אוצרות הפרשה

פרשת "ראה"

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" [יב, ד].

יש אנשים שהקב"ה חנן אותם בחוכמה ובבינה, והעניק להם נכבדות בקרב הקהל, אבל יש פעמים שהקבייה מחליט לקחת מהם את השכל, ואז – מי שמביט על הנהגתם של האנשים הללו בעת ההיא, רואה בעליל שהם נטולי-מוח...

זה מה שקרה לגבאי בית כנסת בתל אביב, שהיה איש נכבד וירא שמים, פרנס ותיק בקהילתו ואהוב-הקהל, והגיעו הדברים לידי כך שבשל מעשה השטות שעשה, נאלץ הקהל לסלק אותו ממשרת הגבאות, ומעשה שהיה כך היה. לבית כנסת זה נתרם ספר תורה חדש, וכנהוג בקהילות ישראל במשך השנה הראשונה קוראים בספר התורה החדש. והסיבה למנהג זה היא שכדי להעניק יחזקת כשרותי לספר התורה, ולהיות בטוחים עד כמה שידינו מגעת שאין בו טעויות, צריך לקרוא בו את כל סדר הפרשיות במשך שנה תמימה, וכך מתחזקת כשרותו, ורק אחר כך חוזרים לקרוא ביתר ספרי התורה הנמצאים בבית הכנסת.

ואגב, יש לציין דבר מופלא המובא בספר 'בני בנימין' שחיבר אחד מרבותינו הספרדים, הכותב שאם נמצאת טעות ב – 7 הימים הראשונים לאחר הכנסת ספר התורה החדש להיכל, ממשיכים לקרוא הלאה, שהרי ספר התורה דומה עכשיו לחתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, וכמו שבחתן לא רואים נגעים בימים אלה, כך גם בספר התורה... (אך להלכה אין לנהוג כן).

כך או כך, הקריאה במשך שנה בספר התורה החדש היא מנהג שהתקבל בכל תפוצות ישראל. אבל, הגבאי שלנו החליט לעשות שלא כפי המנהג, ונימוקו עימו. הוא טען שספר התורה הישן יותר מהודר. וכיוון שנצטווינו ביזה אלי ואנווהו', מפסיקים לקרוא בספר התורה החדש, ומוציאים את הספר המהודר...

למרות הפצרותיהם של בני המשפחה שתרמו את הספר, עמד הגבאי על דעתו בתוקף שיש להמשיך ולקרוא בספר הישן. בני המשפחה התורמת החליטו להערים על הגבאי. הם החליפו את מעילי הספרים, והלבישו את הספר התורה החדש במעילו של הישן, וכך כאשר באו בפעם הבאה לקרוא בספר התורה, הוציאו את הספר שהיה עטוף במעיל הישן.

אבל, עוד לפני שהחלו בקריאה, הבחין הגבאי בעיניו החדות במעשה ההערמה, ובשלב זה לקח לו הקבייה את השכל, והוא מחליט לעשות את אשר לא ייעשה! הוא נוטל את הספר החדש שכבר היה מונח על הבימה, ו... מחזיר אותו להיכל, ומוציא במקומו את הספר הישן. בני הקהילה זעמו על כך מאוד, וביקשו למחות על מעשהו הנפשע, והחליטו כולם פה אחד לעזוב בזה הרגע את בית הכנסת, ולהותיר את הגבאי לבדו...

זאת, ועוד. מיד לאחר מכן התקבלה החלטה, גם היא פה אחד, לסלק את הגבאי ממשרתו, ולמנות אדם אחר לתפקיד. הגבאי ההוא כתב מכתב, בו גולל את פרטי האירוע המצער, ותיאר את הבושה הגדולה שתהיה לו עתה לשוב לבית הכנסת, וכיוון שבאזור בו הוא מתגורר אין בית כנסת אחד, הוא שואל האם בגלל בושה זו הוא פטור מתפילה בציבור, ומותר לו להתפלל ביחידות בביתו... יימה רוצה הקבייה שאעשה במקרה כזהיי? שואל הגבאי המפוטר.

