מונולוג מצמרר של אב
סיפור א': כמה דמעות אנשים שופכים להיוושע בכל מיני ישועות המתמהמהות מלבוא, ולא חולמים כי הישועה שלהם הכי קרובה אליהם.
הזדעזעתי לראות עד כמה קפידא של אב יכולה להזיק לבתו. בתי הנשואה התארחה אצלי באחת השבתות. בליל שבת עת בירכתי את הילדים באה אלי ועם דמעות בעיניה ביקשה: "אבא!!! בבקשה תברך אותי מעומק הלב שאזכה להפקד בבנים"!!!
פתחתי את פי לברך אך... הברכה מיאנה לצאת! זו תקופה ארוכה שבתי לא זוכה להיפקד בזרע של קיימא, והנה אני לא מצליח לברך אותה! דמעות הציפו את עיניי כאשר ראיתי שאני לא מסוגל לברך אותה. בעומק לבי ידעתי את הסיבה לכך, אולם לא האמנתי שעד כדי כך יגיעו הדברים.
בזמן השידוך התעקשו הצד של החתן לסכום כסף שהיה מעל ומעבר ליכולת שלי, עד שבקושי רב עמדתי בדיבורי והבאתי את מה שהתחייבתי לתת. אמנם לא בתי היא שדרשה את הכסף, אבל סוף כל סוף 'בזכותם' שקעתי בחובות גדולים, אחרי שכל ימי חיי לא העזתי לבזבז או ללוות עבור משפחתנו, והנה עתה חיי קשים בגלל בור החובות.
כנראה שהכאב על כך יצר בעומק לבי תרעומת וקפידא, ואלו התוצאות...
נשארתי עומד כשדמעות זולגות מעיניי. לא האמנתי זאת על עצמי. אני נחשב אוהב את הבריות - והנה אני לא מסוגל לברך את בתי! זאת אומרת שאני כאוב ופגוע ואפילו לא מודע לכך...
בסוף התגברתי על עצמי וניקיתי את הלב ובירכתי את בתי. אחרי שברכתי אותה אמרתי לה שהיא עוד תראה שבקרוב ממש היא תזכה לזרע של קיימא. אכן קיבל ה' תפילתי וזכתה בתי לחבוק בן שהפך אותי לסבא!!!
אני כותב את זה ומפרסם לציבור שישימו לב לכך, שלפעמים הילדים סובלים וזה בגלל ההקפדה שלנו עליהם. על ההורים החפצים בטובת ילדיהם לחשוב ולהיזכר בכל מיני פגיעות שנפגענו או הקפדנו ולומר מחול מכל הלב!!! ואם הסיפור יועיל ולו לאדם אחד – דייני.
סיפרתי לחבר את הסיפור, והוא אמר לי: "אין לך מושג כמה שזה נכון!!! אמא שלי אמרה לי יום אחד שאני בטלן, מכיוון שהמשפחה גדלה ויש לי שני מחסנים שבשבירת קיר אחד יכולים להצטרף לדירה. אמרתי לאמא שאם היא תמחל לי על הצער שהיה לה ברכישת המחסנים עבורי אז הקיר ייפול לבד".
אמא מחלה לי מכל הלב ו...למחרת הקיר נפל מעצמו!!! זה לא צחוק! באמת כך היה. אשתי הזמינה בעל מלאכה ללא ידיעתי, וללא ידיעה מהשיחה והקפידא של אמי, והבית הורחב. (בעל המעשה: ר.י) (גיליון טיב הקהילה).
'תחנונים ידבר רש – ועשיר יענה עזות'
סיפור ב': "מאז ומתמיד הייתי אדם עדין ורגוע", מספר לנו יהודי שמסיבות מובנות מעדיף שלא לחשוף את שמו, "אני לא זוכר את עצמי צועק על מישהו מאז שנהייתי בן שמונה בערך", הוא מוסיף. "תמיד הייתי מחייך לכולם, מסתדר עם כולם, ברוך ה' זכיתי להתברך במידות טובות".
התכונה הנפלאה הזאת באישיות שלי, עזרה לי מאוד בחברה, בלימודים, בכל מקום. תמיד היו לי חברים לרוב, אולי לא חברי נפש שחלקו את כל זמנם רק איתי, אבל היתה לי ידידות טובה עם כמעט כל מי שרק הכרתי, עם כולם הסתדרתי".
"אחרי שהתחתנתי ונולדו לי כמה ילדים, נדרשתי במצוות מורי ורבי לצאת לעבוד. עבדתי כמגיה ספרים תורניים, התפרנסתי בצורה סבירה יחסית, והמשכתי להיות נחמד לכולם".
"לפני כמה שנים החלטתי לעשות מהפך. במקום לעבוד אצל אחרים ולהתפרנס בצורה סבירה, אני יכול לפתוח עסק עצמאי, ולהתחיל להרוויח הרבה יותר".
