פרשת ראה - "עשר בשביל שתתעשר"
על הפסוק בפרשתינו "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב) אמרו רבותינו במדרש "עשר בשביל שתתעשר, עשר בשביל שלא תתחסר". צריך ביאור, אם יתעשר אז התקיים שלא יתחסר, ומה החידוש בזה? אלא ביאר "החתם סופר", כתוב (משלי פרק י) "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה". הביאור הוא, כל עושר מוסיף לאדם עצב, כי יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אך העושר הבא מברכת ה' לא יוסיף עצב עמה, כי בכלל ברכת ה' שנותן בלב האדם מידת ההסתפקות להיות שמח בחלקו שלא יהיה לו עצב כלל. וזה שאמרו במדרש "עשר בשביל שתתעשר" היינו נוסף על העושר תקבל ברכה "שלא תתחסר" היינו שלא תרגיש חסר ותמיד תהיה שמח בחלקך. כך מובא בגמרא (תענית ט.) רבי יוחנן פגש בבן אחותו - בנו הרך של ריש לקיש, וביקשו: "פסוק לי פסוקך" – מה למדת היום? השיב הילד: את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומיד שאל את הדוד: מדוע כפל הלשון "עשר תעשר"? ענהו רבי יוחנן: רמז יש כאן – עשר את התבואה, כדי שתתעשר. שאל הילד: מניין לדרוש כך? ענהו רבי יוחנן: נסה, ותראה שכך הוא. הוסיף ושאל: וכי מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא? והרי כתוב: "לא תנסו את ה'!" אמר לו: בזה מותר, שנאמר (מלאכי פרק ג) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת אמר ה'... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" - מאי עד בלי די? "אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די!". הדבר ברור, כי כאשר בורא עולם מבטיח, מתחייב ומוכן להעמיד את הבטחתו זו למבחן – ברור כי אלו הן התוצאות של הפרשת מעשר כספים. נכון, הרבה פעמים זה לא קל. מי שלא התרגל לזה – יכול להרגיש פתאום כאילו עשרה אחוזים מהכנסותיו נעלמים פתאום, מתאדים כלא היו, אך בעצם זו ההשקעה הבטוחה והמבטיחה ביותר - נותנים מעשר כספים וזוכים בהכפלת הרווחים, בעושר מופלג, בברכת שמים בכל מעשי ידינו! נקבל על עצמנו להתחזק בהפרשת מעשר כספים, בלי דחיות או איחורים, בלי פספוסים או תקלות. נברר את ההלכות המדוייקות – באיזו צורה לקבל על עצמנו קבלה זו באופן נכון והלכתי, כמה צריך להפריש ובאיזה שלב, מי זכאי לקבל כספי מעשרות ומי קודם למי, אלו ההכנסות חייבות במעשר והאם מצווה זו חלה גם על כספי מתנות – כולן שאלות חשובות שיש לברר בהן את ההלכה, כדי שנפריש כספי מעשר כראוי ונזכה בהבטחת הבורא לברכת שמים עד בלי די! "החתם סופר" מבאר שמצווה זו אינה כמו כל המצוות, אותן עלינו לקיים משום שהן כתובות בתורה ואסור לנו לבחון בהן את הכדאיות ולבדוק רווח מול הפסד. ומדוע? דיברה תורה כנגד היצר הרע. דרך האדם להימשך אחר העושר, לכן, כדי להקל על קיום המצווה הזו שקשה לטבע האנושי – התירה התורה לאדם לתת מעשרות מכספו מתוך תקווה לקבל שכר. אבל כמובן, זו אינה המטרה, אלא המטרה היא שלאחר שיקיים האדם את המעשרות ויזכה לעושר – יוכל לעסוק בתורה לשמה, ללא ציפייה לשכר. לפי זה, מבאר "החתם סופר" את המשך הפסוק – "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים", דהיינו, שהתכלית