים, את כל זמנו הפנוי הקדיש עבור חיילים אלו ללמדם דבר ה' זו הלכה, ולחזקם ולעודדם להחזיק מעמד ברוחניות ובגשמיות.

עדיף יותר לתת כבוד בעד כסף מאשר כסף בעד...

מעשה מצחיק יהודי אירח את הרב יצחק לוי וסיפר לו שבכפר קיימת קהילה של כמה עשרות משפחות יהודיות. 'ומה המצב הרוחני של היהודים פה?' שאל הרב את היהודי. 'ברוך ה", כולנו בעיירה צדיקים. הרב התפלא לנוכח ההצהרה, אבל אמר בליבו: אולי באמת הגעתי לעיירה כל כך נידחת, שאפילו היצר הרע לא מגיע לפה... למחרת פגש הרב יהודי אחר, וגם כאן התעניין הרב על מצב הדת הקהילה. 'כולם פה בסדר גמור,' אמר היהודי השני. 'לא גונבים, לא רוצחים, לא משקרים -. 'ומה עם תפילה במניין, לימוד תורה, גמילות חסדים?' שאל הרב. לגבי מצוות – ה" יעזור...' הבין הרב שבקהילה השתרשה תפיסה מוטעית ולפיה מספיק להימנע מעבירות, למחרת שלח הרב להודיע ליהודי המקום שמישהו מת במפתיע, והרב האורח מבקש שהם יגיעו ללוות את המת בדרכו האחרונה. כשהיהודים הגיעו לבית הכנסת, עמד הרב ליד ארון המתים העטוף בטלית, ופניו עצובות. איש לא ידע מיהו הנפטר, 'רבותי היקרים', פתח הרב בהספדו, 'אנו מלווים היום למנוחות מישהו שלא דיבר בכל חייו לשון הרע. הוא לא נטל פרוטה שלא שייכת לו ולא הוציא מפיו דבר שקר.' מעולם לא התלונן. לעיתים קיללו או הכו אותו, אבל מעולם, לא שמענו מפיו אפילו מילה אחת נגד שום אדם. והרב המשיך בקול בוכים: 'הנפטר שלנו הסתפק במועט. לא היה לו עניין במותרות. בכל חייו הוא לא אכל בשר ולא שתה יין. הוא לא בא בטענות לאף אחד וחי בפשטות מוחלטת.' אבל מי זה?' נשמעו קולות מתוך הקהל. 'מי האיש ומה שמו?' הרב נתן אות לשמשו, והוא הוריד בבת אחת את הסדין מארון המתים. כל משתתפי הלוויה נרתעו בבהלה, אבל אחרי רגע הפכה הבהלה לכעס ולתדהמה. בתוך הארון שכב... סוס מת. 'כפי שאתם רואים, הסוס לא משקר, לא גונב, מסתפק במועט ולא מתלונן - אבל בכל זאת הוא נשאר סוס, ומדוע? לא מספיק להימנע מעבירות וממעשים רעים, אלא צריך גם 'עשה טוֹב' – לעשות מצוות, להתפלל, ללמוד תורה ולגמול חסד האחד עם השני'. הציבור שהיה שם הבינו את הלקח. הם ביקשו מהרב להישאר אצלם תקופה מסוימת, ולהדריך אותם כיצד להיות יהודים טובים. לאדם יש נשמה שיכולה להוביל אותו לדרגות הרבה יותר גבוהות מבהמה, אם הוא רק בוחר בדרך הנכונה. (העורך)