"למדתי את התחום של עימוד ספרים, ויצאתי לשוק כמעמד ספרים. התברר שהסגנון העדין שלי התבטא גם בעיצוב. אנשים שיבחו מאוד את העימוד ואת העבודה שעשיתי, הייתי אדם שנוח לעבוד אתו בגלל התכונות שציינתי, וב"ה שמי הלך לפני, ובתוך זמן קצר כבר היה הלו"ז שלי מלא ועמוס למשך חודשים ארוכים קדימה.
"כשראיתי שזה המצב, עשיתי מה שכללי המסחר אומרים שצריך לעשות. הקפצתי את המחיר פי שניים, כשהמטרה היתה לצמצם את הביקוש בחצי, ומצד שני להישאר עם אותה רמת הכנסה.
להפתעתי קרה דבר לא צפוי. הלו"ז שלי המשיך להיות מלא, והביקוש רק הלך והתגבר".
"מה עושים ? מקפיצים שוב! המחיר טיפס ואיתו גם הביקוש לעבודה, עוד ועוד אנשים וארגונים פנו אלי שאעמד להם ספרים"...
"הרגשתי בעננים, מעולם לא היתה לי כזאת הצלחה כספית, אף פעם לא חלמתי שאני אוכל להרוויח סכומים כאלו מדי חודש בחודשו, והעתיד נראה זוהר עוד יותר, כי כל הזמן המשכתי להעלות את המחיר"...
"בשלב מסוים שכרתי כמה אנשים שעבדו תחתי, הם עשו את הבסיס של עבודת העימוד, ואני עשיתי רק את הגימורים, מה שלא הפחית מרמת שביעות הרצון של הלקוחות. זה נמשך שנה שנתיים, וכמו שאמרתי, העתיד נראה זוהר מתמיד".
ואז קרה דבר שהיה לפלא בעיני. הביקוש החל להצטמצם. נהיו לי חורים בזמן, לא היתה לי מספיק עבודה לתת לעובדים שלי, ופתאום שמתי לב שבעצם כבר הרבה מאוד זמן שלא הגיע לקוח חדש, אני עובד רק עם לקוחות ותיקים שגם הם הולכים ועוזבים אותי בקצב ביל"...
תפסתי את עצמי ל'שיחה אחד על אחד', ושאלתי את עצמי, שלוימה, תגיד מה קרה ? למה אנשים לא באים אליך? האם העבודה שלך כבר לא מה שהיה? אולי קם לך מתחרה רציני שנותן עבודה בקצב מהיר יותר ועם תוצאה טובה יותר ובמחיר זול יותר" ?
ואז, כשהתחלתי להתבונן בעניין, שמתי לב לעוד משהו שעד עכשיו לא ייחסתי לו חשיבות... אין לי חברים! לראשונה בהיסטוריה אנשים לא מתלהבים לפגוש אותי. אני כבר לא כזה פופולרי בחברה כמו שהייתי פעם".
חזרתי הביתה שקוע במחשבות, ואשתי שראתה שקרה לי משהו שאלה אותי למה אני נראה ככה. סיפרתי לה על מה אני חושב. לא הייתי מודאג מעול הפרנסה, כי ב"ה חשבון הבנק היה עמוס, ותמיד אני יכול 'לגרד' כמה עבודות מפה ומשם כדי לכסות את ההוצאה החודשית הקבועה. אבל הייתי מודאג שאולי משהו קרה לי שפתאום אנשים אל מתלהבים ממני, לא בחברה ולא בעבודה"...
"אשתי אמרה לי: תעשה מה שאתה תמיד עושה כשיש לך שאלה... לך תשאל את הרבי".
"ואכן, ניגשתי אל הרבי, הוא שמע אותי בכובד ראש, ולבסוף שאל אותי: "למה אנשים אהבו אותך בעבר" ?
עניתי לרבי, שתמיד אמרו לי שאני מאוד עדין, רגוע, שליו וחייכן... הוא נעץ בי מבט... לא אמר כלום. רק הסתכל עלי והסתכל, ואני הרגשתי שהוא מבשל אותי מבפנים עם עיניו הטובות. פתאום נפל לי האסימון...
" אה... אולי אני כבר לא כל כך עדין כמו פעם". ???
הוא לא ענה לי. רק המשיך להסתכל עלי, ונתן לי לעכל בעצמי את העניין".
אני המשכתי לחשוב, ונזכרתי שלפני שבוע צעקתי על הגבאי בבית הכנסת, שזה לא בסדר שהוא מדליק מזגן בעוצמה כזאת בשבתות אחרי שכבר הערתי לו פעמיים שמדי קר בתפילה. פעם לא היה קורה דבר כזה, לא הייתי צועק על אף אחד, בטח לא על הגבאי בבית הכנסת".
אתמול רבתי עם נהג בכביש דבר שמעולם לא קרה לי! כמו כן צעקתי על איזה איש אחד שעקף אותי בתור במכולת, ועוד פעולות שעשיתי שממש לא אופייניות לי.