ומה באשר לטענתו של הגבאי שאמר שאינו רוצה לקרוא בספר החדש משום יזה א-לי ואנווהוי? שאלנו את פי מוייח מרן הגריייש אלישיב זצ"יל, ואמר שהגבאי אינו צודק כלל וכלל, משום שמצוות יזה א-לי ואנווהו' בספר תורה, לא נאמרה על הקריאה בתורה, אלא על מצוות כתיבת ספר תורה, שבה צריך לקחת את הסופר המהודר ביותר, את הקולמוס המהודר ביותר, את הקלף והדיו המהודרים ביותר, אבל כל זה אינו קשור לקריאה.

הגע עצמך, אם אדם רוצה לעיין בספר משנה ברורה למשל, ובבית הכנסת יש כמה ספרי משנה ברורה, האחד חדש ומודפס בדפוס יפה, והשני ישן-נושן; האם יש עניין לקחת את הספר החדש? בוודאי שלא. ואף שרבי עקיבא איגר ציווה שידפיסו את ספריו בדפוס יפה, הרי זה כדי שהחידושים שכתב שם ייקלטו יותר בזיכרון הלומדים, אבל אין זה קשור כלל לנידוננו. שאלנו את מרן הגרייש אלישיב זצייל מה דינו של הגבאי עתה, והאם יש להשיבו על מקומו ולמישרתו הקודמת. והשיב מתוך דברי המשנה ברורה המציין את 4 המעלות הצריכות להיות לגבאי: איש נכבד, בעל מעשים טובים, דעת הבריות נוחה הימנו, ושלא יחשדוהו שבשל הנאת עצמו או שוחד או סכסוך שיש לו עם אחד מהקהל – לא ייתן לו עליה. המשנה ברורה מוסיף ומציין שאם יש בו בגבאי את כל המעלות הללו, ועשה פעם מעשה שלא ייעשה, יש לדונו לכף זכות, שטעה בשיקול הדעת. הרב אלישיב הורה שיש לברר האם הגבאי שהחזיר את ספר תורה להיכל עונה על כל המעלות שנימנו במשנה ברורה, ולאחר שביררנו והקהל אישר שאכן כך הוא הדבר, הורה מרן הגריייש שהגבאי יבקש מחילה ברבים מספר התורה, ואפשר להחזירו על מקומו ולהשיב לו את משרת הגבאות (עלינו לשבח).

"ובערת הרע מקרבך" [יג, ו].

מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ עֲסָקִים יְרָא שָׁמַיִם שֶׁהִגִּיעַ אֶל אַחַת הַיְשִׁיבוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיילוֹס אַנְגֶילֶס", עַל מְנֶת לָתֵת יָד וְעֵזֶר לְהַחְזָקַת הַתּוֹרָה בַּמָּקוֹם. בְּעָמְדוֹ לְהִכָּנֵס לַיְשִׁיבָה הַקָּדוֹשָׁה, הִבְחִין הָאִישׁ בְּשֶׁלֶט חוּצוֹת עֲנָק הַנִּמְצָא מַמָּשׁ מוּל הַכְּנִיסָה לַיְשִׁיבָה, שֶׁעַל גַּבָּיו הוֹפִיעוּ דִּבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת וּכְפִירָה רחייל.

הוּא הִזְדַּעְזֶעַ מֵחִלּוּל כְּבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ, וּמֵהָעֶבְדָּה כִּי בַּחוּרֵי הַחֶמֶד בַּיְשִׁיבָה וְעוֹד אַלְפֵי יְהוּדִים הַנּוֹסְעִים מִדֵי יוֹם בְּאוֹתוֹ כְּבִישׁ סוֹאֵן, עֲשׂוּיִים לְהִתָּקֵל בַּשֶׁלֶט הַנּוֹרָא הֶעָלוּל לְטַמֵא אֶת נִשְׁמָתָם...