נקודה למחשבה

סיפר בעל אחד, שאמר לאשתו שהאוכל היה טעים מאד, ענתה לו אשתו "לא, אתה רעב". יום אחר החלטתי שאקנה לה חלוק יוקרתי כפי שביקשה פעמים רבות. טרחתי, חיפשתי ואף מצאתי חלוק שלהערכתי ימצא חן בעיניה, ובבואי הביתה כפי שציפיתי, אורו עיניה. אולם, לאחר שניות מספר, תוך כדי שהיא בוחנת אותו, הגיבה בשאלה: "מה קרה ?האם חילק ועד העובדים חלוקים לעובדי המפעל?" גם בפעם אחרת, כששבתי הביתה ופרחים בידי, היא שאלה אותי: "האם הרוכל הניצב בפינת הרחוב, לא איפשר לך להמשיך בדרכך עד שתקנה פרחים?" כשסיים הבעל את 'סיפור חייו', פניתי לרעיתו ושאלתיה: האם יהיה זה נכון לומר, שכאשר הגבת לדבריו במילים 'אתה רעב', אמרת זאת בעצם כדי שהוא ישוב ויאמר פעם נוספת, "לא, האוכל אכן היה טעים". היא השיבה בחיוב. כשאמרת שאת החלוק כנראה חילק ועד העובדים, רצית בעצם שיאמר: "לא, רכשתי את החלוק משום שאני מעריך אותך". היא השיבה בהנהון של הסכמה. האם יהיה זה נכון לטעון שכאשר הגבת כפי שהגבת, לגבי הפרחים,למעשה רצית שיאמר: "לא, קניתי את הפרחים משום שאני מכיר לך טובה על עבודתך הקשה והמאומצת למעני ולמען המשפחה"? ושוב היא השיבה: "נכון מאד." לעיתים בן-הזוג משדר מסר מסוים, והמאזין קולט אותו בצורה הפוכה ממה שבן-הזוג התכוון להביע - וזאת בלא שמישהו מהם אשם בכך. כאשר למעשה היא שידרה: "אמור שוב...

כאשר אדם יפסיק להשוות את עצמו לאחרים- חייו יהיו שווים יותר

מחזות נוראות הוד, נגלו לעיתים בפני בני משפחתו של רבי שלמה זלמן זצ"ל, עד היכן מגעת חכמתו ורוב צדקותו, בכבוד בני ביתו. באחרית ימיה של חמותו הרבנית עליה השלום, שהיתה זקנה מופלגת באה בימים, ההליכה היתה קשה עליה ביותר, ולא היה באפשרותה להשתתף בשמחות גם אצל בני משפחתה הקרובה. רבי שלמה, כשהיה משתתף בשמחות קרוביה, היה נוהג ליטול פרוסת עוגה וכעך אחד עבור חמותו, הוא היה מוסיף לציין בפניה, "לקח" זה היה מברית פלוני, הכל שתרגיש ולו במעט טעם השמחה... ליל שבת, רבי שלמה בוצע את החלה ומחלקה למסובים. סביב השולחן מסבות גם אשתו וגם חמותו האלמנה. הרב מקפיד לתת לאשתו ולחמותו פרוסת החלה, לשתיהן בבית אחת! מעולם לא נתן לאשתו לפני חמותו ולא לחמותו קודם אשתו! כך היה זהיר בכבודם של בריות, בחוכמה יתרה, בבינה עמוקה ובצדקות מופלגת.

תמיד ראיתי את רבי יצחק דוד רץ ברחוב כדי לעזור ליהודי...

תמיד ראיתי את רבי יצחק דוד רץ ברחוב כדי לעזור ליהודי, היה ממהר לקנות לאלמנה או יתומים מצרכים בסיסיים, כמו לחם וחלב, את ביתו נתן לבחור גלמוד, והוא הלך לדירה אחרת, שם גידל בחדר קטן את שבעת ילדיו, ומעולם לא היה צר לו המקום. ראש ישיבה חשוב ביקש לפטר אלמנה שעבדה במשרד הישיבה ועבודתה הפכה מיותרת, סיפרה לו כי ר' יצחק דוד גוטפארב אמר הלוואי שאפחד מרבונו של עולם כמו שאני מפחד מאלמנה, והפיטורין בוטלו...

בואו והצטרפו לרשימת תפוצה [email protected]

מעיקר הדין מותר להעלות לתורה אב ובן וכן שני אחים זה אחר זה, אבל מחשש עין הרע אין להעלותם זה אחר זה. אלא יעלו אדם אחר ביניהם. אם הגבאי טעה והעלה לתורה אב ובן או שני אחים זה אחר זה, יעלו לתורה.