של "עשר בשביל שתתעשר" – היא כדי שנוכל לעסוק בתורה לשמה. החסיד יעב"ץ זצ"ל, כתב שכאשר הקדוש ברוך הוא משפיע לאדם יותר מכדי חייו, זהו משום שנבחר להיות צינור להעברת השפע לעניים ולנזקקים. וכמו משפך: אם הוא נקי? הוא מקלח הלאה, ממשיכים לשפוך לתוכו בנדיבות וממלאים אותו, וזהו "עשר בשביל שתתעשר". אבל אם נוצרת בו סתימה ואינו מקלח, אין טעם להשתמש בו והוא מתרוקן ומתייבש. דורשי רשומות נתנו בזה סימן, הרי ההבדל בין עַשָׂר, שפירושו מַעֲשָׂר, ובין עשֶׁר שפירושו עשירות, הוא רק בנקודה העליונה של ה"שין", אם היא בצד ימין או בצד שמאל. בזה פירשו את דברי אברהם ללוט: "אם השמאל ואימינה" – אם אתה תקבע את הנקודה על "עשר" בצד שמאל, היינו שתתן מעשרות, אז הקדוש ברוך הוא ישים את הנקודה בצד ימין – ישפיע עליך עושר. "ואם הימין" – הנקודה תהיה בצד ימין, ותדאג רק לעושר, "ואשמאילה" אשים את הנקודה בשמאל, דהיינו אעמיס עליך עול של מיסים וארנוניות, ובכך יוקטן עושרך לכדי עשירית. ונשאלת השאלה: מדוע דווקא במצוות הצדקה גילה הקדוש ברוך הוא סוד זה? משיב על כך המגיד מדובנא כדרכו במשל: בעיצומו של היריד הגדול עצרה עגלה בכיכר השוק, טעונה גלילי אריג משובח, בשלל צבעים. נסובו עליה סוחרי אריגים, מיששו את הסחורה כהרגלם, וקבעו: אריג מעולה שופרא דשופרא. מה מחירו? אמר הסוחר: חמש מאות שקלים הגליל, ובכל גליל ששים מטר ויותר! המחיר היה זול להדהים והעיסקה כדאית עד מאוד. אך כאן התעורר חשדם: מה אם יתברר שבכל גליל שלושים מטר בלבד, והם נפלו בפח? אמר המוכר: אדרבה, תסרקו את הגלילים, ותבחרו את הדק ביותר. אותו אחד שנראה לכם כקצר ביותר, תמדדו אותו ותראו מה אורכו. קיבלו את הצעתו ומדדו את הגליל הדק מכולם, לאחר שמדדוהו מצאו שאורכו ששים ושתיים מטר, על אתר נקנתה כל הסחורה לשביעות רצון כולם. והנמשל: הבורא יתברך אמר: "אין אדם שמקיים מצווה ומפסיד!" ואם יש שמץ היסוס, אזי אדרבה, בחרו במצווה שלכאורה כל כולה נראית כהפסד, כמו: מצוות צדקה ומעשרות, בהן נוטל אדם חלק מרכושו ומוסרו לזולת, מחסר ממונו במו ידיו. "ובחנוני נא בזאת", ראו אם לא ייפתחו לכם שערי שפע כה רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די! אזי תבינו שכך הוא בכל המצוות. הנה זה ידוע כי מרן החזון איש זצ"ל הזהיר ביותר לתת מעשר כספים. ה"חזון איש" אמר כי נתינת מעשר כספים מונעת אסונות, מחלות ופגעים בבית. "אנשים לא יודעים כמה צרות, מחלות ילדים וביקורי רופאים הם מונעים מעצמם בזכות הפרשת מעשר כספים". דברים אלו לא נאמרו רק לפני שישים-שבעים שנה, אלא הם כתובים כבר במדרש רבה, שבית הפתוח לצדקה לא ייפתח לרופא. הגאון רבי יעקב אדלשטיין סיפר על יהודי שאשתו הפילה עוברה רחמנא ליצלן וחשש מהבאות. הוא נכנס אל מרן ה"חזון איש" ומרן זצ"ל אמר לו שבעזרת ה' רעייתו תלד בן זכר בריא ושלם, אך ביקשו להקפיד ביותר על מעשר כספים. החל האיש להצטדק שהוא עולה חדש ויש לו הוצאות רבות. "הנה! היצר הרע מתחיל!", אמר לו ה"חזון איש", "תקבל על עצמך להקפיד על נתינת מעשר כספים והכל יסתדר בסייעתא דישמיא". וכך היה. לאיש נולד בן זכר