מִיָּד בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִתְקַשֶׁר אִישׁ הָעֲסָקִים לַחֶבְרָה הָאַחְרָאִית עַל שֶׁטַח הַפִּרְסוּם, וְהוֹדִיעַ כִּי הוּא מְעֶנְיָן לִרְכֹּשׁ אֶת זְכוּת הַפִּרְסוּם בְּשֶׁטַח זֶה. נְצִיג הַחֶבְרָה הוֹדִיעַ: ייִשֶׁטַח הַפְּרְסוּם הֵשְׂכַּר כְּבָר לִשְׁלֹשֶׁת הֶחֱדָשִׁים הַבָּאִים. אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַשְׂכִּירוֹ כָּעֵת לַאֲחֵרִים !יי

הַיְהוּדִי לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הֶחְלִיט לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל מְאוֹדוֹ עֲבוּר כְּבוֹד שָׁמַיִם וַעֲבוּר בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הַטְהוֹרִים, וְהוֹדִיעַ לְאִישׁ הַחֶבְרָה: יאֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם עַל הַשְׂכָּרַת הַשֶׁלֶט יוֹתֵר מֵהַמְּחִיר הָרָגִיל..."

יעִם כֶּסֶף זֶה כְּבָר סִפּוּר אַחֵר - הֵגִיב הָאִישׁ מֵעֵבֶר לַקַו - הַנּוֹשֵׂא בִּבְדִיקָה. נַחְזֹר אֵלֶיךָ בַּדַּקּוֹת הַקְרוֹבוֹת..." כַּעֲבוֹר חֲצִי שָׁעָה, חוֹזֵר מְנַהֵל הַחֶבְרָה אֶל אִישׁ הָעֲסָקִים, וּמְעַדְכֵּן אוֹתוֹ כִּי הַחֶבְרָה הַמְפַרְסֶמֶת מוּכָנָה לְהָסִיר אֶת הַשֶּׁלֶט תְּמוּרַת אֶלֶף דּוֹלָר עֲבוּר כָּל יוֹם שֶׁל פִּרְסוּם, לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשָׁה חֲדָשִׁים, דְּהַיְנוּ תִּשְׁעִים אֶלֶף דּוֹלָר! הַיְהוּדִי שָׁמַח לְמִשְׁמַע הַבְּשׂוֹרָה, וְאָכֵן הֶעֱבִיר אֶת הַתַּשְׁלוּם הַנִּדְרָשׁ.

ייוּמַהִי הַפְּרְסֹמֶת שֶׁתִּרְצָה שֶׁתּוֹפִיעַ בַּשֶׁלֶט?יי שָׁאֵל הַמְנַהֵל. הַיְהוּדִי הֵשִׁיב: "אֵין לִי מַשֶׁהוּ מְיֵחָד לְפַרְסֵם. תַּשְׁאִיר אֶת הַשֶׁלֶט רֵיק". אִישׁ חֶבְרַת הַפְּרְסוּם הִשְׁתּוֹמֵם: "הִנְךָ שׂוֹכֵר שֶׁלֶט חוּצוֹת עֲנָק וּמְשַׁלֵּם סְכוּם כֹּה רָב כְּדֵי לְהַשְׁאִיר אֶת הַשֶׁלֶט רֵיק מִתֹּכֶן?! זֶהוּ הֶפְקֵד וְנֵזֶק לְחֶבְרַת הַפִּרְסוּם, כִּי יֵרָאֶה הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר כְּאִלּוּ אֵין לָנוּ קְלִיֶנְטִים וְכִי לֹא שָׁוֶה לְפַרְסֵם פֹּה..." שֵׁקֶט שָׂרֵר בַּקֵּוֹ. הַיָּהוּדִי חַשַׁב כַּמָּה רְגָעִים, וְאָז עָלָה רַעֵיוֹן בְּמוֹחוֹ : "תִּכְתְּבוּ עַל הַשַּׁלֵט בַּעֲנָק : בְּעוֹד 90 יוֹם..."