דברי תורה מפי ראש מוסדות "אור החיים" משולחן גבוה הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א

אחת המצוות האהובות על אנשים רבים היא מצות ה"תוכחה". נהנים הם להוכיח את הזולת ולהכות בו בשבט על פיהם על אי אלו עוולות שבחיקו. ישנם גם כאלו המהדרים במצוה זו, ומחפשים את רעתו של השני כדי להוכיחו. רבי ישראל מאיר הכהן היה תמה: מפני מה נשתנתה מצות תוכחה הנאמרת על ידי רבים בכעס וברוגז - משאר מצוות עשה שבתורה, האם יעלה בדעת מאן דהוא להניח תפילין ברוגזה, או לאכול מצה בזעם?! מה שאומר שהתוכחה כנראה לא נאמרת ממקום נקי, שכן אילו היתה נאמרת בנקיות ובטוהר לב, כדי לקיים דברי התורה, הייתה גם נעשית בצורה הראויה כפי שהתורה רוצה שתעשה. וכך פסק הרמב"ם בדיני התוכחה (הלכות דעות וח): המוכיח את חבירו, לא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: "ולא תשא עליו חטא". כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא". מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים... בטרם תוכיח את זולתך, בדוק בעצמך האם מטהרת הלב באה התוכחה, ולשם שמיים היא נעשית. זכור כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" קיימת אף היא, ומחייבת אותך שלא לבייש ולהכלים. עשה זאת כפי שהיית רוצה שיעשו זאת לך.

מורה פונה לאחד התלמידים: "אמור לי שלוש חיות שחיות במדבר." התלמיד משיב לה: "שלושה גמלים..."

****

רק למורים משפט מוזרים: "לא רק שאתה לא מגיע בזמן אתה גם מאחר"!!!

****

מורה: "דני, מהו העץ שאתה הכי אוהב?" דני: "אקליפטוס." מורה: "יפה, ואיך כותבים אקליפטוס?" דני: "בעצם אני הכי אוהב דקל..."

כל זמן שאדם לא מבין לעומק נקודה זו – שהכעס הוא ההיפך המוחלט מחינוך, היצר הרע ממשיך לפתות אותו להחמיר את כעסו, שיכול להתפרץ לא רק על הילדים אך בעיקר עליהם. וברגע שהוא מבין שהכעס סותר את בניין החינוך – הוא מגיע למסקנה הברורה שהכעס מיותר ולא פתרון או דרך בחינוך הילדים.

תחילה על ההורים ללמד את הילדים לדבר, אחר כך ללמדם לשתוק...

אין בני אדם אוהבים לכבד אחד שחושב שזה מגיע

סיפר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מתמיד ובקי מופלג למד בישיבת וולוז'ין. פעם אחת נשאלה שאלה. התשובה היתה כתובה מפורשות בתוספות, אך למרות זאת הוא לא ידע אותה. מרוב צערו קם מהשולחן וברח. נכנס למקום סתר וישב שם שבע שנים כשהוא לומד בהתמדה עצומה, עד שהפך להיות אחד מגדולי ישראל.

שני חברים הולכים ברחוב לפתע אחד מהם שם לב שחברו גורר את הרגל ומסתכל ורואה שסוליית הסנדל שלו קרועה ושואל אותו: " למה אתה הולך ככה היכנס לחנות וקנה לך סנדלים " משיב החבר: "אבל אין לי כסף" החבר אומר: " אז למה לא אמרת? " אומר הראשון וממהר להוציא מהתיק חבילה של שטרות של 200 שקלים שקשורה בגומייה מראה לחברו ואומר: "הנה זה בטח יעזור לך". החבר בעל הסוליה הקרועה ומחייך באושר ולא מאמין למראה עיניו, בזמן שחברו מסיר את הגומייה מהשטרות ומגיש לו אותה : " קח את הגומייה וקשור את הסנדל, בשביל מה יש חברים? "

רבנו משה בן מכיר זצ"ל, מחבר הספר "סדר היום", שחי בתקופת האר"י הקדוש, כנה את בית- המדרש בתואר "הסגר". והיה מסביר: "התעלותו של בן ישיבה תלויה במידת הסתגרותו בין כותלי בית המדרש, בארבע אמות של הלכה, כשהוא מקדיש את כל ישותו ללימוד התורה ולא מסיח את דעתו מתלמודו."

More in this printout

View the whole printout