נר ליואל

סיפור לפרשת השבוע

לעיינ יואל בן ברוך

גליון 60 פרשת ראה תשפייו

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" - הקשר שקודם לקדושה

בפרשת ראה נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגַּדְדוּ... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ."

לשון הפסוק טעונה ביאור, שכן התורה אוסרת להתגודד על המת, ופותחת בנימוק: "בנים אתם לה' אלוקיכם." ולכאורה היה ראוי לפתוח דווקא בנימוק שבסוף הפסוק: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך." הרי איסורי התורה נובעים מקדושתם של ישראל. מה ראתה התורה להקדים דווקא את היותנו בנים?

רש"י מפרש: "לפי שאתם בניו של מקום, ראוי לכם להיות נאים ולא גדודים ומקורחים."

ויש להבין: מדוע תלה רש"י את הדבר בבנים, ולא בקדושתם של ישראל?

ונראה שהתורה מלמדת כאן יסוד גדול!

"עם קדוש" מתאר את מדרגתו של ישראל, ואילו "בנים אתם" מתאר את עצם מהותו. קדושה היא מעלה המחייבת הנהגה מסוימת, אך בן איננו נעשה בן מכוח מעשיו, ואף איננו חדל להיות בן כאשר מעשיו חסרים. זוהי מציאות עצמית.

וכן אמרו חז"ל (קידושין לו ע"א): "בין כך ובין כך קרויים בנים." גם כאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום, שם בנים איננו מסתלק מהם. אין זו מעלה הנקנית במעשים, אלא קשר עצמי שאינו נפסק.

ומעתה מתבאר סדר הפסוק. אין התורה אומרת: מפני שאתם עם קדוש, לכן אתם בניו של הקב"ה. אלא להפך, מפני שאתם בניו של הקב"ה, לכן אתם עם קדוש.

הקדושה איננה יוצרת את הקשר, אלא הקשר הוא שמוליד את הקדושה.

ומעתה מתבאר גם טעם האיסור "לא תתגודדו."

אין התורה אוסרת את האבלות. אדרבה, אברהם אבינו ספד לשרה, ויעקב אבינו בכה על יוסף. התורה אוסרת מעשה של ייאוש, כאילו המוות ניתק את הקשר עם מקור החיים.

על כך אומרת התורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם." בן יודע שגם כאשר אינו מבין את הנהגת אביו, עצם הקשר ביניהם איננו נפסק. אף כאשר המוות מסתיר את ההשגחה, אין הוא מבטל את הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים.

לכן רק לאחר שקבעה התורה את יסוד הבנים היא מוסיפה: "כי עם קדוש אתה."

תחילה הקשר, ורק אחר כך הקדושה - תחילה המהות, ורק אחר כך הנהגתה.

ומכאן יסוד גדול בעבודת ה': יש אדם המקיים את המצוות מפני שנצטווה. ויש אדם המקיים את המצוות מפני שהוא חי את היותו בן לה'. הציווי מחייב את המעשה. הבן משנה את האדם.

סיפור לפרשת השבוע

העין השנייה

מעשה ביעקב דוד, שעמד לפנות בוקר על רצפת האבן של טירת יוזף הפריץ, והחזיק בידו מטאטא שכבר נמרטו רוב זיפיו, ואילו מן האולם הגדול יצאו אחרוני המסובים כשהם מזמרים ניגון שאין בו ראש ולא סוף. אחד מהם דרך על כיכר לחם, שני הפך קערה על פיה, ושלישי חבש על ראשו את כלי הנחושת של המשרתים ואמר שהוא מלך פולין.

"עד שתסיים הכול," אמר שומר הטירה, "אסור לך לילך."

יעקב דוד לא השיב. בן ארבעים ושבע היה, בעל גוף דק וכתף אחת נמוכה מחברתה, מפני ששנים הרבה נשא דליי חלב ברפת שחכר מאת הפריץ. זקנו כבר נתערב בו לבן, אף שלא היה זקן בשנים. בכיס מעילו החזיק דף קטן ממסכת ברכות, שנקרע מספר ישן עוד בבית אביו, והוא קורא בו בכל שעה פנויה. שעה פנויה לא הייתה לו באותו לילה, ואף על פי כן מישש את הדף באצבעו, כדרך אדם הבודק אם פיסת חייו עודנה עמו.