"יוּמַה נִּכְתֹּנֹב בַּיּוֹם הַשֵׁנִייִיי שָׁאֵל אִישׁ הַפְּרְסוּם. הֵשִׁיב הַיְהוּדִי: "בַּיּוֹם הַשֵׁנִי יִהְיֶה כָּתוּב בַּשֶׁלֶט: בְּעוֹד 89 יוֹם... וּבַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי : בְּעוֹד 88 יוֹם... וְכֵן הָלְאָה... בְּכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר תִּרְשְׁמוּ בַּשֶׁלֶט אֶת מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁנּוֹתְרוּ". הַנָּצִיג מֵעוֹלָם לֹא נִתְקַל בְּלָקוֹחַ כָּזֶה. סְתָם לְפַרְסֵם מִשְׁפָּטִים: "בְּעוֹד 90 יוֹם... בְּעוֹד 89 יוֹם...", לְלֹא שׁוּם תֹּכֶן, בְּעוֹד שֶׁהִנְךָ מְשַׁלֵם סְכוּם גָּדוֹל שֶׁל אֶלֶף דּוֹלָר לְיוֹם, הֲרֵי זֶה בִּזְבּוּז שֶׁל מַמָּשׁ... אַךְ הָאֱמֶת הָיְתָה שֶׁלַיְהוּדִי לֹא הָיָה מְשַׁנֶּה מַה יִהְיֶה כָּתוּב בּוֹ, הָעִקָר שֶׁפַּרְסֹמֶת הַתְּעוּב וְהַשַּׁחַץ תֵּרֵד מֵהַשֶׁלֶט, וּבְכָךְ יִמָּנַע בִּיּוּי כְּבוֹד שָׁמַיִם וְגַם לֹא תִּפָּגַם רוּחָנִיּוּתָם שֶׁל הַבַּחוּרִים הַלּוֹמְדִים בַּיְשִׁיבָה.

וּבְכֵן, הַפִּרְסוּם יָצָא לַדֶּרֶךְ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רֹוֹאִים כָּל עוֹבְרֵי הַאֹרַח שֶׁלֶט עֲנַק מְמַדִּים שֶׁכָּתוּב בּוֹ : "בְּעוֹד 90 יוֹם...", לְמָחֳרָת: "בְּעוֹד 89 יוֹם...". הַשֶּׁלֶט הַמִּסְתּוֹרִי גָּרַם לְהִתְעַנְיְנוּת רַבָּתִי אֵצֶל כָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ. ימַה בְּדִיּוּק הוֹלֵךְ לִהְיוֹת בְּתֹם יְמֵי הַפְּפִירָה לְאָחוֹרזִי הִתְעַנְיְנוּ כֻּלָּם. אַף אֶחָד לֹא דִּמְכֵן אֶת מְמַדֵי הַפַּקְרָנוּת הָאַדִּירִים שֶׁיְעוֹרֵר אוֹתוֹ שֶׁלֶט... כֻּלָּם הָיוּ דְּרוּכִים מִיּוֹם לְיוֹם, וְעָקְבוּ בְּמֶתַח אַחַר הַשֶׁלֶט שֶׁמָּשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת לָבּוֹ שֶׁל כָּל עוֹבֵר וָשָׁב... הַדָּבָר הִכָּה גַּלִּים רַבִּים, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהִגִּיעַ אֶל כְּלֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית; עִתּוֹנָאִים וְאַנְשֵׁי תִּקְשֹׁרֶת רַבִּים בְּרַחֲבֵי הַמְּדִינָה נִסּוּ בְּכָל כֹּחָם לְגַלּוֹת בְּמָה מְדַבָּר... הֵם נִסּוּ לְרַאֲיִן אֶת שׂוֹכֵר הַשֶׁלֶט אוֹדוֹת דְּבַר הַפִּרְסוּם, אַךְ הַלָּה סֵרֶב לְגַלּוֹת מָה עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַפְּרְסוּם. הוּא עוֹנֶה לְכֶלָּם בְּמִשְׁפָּט קָצָר: "מְדֶבָּר בְּהַפְתָּעָה. תַּמְתִּינוּ בְּסַבְלָנוּת".