" אמרתי לרבי שאני מבין מה קרה לי, אבל אני לא מבין איך זה קרה ולמה זה קרה. איך בנאדם עדין ואיכותי הופך פתאום לאדם גס וצעקני" ?
הרבי ענה לי תשובה קצרה וחדה מאוד: "המצב הכלכלי"."!
יצאתי משם מסוחרר, ונזכרתי שיש כזה פסוק ב'משלי''תחנונים ידבר רש – ועשיר יענה עזות'. זו דרכו של עולם, העניים מדברים בתחנונים והעשירים מדברים עזות, לפעמים בחוצפה.
חזרתי לרבי בריצה ושאלתי אותו שאלה אחת נוקבת: "האם כדי להיות עדין חייבים להיות עני? אי אפשר להיות מבוסס כלכלית וגם להיות בן אדם עדין ונחמד."???
עכשיו הרבי חייך חיוך גדול ואמר לי: "חס וחלילה! אפשר ואפשר! העניין הוא שעד עכשיו לא הייתי צריך לעבוד על זה, קיבלת את המתנה הזאת באופן טבעי, אבל ברגע שהתחלת להתבסס מבחינה כלכלית ואפילו קצת להתעשר, כבר הגיע השלב שבו אתה צריך לעבוד, להשקיע מאמץ כדי להישאר עדין. אתה צריך ללמוד ספרי מוסר, אתה צריך לעשות חשבון נפש כל יום כדי למצוא את החסרונות שלך, לחזק את הענווה ולדחות את הגאווה ואם כך תעשה, תוכל לחזור ולהיות אותו אדם כשהיית, גם אם מצבך הכלכלי טוב יותר!".
רבינו ה'בן איש חי', עם משל מדהים שהמשיך בעתו, ושבדורנו אנו, הוא אקטואלי מתמיד
סיפור ג': כמדי פעם בפעם, מתעוררים שונאי הדת אשר עינם צרה בפריחתו של עולם הישיבות, ומתלוננים שקצה נפשם במצב הקיים.
נמאס לנו להיות 'פרייארים ולסחוב את החרדים על הגב שלנו", הם טוענים. "קצה נפשנו בתרבות הקלוקלת של אנשים שרק לומדים תורה ולא מביאים תועלת וצמיחה למשק. אינם לומדים לימודי ליבה, ולא נושאים בנטל המשותף של האחריות הביטחונית והכלכלית."...
לפני שנים רבות כתב מרן ה"בן איש חי" זיע"א משל יפהפה, שיכול להתאים גם לעניינו וזה לשונו: "מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו חוץ לעיר כדי לבוא לעיר, ובעודו רחוק משער העיר שתי שעות, מצא איש פיסח יושב על אם הדרך וצועק בקול יללה ותחינה, ויבקש מהעשיר מתנת ידו.
והעשיר הוציא מכיסו מטבע כסף וישליכה אל הפיסח ויקרא הפיסח בקול גדול "אלוקי השמים ישלם לך כפל כפליים על החסד אשר עשית עמדי". וירם את המטבע שהשליך אליו העשיר, ובצלעו על ירכו ניגש אל הרוכב וינשק שולי מעילו ויאמר "אם טוב בעיניך להגדיל חסדך עמדי ונתת לי לרכוב עמך על סוסך להביאני העיר כי הדרך רחוקה ולא אוכל לילך רגלי, לבוא שמה"...
והעשיר שהיה נדיב לב וחפץ חסד ירד מעל הסוס וירכיב את הפיסח על הסוס ויתן את הרסן בידו, ואחר כך עלה גם הוא על הסוס וירכב. והיו שניהם רוכבים ביחד על הסוס הפיסח בראש והעשיר מאחוריו. אחר שנכנסו לעיר והגיעו לשוק, אחז הפיסח בידו את הרסן ועצר את הסוס והעמידו, ויפן אל העשיר הרוכב מאחוריו ויאמר לו: "עתה רד מעל הסוס כי כבר עתה אנו נמצאים בשוק העיר".
ויאמר לו: "מה אתה מדבר? וכי זה סוסך או סוסי? מהר איפו רד פן תקצר רוחי בך והשלכתיך כרגע ארצה!" ויזעק הפיסח צעקה גדולה ומרה בכל השוק בעודו רוכב והרסן בידו ויאמר בקול בכי: "ראו אנשים טובים מה מעולל לי הרשע הזה! חושו לעזרתי כי איש פיסח וחלש אנוכי ואין אני יכול להתקומם נגד הבליעל הזה האומר לגזול את סוסי ממני. הלא אנוכי פגשתי את האיש הזה יושב על המסילה הרחק שתי שעות מפתח העיר ויתחנן אלי כי עייף הוא ונכמרו רחמיי עליו וארכיבהו, ועתה שצריך להודות לי על חסדי אומר להשליכני ארצה ולגזול את סוסי ממני אשר הוא כל רכושי"!