גדיניה הייתה אז עיר נמל צעירה בצפון פולין, סמוך לים הבלטי. מנופי ברזל הרימו מטענים מן האניות, ופועלים באו מכל עבר. יהודי אחד בלבד דר בה: יעקב דוד. מפני מה בא לשם? מפני שהבטיחו לו רפת, קורת גג ופרנסה. ומה קיבל? רפת הייתה, הגג דלף, והפרנסה הייתה דומה לעז עקשנית: כל אימת שתפסת בקרניה, מבעטת ובורחת.

הפריץ יוזף משל במחוז. רחב כתפיים היה, שמו קצר וצהוב, וקולו היה מקדים אותו מחדר לחדר. בילדותו ראה את אביו מגרש איכר זקן בשל חוב קטן. האיכר שכח, אך תנועת היד האומרת "מכאן" נשארה בו. בה היה מסלק משרת, בה היה דוחה תחינה, ובה היה מצווה על יעקב דוד לבוא לטירה בכל משתה.

שמא תאמרו: מדוע לא עקר משם? חוב קטן היה עליו לפריץ, ואשתו החולנית ובנו בן התשע דרו בבקתה הסמוכה לרפת. הילד אהרן היה שואל: "אבא, מתי נלך למקום שיש בו מניין?" ויעקב דוד היה משיב: "כשתגדל עוד מעט." ילדים גדלים, אבל "עוד מעט" אינו גדל עמהם; נשאר קטן ומתרוצץ בבית.

עם אור ראשון סיים יעקב דוד לסדר את האולם. הלך לרפת, שפתיו יבשות ועפעפיו כבדים. הפרות הכירו את צעדיו והחלו נעות בדוכניהן. לא נשתהה הרבה עד שנרדם בעמידה. הדלי החליק, החלב נשפך אל הקש, והחתול בא לסעודה שלא הוזמן אליה. באותה שעה נכנס הפריץ. בידו אלה קטנה, מעשה אומן, שראש זאב חקוק בקת שלה.

"שוב אתה ישן ברכושי?"

יעקב דוד פקח את פיו ולא מצא בו תשובה. האלה ירדה על גבו פעם ופעמיים. פרה אחת משכה בשרשרת. הברזל חרק חריקה ארוכה, והרפת כולה כאילו אמרה דבר שאין משיבים עליו.

ימים אחדים לאחר מכן יצא יוזף לצוד ביער הסמוך לטירתו. השלג הישן נמחץ תחת הפרסות, והעצים החזיקו את ענפיהם לעצמם. הפריץ רדף אחר שועל, ירה בארנבת שנמלטה בין השיחים, ולאחר מכן שלח כדור בצבי צעיר.

בשיבם מן הציד נתקל סוסו של הפריץ באבן שנסתתרה תחת השלג. נפל הסוס, נפל רוכבו, והרובה הוטח אל הצד. יוזף קם בכוחות עצמו, קילל את האבן, את הסוס ואת כל יושבי תבל, ואז גילה שעינו השמאלית רואה רק כתם לבן ובתוכו צללים נעים. האבן לא השיבה. אבנים יודעות לשתוק יותר מבני אדם.

השיבוהו לטירה. רופאו הניח רטיות, טפטף טיפות ואמר מילים לטיניות, מפני שרופא שאינו יכול לרפא מוסיף לפעמים הברות. הראייה לא שבה. הביאו רופאים מדנציג ומוורשה. כולם בדקו, שאלו, נאנחו והרימו ידיים.

הפריץ כיסה את העין הבריאה ובחן את החולה. הארון נעשה הר, המשרת הפך לכתם, והחלון נעשה כרצועת אור צרה.

***

אז מצא סטניסלב פיסת עיתון בארגז ששימש להדלקת האח. מספרים היו שם על דוקטור מיכאל וולסקי, רופא עיניים מזאקופנה, שהשיב לאדם את ראייתו לאחר חמש עשרה שנה. זאקופנה שוכנת בדרום פולין בין הרי הטטרה, מקום שההרים אינם מתפעלים מתארי בני אדם.

שלח יוזף שליח והבטיח שכר רב. בא הרופא לאחר דרך ארוכה, בחן את העין יום ועוד יום, החליף תחבושות וניסה טיפול חדש. לבסוף סגר את תיקו.

"איני יכול," אמר.

"לא שילמתי לך בכדי שתאמר איני יכול."

"עדיין לא שילמת לי!"