רַק הקבייה יָדַע אֵיזוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ עָשָׂה הַיְהוּדִי, בְּכָךְ שֶׁהוֹזִיל מִכִּיסוֹ תִּשְׁעִים אֶלֶף דּוֹלָרִים, לְמַעַן שְׁמִירַת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְמַעַן שְׁמִירַת קְדֶשָׁתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַצָּלָתָם מֵרֶדֶת שַׁחַת. אֵיזוֹ גַּדְלוּת! אֵיזוֹ עָצְמָה!

וְהִנֵּה, מִתְקָרְבִים הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לִפְנֵי הַגָּעַת הַפִּרְסוּם לְסִיּוּמוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְתֵי הַתִּקְשֹׁרֶת וְכָל הַצִּבּוּר הִגִּיעוּ לְמֶתַח שִׂיא. סַקְרָנוּת הָאָמֵרִיקָאִים גּוֹבֶרֶת, כֻּלָּם מְשַׁוְעִים לָדַעַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי פִּרְסוּם כָּזֶה אָרֹךְ שֶׁל תִּשְׁעִים יוֹם בִּשְׁבִיל הֲפָקַת פַּרְסֹמֶת חַד פַּעֲמִית... שְׁלוֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי תּוֹם מוֹעֵד הַפִּרְסוּם, הִתְקַשְׁרוּ אֶל אִישׁ הָעֲסָקִים מֵחֶבְרַת יְקוֹקָה קוֹלָה" הָאָמֵרִיקָאִית וְאָמְרוּ לוֹ: "רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶט שֶׁלָּךְ, וְאֶת הַהִתְעַנְיְנוּת הָעֲצוּמָה שֶׁהוּא גָּרַם בְּכָל רַחֲבֵי הַמְּדִינָה. יֵשׁ לָנוּ הַצָּעָה פַנְטַסְטִית בִּשְׁבִילְךָ - אַתָּה תְּפַרְסֵם אֶת מַה שֶׁאַתָּה מְתַכְנֵן לְפַרְסֵם בְּמָקוֹם אַחֵר, וְתֵן לָנוּ אֶת הַזְכוּת לְפַרְסֵם בְּשֶׁלֶט הַחוּצוֹת בַּיּוֹם הַתִּשְׁעִים. בִּתְמוּרָה, אָנוּ נְשַׁלֵּם לְךָ עַל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפִּרְסוּם לְבַדּוֹ, סְכוּם שֶׁל חֲמִשָּׁה מִילְיוֹן דּוֹלָר! אִישׁ הָעֲסָקִים הוֹדִיעַ לְאַלְתַּר לְאַנְשֵׁי חֶבְרַת הַמַּשְׁקָאוֹת הַגְּדוֹלָה כִּי הוּא מַסְכִּים לָעִסְקָה, וְאָכֵן קַבֵּל מֵהַחֶבְרָה אֶת הַפְּכוּם הָאַסְטְרוֹנוֹמִי הַמְדֶבָּר...

לְאַחַר שֶׁקִיֵּם הַיְהוּדִי בִּמְסִירוּת אֶת מִצְוַת וּבְעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ", וְדָאַג לָרַבִּים שֶׁלֹא יִמָּשְׁכוּ חָלִילָה אַחַר חֲטָאִים, מִן הַשָּׁמַיִם גִּלְגְּלוּ שֶׁיִזְכֶּה גַּם בָּרֶוַח הַכַּסְפִּי הֶעָצוּם. וּמְיִתָּר לְצַכֵּן שֶׁעִקֵּר שְׂכַר הַמִּצְוָה הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ (בִּתְחִלַת מַפֶּכֶת פַּאָה) שֶׁעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים אָדָם אוֹכֵל אֶת בֵּרוֹת הַמִּצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּרֶן קַיָּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא (אחת שאלתי).