ויקומו כולם לריב עם העשיר, ולשווא עמל להכחיש דברי הפיסח, כי יללת הפיסח ודמעותיו המדומות עוררו חמלה בלב כל האנשים ויאמינו לו. סוף דבר אמר העשיר: "אם כן איפוא ניסע נא לשופט".
ניגשו אל השופט ויספר לפניו דברי הריב ויאמר השופט אל העשיר: "רואה אני את דבריך כי אמת הם אך מה אוכל לעשות, הלא אתה בידך איבדת את זכותך וכוחך כי כאשר חסת עליו והסכמת להרכיבו על סוסך. היה לך להרכיבו מאחוריך והרסן הוא בידיך ואז לא היה יכול לדבר נגדך דבר, אך עתה אשר השלטת אותו עליך והרכבתו לפניך ומסרת הרסן בידו, הרי שני דברים אלו הם כמו שני עדים המעידים כי הסוס שלו".
רבינו ה'בן איש חי' השתמש במשך זה כדי להסביר כיצד צריך האדם להתגבר על היצר הרע, להישאר בשליטה ולא להעביר את המושכות לידיו של היצר חלילה וחלילה.
אבל אנו, לפי דרכנו, נלמד ממנו גם לעניין זה של לומדי התורה ואלו הנסים להצר את דרכיהם, כי כמוהם כאותו קבצן, כל חיותם וכל קיומו של העם היהודי בארץ ישראל נשאבת מלימוד התורה והם מבעטים ומנסים להפוך את הקערה על פיה.
עד כמה צריך אדם להרחיק לכת כדי לפייס את חברו, ולמנוע ממנו צער
סיפור ד': מסופר על איש צדיק ותלמיד חכם גדול שהיה מתגורר בשכונת שערי חסד בירושלים, שבאחד הימים התאלמן מאשתו. זמן מה לאחר שחלפו ימי האבל, הגיע אליו שדכן שנשלח אליו על ידי אשה שהתגוררה בשכונה, שהיא רוצה להינשא לו.
אותה אשה היתה קשת רוח עד מאד, ידועה בפי כל כמרבה בדיבור, והכל ברעש גדול. והנה למרבה הפלא הסכים אותו איש צדיק להצעה. באו אליו בני משפחתו לדבר על ליבו שיחזור בו מהסכמתו, שהרי מדובר באשה טרדנית והוא עלול לסבול ממנה קשות, והלא יש גם הצעות אחרות ולמה לו לקבל דוקא הצעה זו? כהנה וכהנה דיברו על ליבו ולא עלה בידם להניא אותו מהחלטתו.
לאחר שהפצירו בו מאד להסביר להם את עמדתו, נענה ואמר כי שתים עשרה שנים קודם לכן היא באה לביתו, ודיברה עם אשתו המנוחה זמן רב וברעש גדול, דבר שהפריע לו בלימודו, ובתגובה גער בה, והיא נפגעה עד מאד.
אמנם לאחר מכן ביקש את סליחתה אבל היא סירבה למחול לו, עכשיו, אמר, כמדומה לו שאם ישא אותה לאשה היא תמחל לו.
עוד מסופר על יהודי אחד שהסיע פעם במכוניתו את הרה"ק רבי משה פיינשטיין זיע"א לישיבה, בצאת ר' משה מן המכונית, טרק המסיע את דלת המכונית שלא בכוונה על אצבעותיו של ראש הישיבה, ר' משה קפץ את אצבעותיו הפגועות וחפנם בידו השניה, הוא נשך שפתיו מרוב כאבים וצעד לתוך בנין הישיבה מבלי להוציא הגה מפיו. תלמידים אשר היו נוכחים בשעת מעשה, שאלוהו לאחר מכן מדוע כה התאמץ להבליג? ענה הצדיק בשקט: האיש הצעיר היה כה אדיב בהסיעו אותי לישיבה, האם יכול אני לפגוע ברגשותיו בהראותי לו שמשהו אינו כשורה. (מתוך עלון 'סיפורי צדיקים' בהר-בחוקותי).
שלח לך אנשים
סיפור ה': בראשית שנת תשי"ג - מספר הר"ר שלמה לורינץ זצ"ל - נסעתי לאנגליה, כדי לשהות בימי ראש השנה ויום הכיפורים בעיר בורנמות' – עיר נופש ידועה, שבתקופה זו התרכזו בה עשירים רבים. מטרת הנסיעה היתה גיוס כספים עבור כפר הנוער 'חזון יחזקאל'.
בהתקדש החג, לפני תפילת ערבית, דרשתי בפני הקהל בבית המלון שם, וההצלחה האירה לי פנים. כך עשיתי בבתי מלון נוספים שהיו במקום. אולם, כאשר הגיעה שעת התפילה, וראיתי את טיב המחיצה המפרידה בין גברים לנשים, שספק אם היה ניתן לכנותה שם 'מחיצה', ואולי היתה כשרה בדיעבד, העדפתי להתפלל לבדי בחדרי.