כעבור שנה ומרן ה"חזון איש" כובד בסנדקאות. על נתינת צדקה ישנם אין ספור הבטחות וברכות בדברי רבותינו ויתר קדמונינו, החל מילדים וכלה בכסף, בריאות ושפע ברוח ובגשם, וגם על מעשר כספים ישנן הבטחות רבות, מלבד הבטחת העושר. רבותינו לימדונו: "יעשר תעשר" – עשר בשביל שתתעשר". רבותינו אמרו כי כל המרבה לעשר – מרבה להתעשר. סיפר אחד ממשתתפי שיעור תורה בעיר ראשון לציון, לאחר נישואיו עם זוגתו, החליטו שהם מעשרים מכל ההכנסות מעשר כספים לצדקה. ואכן, זיכם ה' לעמוד בזה. לאחר זמן מה, נודע להם שיש חוק האומר שכאשר תורמים לעמותות רשומות, מקבלים החזר חלקי ממס הכנסה. ואכן קיבלו החזר בסכום נאה. כמובן שמיהרו לעשר גם את הסכום שקיבלו ממס הכנסה. כך במשך תקופה ארוכה. והנה, באחד הימים קיבל טלפון מפקיד מס הכנסה שהודיע שיש להם חוב אצלם. הוא ידע ששילם בקביעות הכל ולא הבין מהיכן צץ החוב הזה. וכך נשלח להם בדואר מסמך עם חוב על סך 676 שקלים. הדבר הטריד אותו ולא נתן לו מנוחה. היה זה עבורו ניסיון באמונה. הרי אנו מקפידים על מעשר כספים כראוי, ואמרו רבותינו "עשר בשביל שתתעשר" ולמה עליו לשלם חוב זה ? בכל זאת, זיכהו ה' לעמוד בניסיון כראוי ולהתחזק באמונה. והנה, יומיים לפני התאריך האחרון לתשלום החוב, שילם את הסכום במלואו. המשיך כרגיל בעיסוקיו וכמעט שכח מהמקרה. אך משמים דאגו להזכיר לו שאכן ממעשרות מתעשרים. הוא קיבל שוב מכתב ממס הכנסה. בתחילה חשש שמא באים לטיל עליו חובות חדשים. אבל בסופו של דבר פתח את המעטפה וראה (ואף הביא לי לראותו) כי כתוב שמצאו שיש לו זיכוי על סך של 6,699, כמעט פי עשר מהסכום ששילמו, והסכום הזה הועבר כבר לחשבון הבנק שלו. "עשר בשביל שתתעשר"! בזמנים קשים, כמו אינפלציה, מיתון, נפילות בבורסה, משברים כלכליים ועוד, אנו נוטים לצמצם בהוצאות הצדקה. אנו עשויים לחשוב שזו הדרך לחסוך כסף ולשמור על יציבות כלכלית. אך האם צמצום הצדקה הוא באמת הפתרון? מסופר על בעל חנות קטנה אשר היה מקפיד להפריש צדקה כראוי. הוא ראה ברכה בעמלו וקנה עוד חנות ועוד חנות, עד שהפך ליצרן בעצמו והתעשר, ועדיין הוא המשיך לתת צדקה בסכומים גדולים. במשך הזמן הוא הפך לעשיר עצום וכעת סכום המעשרות שלו התקבץ לסכום גדול והיה קשה לו לוותר עליו. הוא התחיל איפוא להתחכם ולהסתמך על "פרצות מס" למיניהן כדי לתת פחות ופחות. אולם באופן מפתיע (או לא), הוא עשה כמה טעויות עסקיות והפסיד הרבה כסף. הוא הבין שזה קשור למשחקים שלו עם הצדקה והלך להתייעץ עם הרב, כדי להבין היטב מה קרה לו. הרב הסביר לו כך: הקדוש ברוך הוא רחמן על כל מעשיו והוא זן ומפרנס כל בריה בעולם, כולל העניים, אך כיצד הוא מעביר להם את הכסף? יש לקדוש ברוך הוא שיטה מאוד פשוטה: הוא בוחר אנשים טובים בעולם וממנה אותם לבנקאים שלו: הוא נותן להם הצלחה כלכלית והם מפרישים מהכסף שלהם עבור צדקה לעניים. מה שקרה אצלך הוא, שבתחילת הדרך היית בנקאי טוב והעברת את הכסף לעניים כראוי. לכן הקדוש ברוך הוא הגדיל את הרווחים שלך, כדי שתוכל להעביר בשמו עוד לעניים. אולם פתאום התחלת למעול בתפקידך והקטנת את סכומי ההפרשות לצדקה – אז הקדוש ברוך הוא הלך לחפש לעצמו בנקאים אחרים...