"כי יסיתך אחיך... לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים..." [יג, ז].

הנה כי כן - אמר הסבא מקלם - המסית על עבירה, שרק ביקש להדיח, ולא הצליח בפועל להפיק זממו, חמור מעושה העבירה, וזאת בעקבות ההסתה בלבד, אף שהמוסת לא אבה ולא שמע אליו כלל! ומעתה - הרי כלל מסור בידינו, שמידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות! ואם כן, הבה נחשוב: כמה גדול שכרו של מזכה הרבים, של אדם העוסק להשיב ולקרב בנים תועים לאביהם שבשמים! סיפור מרגש עד למאוד סופר על ידי מנהל סמינר מפורסם במגדל העמק. באחת השבתות - סיפר מנהל הסמינר - ערכנו לבנות הסמינר ישבת מחנה'. במוצאי שבת שבנו למגדל העמק, ולרשות התלמידות עמדו אוטובוסים שאמורים היו להחזיר את הבנות לביתן.

אחת הבנות, שנחשבת לבת המעולה והמצוינת ביותר בסמינר, גרה במושב מסוים בצפון, ונהגי האוטובוס הודיעו שאינם מוכנים לנסוע עד לאותו מושב רחוק. לאחר התייעצות עם אשתי החלטתי להסיעה לביתה ברכבנו הפרטי, שכן לא יתכן שהיא תיסע לבדה לביתה בשעה כה מאוחרת. נסענו אפוא למושב ההוא, וכבר בכניסה למושב, הבחנתי באדם בעל חזות חילונית מוצהרת שישב בספסל שבצד הכביש. לחשתי לאשתי : "תראי אילו יצורים נמצאים כאן, ברוך ה' שלא שלחנו אותה לכאן לבדה..." לפתע ביקשה התלמידה לרדת. לתדהמתנו היא ניגשה לאותו אדם, והלה קיבל אותה בחום ובלבביות... היא הבחינה בפליאתנו, והודיעה: "זה אבא שלי...!"י. החלטתי לצאת מהרכב כדי לשבח את האב על שזכה לבת מופלאה כל כך, שנחשבת לייהלום שבכתרי של הסמינר.

עמדתי לשאול אותו בזכות מה זכה לבת כזו, אך המילים כמו נעתקו מפי. ואז פונה אלי האיש בעצמו: אתה בטח שואל את עצמך כיצד זכיתי לילדה כה צדיקה... ובכן, קודם כל ברצוני לספר לך, שיש לי עוד שני בנים צדיקים, שניהם לומדים בישיבות מפורסמות, עוסקים בתורה יומם ולילה, ועושים חיל בלימודם... וכעת אספר לך כיצד התחיל הכל. לפרנסתי אני עוסק בחקלאות, ובבעלותי שדה רחב ידיים כאן במושב. באחד הימים, לאחר יום עבודה מפרך, ישבתי לנוח בשדה, ופתאום הבחנתי במסוק העומד לבצע נחיתה בתוך השדה שלי... הייתי אחוז תדהמה: מה עושה כאן המסוק הזה? מדוע הוא נוחת דווקא כאן?... המסוק ביצע נחיתה, וכאשר נפתחה הדלת והבחנתי בדמות שיצאה מהמסוק, עמדתי להתעלף בו-במקום!... היה זה מרן הרב עובדיה יוסף!