יום הזיכרון ("יאהרצייט') של אבי זצ"ל חל בראש השנה, וכמובן התכוונתי לומר קדיש כבכל שנה, אולם מאחר שבאותו ערב לא התפללתי בציבור, שכחתי לומר את הקדיש, ונשכח ממני עניין היאהרצייט של אבי בכלל. עובדה זו גרמה לכך, שגם למחרת, כאשר התפללתי בציבור במקום כשר, נשכח ממני שעלי לומר קדיש. כך עבר עלי ראש השנה, בלי שאגיד קדיש אחרי אבי.
כאשר נזכרתי בכך, היה מאוחר מידי. לא ניתן לתאר במילים את גודל הצער ואת שברון הלב שאחזני. נפשי היתה עגומה עלי עד כדי כך, שגמלה החלטה בלבי, שמאחר שעבודתי הציבורית הביאה אותי למצב שאשכח לומר קדיש על אבי, עלי להסיק את המסקנה ולפרוש ממנה לאלתר. היתה זו החלטה ברורה וסופית.
חזרתי לארץ ישראל, ומיד פניתי למרן החזון איש, על מנת להודיע לו על החלטתי הנחושה והסופית, לחזור ללימודי כמאז ומקדם, מאחר שנכשלתי בדבר חמור כל כך, והזנחתי את יום הזיכרון של אבי בעקבות התמסרותי לעבודת הציבור.
להפתעתי, אמר לי החזון איש: "איני מבין מה אתה שח! הלא אמרת קדיש"!
חשבתי לרגע שמרן לא הבין אותי, וחזרתי ואמרתי לו: "לא כן, לא אמרתי קדיש"!
חזר והשיב לי מרן: "טועה אתה, אכן אמרת קדיש!!!"
וכי מה עניינו של קדיש ביום היאהרצייט? הוסיף מרן – כאשר הבן מקדש את שמו של הקב"ה ברבים, עושה הוא נחת רוח לנשמת הוריו. וכי יכולה להיות נחת רוח גדולה מזו, שויתרת על נוחיותך הפרטית, נסעת למרחקים, התפללת בראש השנה ביחידות ללא מנין הכל כדי לשאת בעול הציבור ?! אין לך קדיש גדול מזה!!!".
אין צורך לומר, שמילים אלה שיצאו מפי מרן, השפיעו עלי וחזרתי בי מכוונתי לפרוש מעבודת הציבור, ואכן בזכות מרן זכיתי להמשיך ולשמש בעבודה זו במשך שלושים ושלוש שנים נוספות. (במחיצתם).
****
****
עם הלב לא 'הולכים בכח'
סיפור ו': סיפר הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א, שלפני רבות בשנים עוד בטרם קום המדינה, בהיותו פעם אחת בכותל המערבי ראה יהודי אורח מחוץ לארץ, שניכר היה עליו כי הוא נרגש מאד מן הביקור בכותל. הוא נעמד להתפלל בכותל על ידו, פתח והתחיל באמירת ספר התהלים.
מתחילה לא היתה ניכרת בו שום התעוררות, הוא נראה יהודי פשוט ואמר את התהלים בפשיטות כהרגלו, ובלא שום התעוררות ניכרת ['לא הלך לו'....] והנה לפתע, לאחר שסיים את כל ספר התהלים והגיע לשני הקאפיטלאך האחרונים במזמורי הללו-קה - נפתח פתאום סגור לבו, הוא החל לבכות באמירתם בהתרגשות גדולה, והתגבר בכיו כל כך עד שפשוט לא היה יכול לעצור בעצמו ובכה נוראות מאין הפוגות בהודיה ושבח לפני המקום ברוך הוא. וזאת, אחר שכבר אמר מקודם הרבה פרקים שיש בהם השתפכות הנפש.
ואמר הגה"צ שליט"א, שאף שיש כבר מהמעשה הנ"ל יותר מחמישים שנה, עדיין המחזה לנגד עיניו, ובכל פעם שהוא נזכר בזה יש לו התעוררות גדולה. כיוון שלמד מכך שאין האדם צריך לדחוף בכוח את ההתרגשות, רק עליו להתפלל כראוי וכיאות ובכוונת הלב, כדרך שאותו אדם התפלל כדרכו, וההתעוררות מעצמה תבוא, אם רק יכוון לבו לטובה.
שהרי אותו יהודי עשה הכנה גדולה מאוד בלבו לתפילה בכותל המערבי, וטרח לבוא לשם כך בחוץ לארץ, וכך לאחר כל אותם הרבה מזמורים שאמר, זכה שתידלק השלהבת מאליה בליבו. והגם שאת אותם מזמורים אומרים מדי יום ביומו בפסוקי דזמרה, ואולי אף יש קאפטילאך יותר מרגשים בתהילים, מ"מ אין זה מעבודתו של האדם לבחור מתי יבוא הרגש ומתי תבוא ההתלהבות, רק עליו להתפלל בכוונה ומעומקא דליבא, כד"א (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם". (הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, 'טיב הקהילה').