כל אדם מישראל כאשר בוא יבוא יצרו הרע ויפתנו לבלתי תת צדקה בשמחה וטוב לבב, יתבונן תחילה במה שהוענק לו מן השמים בנכסים בהם התברך וכך יתרגל לבטל את דעתו לדעת התורה, כי דרכיה דרכי נועם", הקדוש ברוך הוא העניק לך חיים, עשרים וארבע שעות ביממה. מתוך שעות אלו הוא מבקש מספר שעות לתורה ולתפילה. קיבלת גוף שמסוגל לתפקד? בריא יותר או פחות? כמה אחוזים מכוחך תקדיש למען הזולת למצוות חסד. יש לך פרנסה, ברוך ה'? כן. כן, אתה לא רוטשילד ולא קרוב לכך. אבל עשרה אחוזים מתוך המאה שקיבלת אתה יכול להחזיר? לא עבור הבורא. מי שנתן מאה – אינו צריך עשרה בחזרה. הנתינה שמועברת לנזקקים, היא יותר עבורך מאשר עבורם. וכבר הקדים זאת התנא רבי אלעזר איש ברתותא במסכת (אבות פרק ג משנה ז): "יתן לו – משלו. שאתה ושלך – שלו". אלא שכעת, הדברים קלים יותר לביצוע מבחינה רגשית. הסיפור הבא שלפנינו יבהיר לנו דברים אלו היטב. מסופר על הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל אשר נסע לקייב שבאוקראינה לביתו של גביר אדיר כדי לבקש כסף עבור הישיבה המעטירה בטלז. הנגיד שאל את הרב לרצונו והשיב הגר"א גורדון: רצוני שכבודו יתרום חמשת אלפים רובלים. באותו זמן סכום זה היה גבוה מאוד. השיב הגביר: "כבודו וודאי מתלוצץ". אולם ראש הישיבה ענה בביטחון: "ממש לא! סכום זה באתי לבקש". אמר הגביר: "מכיוון שכבודו הוא גאון, וגאונות מתבטאת ביכולת להבין ולהסביר שני צדדים במחלוקת, הרי יש כאן שני צדדים: כבודו רציני בתביעתו ממני כזה סכום, ואני רציני בדעתי שזו בקשה מופקעת ובלתי הגיונית, יואיל נא להסביר לי את שני הצדדים כהווייתם. נענה הגאון והחל להסביר את שני הצדדים: מצאנו דבר פלא במצוות "מעשר בהמה". אופן קיום המצווה בדרך פשוטה, לוקחים עשרה אחוזים מכל הבהמות והטלאים החדשים שנולדו ומביאים לבית המקדש. אך רבותינו ז"ל אמרו שזו לא הדרך. התורה אומרת שכל הבהמות צריכות לעבור "תחת השבט". מפרש לנו הרמב"ם (הלכות בכורות פרק ז): "כיצד עושה? כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שניים כאחד, ואמותיהן מעמיד מבחוץ והן גועות, שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה אותן בשבט: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט'. והעשירי היוצא בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום, סוקרו בסקרא (מסמן בצבע אדום) ואומר הרי זה מעשר". הבהמה שהאדם מפריש צריכה להיות העשירית - לאחר שמנה את התשע הראשונות. לאחר ההקדמה הזו, שאל הרב גורדון את הגביר קושיא עצומה: לעשירים מופלגים היה צאן רב. בגמרא (במסכת שבת וביצה) מסופר למשל, על רבי אלעזר בן עזריה שנולדו לו במשך השנה מאה ועשרים אלף טלאים, כך שמעשר בהמה שלו היה שנים עשר אלף כבשים! עכשיו תאר לעצמך כמה זמן וטורח נדרשים כדי להעביר כל בהמה וטלה בנפרד דרך דלת צרה ולמנות כל אחד משנים עשר אלף הטלאים בנפרד. מי צריך את כל כאב הראש הזה? הרי אנשיו של העשיר יודעים כמה בהמות נולדו. יקחו איפוא עשרה אחוז ויקיימו בהם מצוות מעשר בהמה. מדוע הצריכה התורה את הבעל הבית לטרוח במאמצים