הוא יצא מהמסוק, לבוש בגלימת ההוד שלו, והחל להקיא. מיהרתי להגיש לו מים וכסא. הרב הודה לי מקרב לב והתנצל על שהוצרך ל נחות דווקא כאן. "נתקפתי בסחרחורת ובבחילה עזה, לא עליכם, והרגשתי צורך דחוף להקיא..." אמרתי לרב שזכות גדולה היא לי שנחת בשדה שלי. לאחר שנרגע מעט, העזתי לשאול אותו: "במה זכיתי שהרב יגיע לכאן? להיכן פני הרב מועדות?"י הרב השיב לי מתוך התייפחות: "אני מכתת את רגלי ונוסע מעיר לעיר, כדי לדבר על ליבם של הורים יקרים, שדואגים כל כך לכל צרכי בניהם, וכל כך מפנקים אותם, אך לעיקר אינם דואגים לנשמה הטהורה של הילדים; ילדיהם מקבלים מזון טוב, ביגוד מעולה, וכל טוב שבעולם, אך לומדים בבתי ספר חילוניים, מנותקים לחלוטין מכל זיק של יהדות. אפילו לומר פסוק ישמע ישראלי אינם יודעים". הבחנתי בדמעה שנשרה מעינו של הרב, והוא המשיך: "כדי לאפשר לנשמות הללו להתחנך כראוי ולדאוג לדור העתיד, אני הולך ומתחנן בפני ההורים: חוסו על נפש ילדיכם, העניקו להם חינוך יהודי אמיתי במוסדות תורניים". הצעתי לרב להיכנס לביתי, לטעום דבר מה ולנוח, כדי שנפשו תשוב אליו, אך הוא סירב, ואמר שעליו לנחות בעוד שלוש תחנות ברחבי הארץ, מחמת חרדתו לחינוך ילדי ישראל.

טרם עלייתו בחזרה למסוק לחץ הרב את ידיי בחום ובלבביות בשתי ידיו, ואמר לי בנימה של חיבה: "אחי ורעי, ידידי ואהובי, ראה נא כיצד אני מרגיש... על אף הסחרחורות הבחילות וההקאות, איני פוטר עצמי מההשתדלות למען חינוך ילדי ישראל...", דמעות רותחות זלגו מעיני הרב, ונטפו על יָדַי, והוא המשיך: "בני היקר, לא לחינם סיבב הקבייה שאנחת דווקא כאן, בשדה שלך; אנא ואנא, הוצא את ילדיך ממוסדות החינוך הקלוקל, רשום אותם למוסדות תורניים. אני מבטיח לך, לא זו בלבד שלא תצטער, אלא אדרבה, הדבר יוסיף לך ברכה ושמחה, נחת ואושר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא..." נרגש ונפעם הבטתי ברב עובדיה שעמד והתחנן אלי. ליבי נשבה בקסמו, וגם מעיניי החלו לזלוג דמעות. דבריו, שיצאו מלב נסער ונרגש, נכנסו עמוק לתוך ליבי. הבטחתי לו: "כבוד הרב, אעשה כדבריך". וכך אכן עשיתי. העברתי את שני בניי ואת בְּתִּי למוסדות תורניים! כיום אני מודה לבורא עולם על הנס הגדול שהתרחש אצלי בשדה; איך לפתע פתאום נוחת מולי הרב עובדיה יוסף, משכנע אותי להכניס את ילדיי לבתי ספר תורניים, ומברך אותי בהתרגשות. וברכת הצדיק התקיימה בי במלואה - מפטיר החקלאי בהתרגשות - אמנם אני עצמי עדיין לא זכיתי לשנות את דרכי, אך מילדיי הצדיקים אני רווה המון נחת!

מנהל הסמינר סיים את המעשה המפעים וסיפר: המפגש ההוא עם החקלאי התרחש לפני מספר שנים. מאז, החלטתי לעקוב אחר אותה משפחה. כיום, שלושת ילדיו נישאו בשעה טובה, והקימו בתים של תורה למופת ולתפארת. מתוך הסחרחורות וההקאות של הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ונחיתתו בשדה החקלאי, צמחו שלושה בתים נהדרים של תורה ויראה. ואגב, לאחרונה גיליתי, שגם הוא עצמו מתחיל להתקרב לשמירת תורה ומצוות... (אחת שאלתי).