אמר שיש לו שני תנאים, ובלעדיהם הוא לא ייתן לי כלום
סיפור ז': המשפיע הנודע רבי מנדל פוטרפאס זצ"ל, היה אחד מגדולי העסקנים והמנהלים של מבצע זיוף הדרכונים והמסמכים, שסייעו להמוני חסידים לצאת מרוסיה בשנת תש"ו. בזכותו יצאו אלפים מרוסיה, אך הוא עצמו נתפס לבסוף ונשאר שם עוד כמה עשורים.
באותם ימים, הגיע יום אחד יהודי מסכן, שהיה נראה איכר מגושם, וביקש מראשי העסקנים שיעזרו לו גם לצאת מרוסיה. הם חששו עד מאוד לשתף פעולה עם אדם לא מוכר, שמא הוא סוכן ק.ג.ב. או מהמלשינים היהודים שהיו מצויים שם לרוב, ואם יעזרו לו אז יגלה
את כל העסק וכולם ייתפסו. אבל הוא ממש התחנן לפניהם וטען כי גם הוא חסיד וכי הוא תלמידו של המשפיע הגדול מהעיר 'נעוול', רבי זלמן משה היצחקי זצ"ל.
רבי מענדל פוטרפאס התפלא למשמע דבריו, שכן הוא עצמו היה מתלמידיו של רבי זלמן משה, ולא הכיר את אותו יהודי. ואז סיפר להם הלה את סיפורו:
"לפני המלחמה נדדתי מעיר לעיר, והייתי חסר כל. זה היה בשנות הרעב באוקראינה. הגעתי לעיר 'נעוול' ומיד הלכתי לישון בבית הכנסת. וכשקמתי מאוחר מאוד בבוקר בטני הציקה לי אחרי שלושה ימים של רעב, בית הכנסת היה ריק, רק ר' זלמן משה עמד שם כבכל יום עם טליתו על פניו, נשאר אחרי כולם מאריך בתפילתו.
"לאחר כמה שעות כשסיים את תפילתו, ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שייתן לי משהו לאכול. הוא מיד נענה, אבל אמר לי שיש לו שני תנאים, ובלי זה הוא לא נותן לי כלום: 1) שמתחלקים באוכל שווה בשווה. 2) שאני חייב לבזות אותו כראוי..."
"מה יכולתי לעשות? הייתי רעב והסכמתי. הגענו לביתו, והנה הוא מוציא קופסא קטנה עם קצת שמנת. ומחלק אותה לשניים. את המים של השמנת הוא נתן לי, ולעצמו לקח את השמנת בעצמה. כשרציתי להתחיל לשתות, עצר בעדי ואמר לי שלא עמדתי בתנאי השני, ואני חייב לבזות אותו".
לא ידעתי מה לעשות. והוא מתעקש. הרעב גבר עלי, ובפרט שכבר הרחתי את ריחה של השמנת, ומיד פתחתי את פי והתחלתי להמטיר עליו קללות וגידופים כמיטב השפה הרוסית... למה הוא לוקח לעצמו את השמנת ונותן לי את המים וכו' וכו'...
"כשסיימתי, חייך ר' זלמן משה והחליף את הצלחות, את הצלחת שלי עם המים לקח לעצמו, ולי נתן לי את השמנת".
כששמעו זאת החסידים, ידעו מיד כי האיש דובר אמת וכי סיפורו אמיתי, שכן הכירו את סגנון עבודתו של רבי זלמן משה, שהיה עמל תמיד לבטל עצמו וישותו, ואותו מעשה התאים לו להפליא. (הובא בגיליון 'תענוג הפרשה').
הרבה דרכים להקב"ה להסיר מדרכנו את המכשולות –ובלבד שמבקשים את עזרתו באמת
סיפור ח': היה זה לפני שנים אחדות כאשר הייתי צריך לטוס לארה"ב, לראשונה בחיי. בעת ההכנות לטיסה בת שתים עשרה השעות, נשאתי תפילה שכל הנסיעה הזאת תעבור בשלום ברוחניות ובגשמיות, ושלא יהיו שום בעיות בסמוך למקום מושבי.
עליתי למטוס, התיישבתי והתחלתי לסדר את חפציי ולהתרווח במקומי; ברם, כאן הוציא שכני - שלא היה אדם דתי מחשב גדול מתיקו, הפעיל לעצמו וידאו ומיד שקע בתוכו ראשו ורובו.
נהיה לי רע. המסכים הקטנים ממול המושב הם עוד חצי צרה, כי עדיין אפשר להסיט את הראש ולא להביט במסך שממול מושב השכן. אך כאן הוא החזיק בידיו מסך גדול בו ריצד מולי הוידאו המכוער על שלל צבעיו הנוצצים, והדרך היחידה שלא לראות את כל הכיעור היתה, לשבת עם עיניים עצומות במשך שתים עשרה השעות הבאות...