כבירים כאלו כדי להפריש את מעשר בהמה שלו? הגביר נדהם מהשאלה הקשה, "אענה לך" – המשיך הגאון: "האמת היא, שאם היו באים לעשיר ואומרים לך: תן שנים עשר אלף עגלים למעשר, הוא היה מתקשה מאוד. השקעתי את הדם והזיעה שלי כדי להרוויח את הבהמות אלו ועכשיו אני צריך להעניק י"ב אלף בהמות לעניים!! בוודאי שאעניק כמה בהמות לצדקה, אבל לא שנים עשר אלף! משום כך מצווה התורה על הגביר לעמוד ליד הפתח הצר ולספור כל בהמה חדשה שנולדה לו, אחת אחת: אחת – שלי. שתיים - גם שלי. שלוש – שלי. גם ארבע - גם שלי. חמש – שלי. שש – שלי, שבע – גם שלי. שמונה – שלי. תשע – שלי. העשירי? אה, רק העשירי למעשר, נו הוא כבר יכול להיות קודש לה'. וחוזר חלילה: שלי, שלי, שלי, שלי. העשירי? שיהיה קודש לה'! כך יבין העשיר שכל כך הרבה שפע נתן לו הבורא. תשע מכל עשר בהמות הן לגמרי שלו, ואזי בשמחה ובנקל יתן את העשירי לצדקה. "עכשיו מבין כבודו?" – סיים הרב גורדון - "זה שורש המחלוקת בינינו. אני ביקשתי חמשת אלפים רובל להחזקת התורה וכבודו נרתע. כבודו טוען שזה סכום גבוה מאוד, ואני אומר, בוא נסקור יחד: בית חרושת פלוני שלך. הדירות במתחם פלוני שלך. מניות במפעל פלוני שלך. היער הענק – שלך. הבניינים בעיר ההיא – שלך. הכל שלך. אז האם לא הגיוני ש'העשירי יהיה קודש לה"?!" . "שוכנעתי"! אמר הגביר והעניק לו את כל הכסף. למדנו, כיצד צריכים להתייחס למצוות הצדקה. אל תסתכל רק כמה נתת, תחשוב לרגע כמה נתן לך הקדוש ברוך הוא, ואז תעניק בנפש חפיצה.. הזכרנו את דרשת רבותינו: "עשר תעשר" – עשר בשביל שתתעשר", שצריכים לתת מעשר וזה גורם עושר... ה"בן איש חי" מסביר: 'עשר תעשר' – אם נעשר את המילה 'תעשר' מה נקבל? 'ת' זה 400 בגימטריה, וכשנעשר אותה נקבל 40 - מ. 'ע' – ז. 'ש' – ל. 'ר' – ר. קבלנו 'מזלך' . אם תעשר את הכסף שלך כדין תקבל את המזל שמגיע לך!!! משמו של המגיד מדובנא נמסר המשל הנפלא הבא: יהודי הלך בשוק ואבד ממנו ארנק ובו אלף דולר. למחרת הלך שוב בשוק, ולהפתעתו מצא ארנק המכיל אלפיים דולר. גם אם הוא מתנחם על אבידתו – אין תנחומיו שלמים. כי כל היום הוא חושב: אם לא שאבדו לי האלף הראשונים – היו לי היום שלושת אלפים. ונעבור אל תחום השדה: חקלאי הוליך תבואה למכירה, עבר בשדה ונקרע שקו והתפזרה תבואתו מעט מעט מבלי שהרגיש, ובבואו לביתו שם לתדהמתו לב שהשק ריק... לבו ניתר ממקומו והוא כמעט יצא מדעתו מרוב צער. אבל מה לעשות, זה המצב. לאחר זמן, עבר באותה דרך וגילה כי האדמה הצמיחה יבול שיבולים עשיר מתבואתו שנתפזרה. איש אדמה זה, בוודאי יתנחם נחמה שלמה על אבידתו. הוא לא יאמר: אם לא איבדתי – היה לי יותר. כיזה פשוט לא נכון: לולא אבדו אז החיטים – לא היה לו עתה כלום. נותן אדם צדקה והקדוש ברוך הוא אומר: "ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים פרק טו פסוק י); אל תחשוב כי אם לא היית נותן לעני – היה לך יותר. אדרבה, "כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך". כל העושר הבא לידך, בא דווקא בגלל הדבר הזה. כמאמר רבותינו "עשר – בשביל שתתעשר". הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה, כי