יוזף נתן לרופא שכר הגון על טרחתו, פחות מן הסכום שהבטיח מתחילה באם יצליח באומנותו. מאחר שהדרך לזאקופנה ארוכה הייתה והשלגים גברו, השאירוהו בטירה ימים אחדים. דווקא אז החלה העין להתקלקל במהרה. מה שתיקנו הרופאים הראשונים התקלקל. הצללים נעשו עבים, והאור נרתע לאחור.

***

בלילות באו החלומות.

הרפת שלך מכאן ואילך. החוב נמחק. בלילות לא תבוא לטירה.

***

תחילה ראה אותיות עבריות מרחפות סביב למיטתו: ו', ל', ר', ו'. לא ידע לקרוא אותן, אך חש שהן קוראות אותו. פעם נדמו לעטלפים שחורים ופעם למסמרים כפופים. הן הצטרפו ונפרדו, לחשו באוזנו צלילים זרים, וכל אימת שניסה לגרשן גדלו עד שהתקרה נעשתה נמוכה.

בלילה אחר ראה שעינו השמאלית נפרדת מפניו ועולה באוויר. היא השקיפה בו באדון במשרתו. ביקש לצוות עליה לשוב, אך לא היה לו למי לקרוא. ובחלום יצא יעקב דוד. בחצר עמדה כרכרתו של רבי ישראל צבי, והסוס כרסם קש כאילו כל ענייני העולם נמסרו לשיניו. ניגש יעקב דוד אל האורח ושאל: "רבי, האם באמת נתרפא?"

"?מי"

שמע דוקטור וולסקי ואמר: "יש כאן דבר שאין כלי הרפואה מגיעין אליו. בזאקופנה דר יהודי ושמו רבי ישראל צבי. רבים מבקשים עצתו. אולי-"

יוזף הזדקף. "שאקרא לז'יד?"

הרופא אסף את משקפיו אט אט. "רשאי אתה להוסיף ולהתווכח עם האפלה. סבלנית היא עד למאוד."

***

שנה לאחר מכן עזב יעקב דוד את גדיניה ועבר לעיר שיש בה מניין, מלמד ושוחט. לפני שיצא בא להחזיר את מפתח הרפת. יוזף לא לקחו.

"הרפת נמכרה."

"אם כן, שמור אותו."

יעקב דוד תחב את המפתח לכיס שבו שמר את דף הגמרא. שני דברים היו שם, וכל אחד פתח דבר אחר.

שנים לאחר מכן סיפר לי אהרן, בנו של יעקב דוד, את המעשה הזה. שאלתיו אם נעשה הפריץ אדם רחמן. אהרן משך בכתפיו ואמר: "נעשה פחות אכזרי."

ומה היה באותיות? אותן ארבע אותיות לא שבו לחלומותיו של יוזף. תחתיהן היה רואה לפעמים את הבאר, אלא שבפיה צמח עשב דק, ובתחתיתה לא שמע עוד צעקות. רק טפטוף מים.

יוזף הוציא את האלה הקטנה ממגירתו. יעקב דוד נסוג חצי פסיעה. הפריץ ראה זאת בעינו הבריאה, והחצי־פסיעה עשתה בו יותר מכל דרשות הרופאים. הניח את האלה על השולחן.

יש אומרים שעינו נתרפאה לגמרי. יש אומרים שנותר בה כתם קטן עד יום מותו. אני איני מכריע. אפשר שהכתם נשאר כדי שיזכור את החושך, ואפשר שהוסר כדי שילמד שיש מחילה בעולם. פעמים כך ופעמים כך.

אבל אלה הקטנה, זו שראש זאב חקוק בקתה, נמצאה לאחר שנים בעליית הגג של הטירה. החלודה אכלה אותה מבפנים. מבחוץ עוד נראתה שלמה.

***

ידוע תדע - ידיעות מעניינות ממרחבי הש"ס

• תרגום המילה 'לאיי' הוא הן (- ודאי). רש"י עירובין (לח. ד"ה הא לאיי).
• דרכו של היהודי לתלות את יסוריו בעוונות ואילו הגויים קוראים עליהם תגר. רש"י (ר"ה ד. ד"ה כאן).
• הגמרא דנה האם היו חכמים בקיאים בשיעורים, ולמסקנא אכן היו בקיאים (ראש השנה יג.).
• הביטוי 'לרדת' לפני התיבה (שהוזכר בברייתא) נובע מכך שצריך להתפלל במקום נמוך. רש"י (ראש השנה לב. ד"ה ירד).