ידעתי כי אין אני יכול לבקש להחליף מקומות רק בגלל שהשכן מחזיק בידיו מחשב נייד. אך ידעתי גם ידעתי כי מהקב"ה אינני צריך להתבייש, נשאתי שוב תפילה חרישית שיצילני מן הצרה שפקדה אותי כעת.
עודי מתפלל, והנה האדון היושב לפני שכני בשורה הקדמית לנו, החליט כי הוא צריך לנסות את כל האופציות של המושב עליו הוא יושב. אחת מן האפשרויות היא, להשכיב את המשענת כך שהמושב יהפוך למצב שכיבה. ההוא לא חשב פעמיים ולא הביט לאחור אפילו פעם אחת, משך בחוזקה את ידית המשענת - אשר נתקלה במחשבו של שכני היושב לצידי, וגרמה בכך שהחלק החיצוני של מחשבו נסדק.
יותר מזה כבר לא הייתי צריך. שכני, בעל המחשב, קם ממקומו רותח מכעס. החל לצעוק ולקלל והפך את כל המטוס כי שברו לו את מחשבו היקר. לא הועילו כל ההסברים על כך שמחשבו כלל לא נשבר, והסדק נוצר רק בחלקו החיצוני. הוא לא אבה לשמוע מכלום, אלא דרש במפגיע שיעבירו אותו למקום אחר, מאחר וכאן הוא איננו יכול לשבת יותר.
צוות הטיסה הגיע בבהילות, והחלו לתור אחר מקום ישיבה חלופי, בהותירם את מקום מושבו הקודם – הנמצא לצידי – ריק מאדם, ואותי עם טיסה נעימה חלקה וכשרה.
הרבה דרכים למקום. הקב"ה רק ממתין לראות שמבקשים ממנו בכוונה אמיתית ושלימה, וכאשר מבקשים את עזרתו ית', יש לו הרבה דרכים להסיר מעמנו את המכשולות. (גיליון 'אוצרות שמירת העינים').
סיפור מאלף עם נקודה מעניינת למחשבה לגבי תפילות על הזולת בימי הרחמים והסליחות
סיפור ט': במהלך ביקורו של הרה"ק רבי יצחק מאיר העשיל זצ"ל, אבי שושלת קופיטשניץ' בעיר בוטשאטש, נוכח הגרש"ז הורביץ זצ"ל, הרב מפאטיק, במופת גלוי שחולל הרבי. מרוב התפעלות פנה אל החסיד הישיש זצ"ל הגאון רבי יחיאל פפר זצ"ל, רב באוזריאן, שכבר היה אז זקן מופלג בן למעלה מתשעים שנה, וסיפר לו את אשר ראו עיניו.
ויען רבי יחיאל ויאמר: גם אני נוכחתי בסיפור כזה. כאשר ביקר הרבי בעיר טרונופול, מישהו בא לשאול אותו בעניין ניתוח, שהרופאים ציוו שהדבר דחוף, והרבי הורה: "שלא ינתחו ולא יחתכו והקב"ה ישלח לך רפואה". ומדבריו לא נפלה מילה ארצה, והאיש נרפא ללא צורך בניתוח.
מאז הסיפור הסתובבתי כל הזמן עם קושיה, איך פסק הרבי מלכתחילה נגד דעת הרופאים ? הלכה היא שסומכים על רופאים, ואפילו על רופא גוי, כגון בנוגע לאכילה ביום הכיפורים וכו', אז הכיצד פסק הרבי נגד הרופאים ?
בהזדמנות כאשר נכנסתי אל הקודש פנימה הרהבתי עוז ופרשתי בפניו את השאלה שמציקה לי מזמן, וזה מה שהשיב: "אינני מבין לגמרי מה שאלתך. הרי אם מבקשים מהקב"ה, אב הרחמים, בכוונה אמיתית ומלאה לחוס על נפש יהודי מדוע שלא ישמע? הרי לא בקשתי אז כלל על עצמי, רק עבור נפש מישראל"!
למעשה: תשובה פשטנית זו, סיים רבי יחיאל, הפליאה אותי יותר מכל המופתים. כי דבר שהיה מוחזק אצל כולם כ'מופת', נראה בעיניו כל כך מובן ופשוט, עד שאינו מבין איך יכול להיות שמבקשים עבור יהודי ולא ישמע לו הקב"ה. (בטאון 'אוהב ישראל' תשרי תש"ס ע' י"ט, מובא ב'זכרונם לברכה'.)
נקודה למחשבה אודות תפילות על הזולת בימי הרחמים והסליחות. (הרב ישראל למברגר מוסף שבת קודש שופטים תשע"ז).