מעשר כספים הוא מפתח לפתיחת שערי השפע השמימי, כל השערים נפתחים להעניק ישועות לנותני 'מעשר כספים', מידו הטובה והרחבה של בורא עולם... הרבה ראו אותי כ"נסיכה על העדשה". הייתי הקטנה בבית, להורים ששייכים לסקטור הגבוה – אנשי עסקים, שנולדו במשפחות עשירות. כסף לא חסר להם, היה להם בשפע כל מה שרצו. ככה גדלתיגם אני, ילדת זהב, הבת של אבא ואמא, כך קראו לי כולם. הייתי ילדה כריזמטית עם הרבה קסם, שלדעתי, הורכב מהרבה ניצוצות של כסף – כי חיצונית היה כל מה שצריך כדי שכולם ידעו שאני לא כמו כולם: בית פרטי, גדול ויפה, רכבים יקרים שחנו בחניה הפרטית הגדולה, הבגדים, האבזרים, כולם הדיפו ניחוחות יוקרה. אבל אם היו שואלים אותי, בשקט, הייתי מעדיפה להוריד את הכל ולהידבק לאחד הקירות בבתים של חברותי. לבלגן הטבעי והברוך, לשישה בחדר אחד, לצחוק המתגלגל, לשירים העליזים, לריחות ארוחת הערב, לחביתה הפשוטה עם הירקות, זאת שאמא מטגנת, ולא מבשלת טרחנית ודאגנית שממלאת את הבית בניחוחות גורמה ושקשוקי כוסות בדולח. אהבתי את הספונטניות, הטבעיות, הפשטות. כל חברותי רצו לבוא ללמוד ולשחק אצלי, ואני תמיד משכתי אותן בחזרה לבית שלהן, מוקסמת מהשלווה הזו, המצופה באקשן שלא נגמר. לאף אחד לא גיליתי, אבל הנסיכה על העדשה מרגישה מאוד מאוד טוב את העדשה שם מתחת למזרן. ככל שגדלתי, העדשה רק הלכה ותפחה, גם בת איכרים כבר היתה מרגישה בה, ואני מוכנה גם להמר שהיה כבר שלב שבו היא אפילו לא יכלה להישען בבטחה במיטתה, כי העדשה, איך אומרים, השתלטה על המרחב, שניה לפני הפיצוץ שלה. כך שיחקתי את ההצגה הכי טובה בעיר. שחקנית אלופה, שכולם רק מקנאים בה, אבל מתחת לכל הסתתרה מציאות כאובה. זה התחיל מקשיים בקשר בין הורי, אבל זה לא נעצר שם. זה הגיע לרמת אי נעימות גבוהה כל כך, שאין לי מושג איך אף אחד מהקרובים לי לא הריח. המריבות היו קשות, בעיקר כי היו מוסוות בחיוכים ומתנות יוקרה, והכל המשיך להיות הכי טוב שאפשר. תמיד ידעתי שזה עניין של זמן עד שהכל יתפרק. משיחות ששמעתי מעל לראשי ידעתי גם מתי יהיה הזמן המתאים ביותר עבורם - ברגע שאתחתן. לפחות, התנחמתי, אוכל להקים בית בלי כאבי ראשמיותרים. איזושהי מסגרת תוכל עדיין לתת לי את התדמית של הבת המוצלחת, לפחות שהשידוך שלי יהיה כמו שצריך. התפללתי הרבה, חלמתי על בית טוב ובריא, וכשההצעות התחילו להגיע, הורי היו כבר בעמדת רתיחה כזו, שהכל היה נפיץ וזהיר. באמת זכיתי לבחור איכותי וטוב, ה' שמע לתפילותי ולדמעות שלא הפסקתי להוריד. התחתנתי כמו שהורי רצו, עם כל מה שצריך. שבועיים אחר כך הם נפרדו בבית הדין. ואז התגלה השבר הגדול. פתאום כולם ידעו, הבינו. לצערי, זה לא נסגר בצורה טובה. בעוד הם היו עסוקים במאבקים ביניהם, הייתי, אני, כלה צעירה ונבוכה, צונחת לעולם האמיתי, עם דירה שקיבלתי – אבל בלי שקל ללכת למכולת. אולי זה נשמע כמו צרת עשירים, אבל אין לי איך להסביר זאת למי שלא גדל כך. כשאתה רגיל לרמת חיים מסוימת, לרדת ממנה זה קושי עצום. לא הורגלתי לכך, לא ידעתי מה זה לספור עודף, בטח שלא לחשבן עלות של קרטון חלב. שבשבילי זה היה כמו לעמוד ברחוב ולפשוט