כשאמא נותנת את הלב... | הרבנית אזרחי ע"ה מספרת על מסירות הנפש של אמה ע"ה לחינוך הילדים
סיפור י': בשיחה למגזין 'במה' לפני כשנתיים, סיפרה הרבנית מרת שולמית אזרחי ע"ה א"ח יבדלח"ט מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א, ובתו של מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצוק"ל, על העוז והתעצומות של סבתה ע"ה, אמו של המשגיח זצוק"ל, אשר שלחה אותו בגיל כה צעיר ללמוד תורה.
"הוא עוד לא היה בגיל 13 והיה צריך לנסוע את כל הדרך לבד, בין גויים, מרוסיה לליטא, והגיע למקום שאינו מכיר, לבד. ילד. אמא שלו הכינה לו חבילה של חמאה, לחם וכמה קופיקות וליוותה אותו לרכבת וזהו. היא ידעה שאולי לא תראה אותו יותר כלל, ואכן הם לא התראו שוב".
"היא מאוד אהבה אותו. פחדה ואמרה: אם הם יישארו בעיירה הם יהיו 'עמי ארצים', זו עיירה של 'עמי ארצים' והילדים שלי לא יהיו 'עמי ארצים'! ולכן אני מוכרחה לשלוח אותם. שלחה אותם לסלבודקה בליטא".
איך אבא הסכים לנסוע ברכבת למעלה מעשרים שעות לבד, למקום שהוא לא מכיר ? יותר מזה, הוא אף אמר לאמא שלו: 'אל תדאגי, אני אסתדר'.
"פגשתי את אחותו שהתגוררה שבעים שנה תחת שלטון סטאלין. לאחר שנפלו החומות מיד נסענו לבקרה, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת. היא סיפרה לי שמעולם לא אכלה אוכל לא כשר וכמעט לא היה אוכל. היא עשתה לוח וידעה את התאריכים והייתה מודיעה לבית כנסת של זקנים שהיה על יד ביתם".
שאלתי אותה אם היא זוכרת את אמא שלה, היא הייתה בת תשע כשאמא שלה נפטרה. היא אמרה לי: אני זוכרת שהייתה אומרת: 'מה ייצא מהילדים שלי בעיירה הזו, אם הם יישארו כאן הם יהיו ח"ו עמי ארצים". זה מה שהיא זכרה! אמא שלה הייתה צדקת וזכתה. גם אח של אבא היה גדול בתורה, כיהן כר"מ בישיבה כאן בארץ".
"אמא של אבא נפטרה באופן פתאומי לאחר מספר שנים שאבא הלך ללמוד בישיבה והם לא נפגשו יותר. היא נכנסה לבית של השכנה ואמרה לה: 'השארתי אש דולקת, תשימי לב', והוסיפה משפט שהיה כמו צוואה: 'תשמרי על הילדים שלי'. היא יצאה החוצה והתמוטטה.
הרבנית מדגישה כי כמו אצל אביה מרן המשגיח זצ"ל, אשר אמו התעקשה לשולחו לישיבת סלבודקה ובשל כך צמח והתעלה, כך גם אצל יבלחט"א בעלה הגדול, מרן ראש הישיבה שליט"א".
"גם בבית של ראש הישיבה, אמא שלו החליטה שהוא מוכרח ללמוד. האבא חלה ל"ע במחלת השחפת, באותה תקופה זו הייתה מחלה נוראית, החולה נאלץ לשהות בבידוד ובוודאי שלא לעבוד ולא הייתה פרנסה, הגיעו ממש לפת לחם.
באו ידידי המשפחה ואמרו לאמא: יש לך בן שיכול לצאת לעבוד שיהיה לכם מה לאכול. האמא נעמדה כחומה זקופה ואמרה: 'הוא לא יצא לעבוד, הוא יהיה תלמיד חכם!' היא עבדה קשה ובזכות כך זכתה ב"ה. אם היא הייתה מסכימה הוא היה יוצא לעבוד ומה כבר היה יוצא, וכך בזכות התעקשותה ומסירות נפשה, זכינו וכל הדור זכה".
"האמא נותנת את התשתית בלב", הוסיפה הרבנית לסיום", אחר כך הילד עצמו צריך לגדול, לעמול. האמא בונה וזה משפיע על הילדים, הילדים רואים אצל האמא האם זה מכל הלב, וזה מאוד משפיע עליהם עד כדי כך שהם רוצים ומתייגעים בלימוד התורה. כל אחת יכולה להשקיע את כל רצונה ושאיפתה, מכל הלב, וכך היא תעניק לילד את התשתית הנכונה ולהתפלל שהילד ימשיך ויגדל. ("במה")
סיכום:
אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינותק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'. לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שהיצר מנסה לפתותינו שנחשוב שאנחנו לא "יודעי שמך", ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבותינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו כן יודעי שמך", אנחנו כלנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכלנו הוא, ש"כלנו יודעי שמך".
והיינו צריכים לכתוב את שם החוברת ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי וודאות ויאושים, ורק מפני שבכותרות ושמות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעוז בשמחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של בורא העולם הנקראת "אנחנו - כלנו יודעי שמך!!!"