ידיים לצדקה, לא פחות. למי אסביר שהבית היפהפה שלי, בטבורה של עיר, אמנם נקנה בשבילי, אבל הוא לא באמת שלי... (כן, גם על זה היתה מריבה). בשורה התחתונה, התחלתי להזיע ולראות את הצד הקשה של המטבע. ברוך השם חוננתי בראש טוב, ולמדתי הנדסת תוכנה, מקצוע שהשכר בו יפה מאוד, אבל השוק מוצף, ולא כולם רדפו אחרי, מה גם שלא היה לי עכשיו אבא שאוכל לבקש ממנו לעזור, כי הוא מיד ישלח אותי לאמא, שתשלח אותי לאבא וחוזר חלילה. עשיתי מה שהחיים לימדו אותי הכי טוב: התפללתי. ברוך ה' קיבלתי מישרה זמנית של מילוי מקום, המשכורת לא היתה גבוהה, אבל זה היה מצוין בשבילי, גם בשביל הניסיון. בעבודה התחברתי לאחת הנשים שהיתה חברה של אחותי, אפרת. היא שמעה על המקרה שלנו, והרגשתי מאוד בנח לספר לה. היא עודדה אותי מאוד, נתנה לי כוח להמשיך להתמודד. ברחמיו הרבים, זכיתי להיפקד בתינוקת מתוקה ומקסימה שהוסיפה אור עצום לחיי. הוקסמתי ממנה, זה היה ורוד וזוהר, האושר להפוך לאמא, והחלטתי שבשבילה אני אהיה הכל, כל מה שילדה צריכה מאמא. אפרת עזרה לי מאוד, הגיעה איתי לבית החולים ועזרה לי בבית, להתארגן, להתמודד עם הדבר המלאכי הזה. ללמוד להתנהל. הורי הגיעו, כל אחד ביומו, לומר לי מזל טוב. כל אחד גם הבטיח שהצד השני יביא את המתנה... אבל כבר לא ציפיתי. עם כל הקושי, האמנתי שה' יתן לי מה שאני באמת צריכה. ולא אכחיש – תמיד חלמתי על עגלה מסוימת, עם כל המותגים אליהם הורגלתי. לא חשבתי על משהו אחר, ועכשיו שוב לצנוח ולשנות דיסקט, זה היה קשוח, מאוד. תוסיפו את המצב הרגיש של אחרי לידה. ואז, כמו מלאך, אפרת הגיעה. היא הלכה איתי לחנות הכי נחשקת בעיר למוצרי תינוק, וביקשה ממני לבחור את העגלה שאני הכי אוהבת. בתחילה לא הסכמתי, התביישתי, אבל אפרת ידעה לומר את המילים הנכונות ולתת את ההרגשה הכי טובה. בחרתי. אפרת הוסיפה עוד כמה בגדים ואביזרים שונים, כולם איכותיים, ממותגים, מספר אחת, בדיוק הדברים שהייתי קונה לו הייתי יכולה. היא שילמה ויצאנו. אני, אפרת והעגלה. באותן דקות לא היתה מאושרת ממני. אולי זה ישמע קטנוני, אבל זה היה בנשמתי, חמצן שידעתי שאני חייבת אותו. הודיתי לאפרת ממעמקי לבי, היא אמרה שזה ממעשר הכספים שלה, ושאין לי מה להרגיש שלא בנח. ידעתי שלאפרת יש משכורת גבוהה במיוחד. כמה חודשים לפני כן היא התקדמה לתפקיד ממש טוב, והשכר היה בהתאם, אבל עדיין לא האמנתי שזה מעשר נטו. בבית, כשסיפרתי לבעלי, הוא נדהם. זו היתה הוצאה גדולה במיוחד, וגם הוא חשב שזה עבר את המעשרות. ממש הכרתי לה תודה, זה לא היה מובן מאליו. חודש אחר כך, אפרת הזמינה אותי ואת בעלי לארוחת ערב אצלם בבית, עד שהגענו. אפרת ובעלה פתחו שולחן כיד המלך, שפע של ממש. היה נעים ונחמד, ואז אפרת ובעלה סיפרו לנו למה באמת הם הזמינו אותנו. בעלה של אפרת תמיד חלם לתת חומש מההכנסות לצדקה, ולא להסתפק במעשר. לאפרת היה קצת קשה עם זה, בכל פעם היתה סיבה אחרת למה לא, ותמיד זה גם היה מוצדק. אבל כשכבר כמה חודשים היו להם הוצאות גדולות ולא צפויות, בעלה הצליח לשכנע אותה להכפיל את המעשר ולתת חומש, למרות הקושי. בסוף היא התרצתה. הם נתנו חומש, ומאז ראו רק ברכה. אני קפצתי מיד. נזכרתי שאפרת עברה עבודה לתפקיד טוב עם תנאים מדהימים. היא אישרה לי חודש אחרי החומש, היא קבלה הצעת עבודה מבלי שחיפשה. את כל הטוב והשפע הזה קבלה ככה, רק פתחה את הידיים. מאז הם מקפידים על חומש. והיא שמה בצד במשך כמה חודשים את כספי המעשר, כי רצתה לעזור לי אחרי הלידה במה שאצטרך, מי כמוה ידעה מאיפה באתי ומה הרף שלי, והיא רצתה כל כך לעשות אותי אמא שמחה. הם אמרו שיש פתגם עתיק בסינית, חכם כל כך: "תן לי דג ואוכל אותו היום, למד אותי לדוג ואוכל כל חיי". ואת זה הם החליטו לעשות, ללמד אותנו לדוג. שמענו, ואמרנו שנחשוב. בינתיים לא היתה לנו כמעט הכנסה. אחרי חופשת הלידה לא היתה לי משרה לחזור אליה. התכוננתי לחתום אבטלה מתי שיתאפשר, ולתת חומש מהמעט שיש לי. לתת גם מדמי הלידה היה לא ריאלי בעליל. אבל משהו ניקר בנו. ולמחרת, בהחלטה משותפת, החלטנו לעשות מאמץ, ננסה. הפרשנו חומש. זה לא היה קל. בכלל בכלל. זה היה ערב פסח, ההוצאות היו רבות, ובדיוק אז בעלי קיבל מלגה מכובדת שכללה סכום לקמחא דפסחא. החלטנו גם כאן לתת חומש. אינני יודעת איך, אבל לחג הצלחתי לקנות גם לי וגם לתינוקת בגד, בדיוק כמו שרציתי. אבל זה לא הכל. בחול המועד בעלי נפגש עם אחד מחבריו במפגש שעשו בוגרי הישיבה בה למד. הוא סיפר לו שהוא התקדם לראש תחום בחברת הייטק, ובעלי שאל אותו אם הוא מחפש עובדת. הוא הנהן במרץ, והתפלא כיצד בעלי יודע זאת. בעלי סיפר לו עלי ועל המשרה הזמנית שהיתה. הוא ביקש ממנו להתקשר אלי ולבדוק מה הניסיון שלי. לא אלאה אתכם, אבל כל הדרישות תאמו אחד לאחד. הוא הציע אותי לראש הצוות, אישה שומרת תורה ומצוות שמבינה עניין, כך שמכל הבחינות זה היה לי יותר ממתאים. את הריאיון והמבחנים עברתי בהצלחה. כמעט לא האמנתי, אבל כבר היה לי לאן לחזור אחרי חופשת הלידה.... מאז אני אומרת בכל במה אפשרית: תתנו, תעשרו. תראו שתתעשרו!...
אחים יקרים!
בספר "פניני פרשת השבוע" כתב כי זוהי נוסחת הקסם העתיקה, הוותיקה, המוצלחת והמבטיחה מכולם. עד כדי כך היא מבטיחה, כי למרות שיש איסור לבחון את בורא עולם ולנסותו ונצטווינו להאמין בו באמונה שלימה – על הבטחה זו נאמר במפורש: "ובחנוני נא בזאת אמר השם" – כביכול, הקדוש ברוך הוא מלכו של עולם מבקש מאיתנו: תנו מעשר ותבחנו אותי! אני מוכן לעמוד למבחן על תוצאות המהלך, אני מתחייב על התוצאות המוצלחות... "אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די!" – המעשר יפתח לכם את שערי הברכה, יוריק עליכם שפע של עושר ורווחה! וכשאנו עומדים עם הכסף בקופה או רושמים את השיק, נוכל גם להוסיף בקשה קטנה בלחישה, אמירה קצרה מעומק הלב: "כה יתן השם וכה יוסיף, שאזכה להפריש עוד כהנה וכהנה", וכך יקרה, כפי שהובטחנו בזכות המעשר: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די!". כי כשאבא שבשמים שותף איתנו בהכנסות, הוא דואג להצלחתנו, הוא דואג לשמחת חיינו, השותף שלנו עושה הכל עבורנו. הבה נאמץ את ה'מעשר כספים', ניתן עשרה אחוז מהכנסותינו בשמחה ובטוב לבב, באושר ובצהלה, ונזכה ל 'כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך!'.