פרשת ראה
התורה מצווה אותנו להתרחק מכל אכזריות
מובא בספר 'ידף על הדף' במסכת חולין דף סג.: העולם מתקשה, מדוע נחשבת החסידה עוף טמא, הרי החסידה עושה חסד עם חברותיה, אם - כן יש לה לכאורה מזג טוב ומידות טובות של עשיית חסד?
יש מי שתרץ דעל - כן נחשבת החסידה לעוף טמא, לפי שהיא עושה חסד רק עם חברותיה ולא עם עופות אחרים. דבר זה מורה על מדות לא טובות, שכן מי שיש לו מזג טוב ומדות טובות, אינו מבחין בעשיית חסד בין חברים לאחרים, אלא עושה חסד עם כולם.
חז"ל מורים לנו כאן יסוד גדול באחדות ובאהבת ישראל, אחדות אמיתית היא, אהבת כל אחד מישראל, גם אם אינו נמנה על חוג חבריו, רק אז מגיעים לאחדות אמיתית, שהיא כאמור היסוד להשראת השכינה. עכ"ד.
ניתן לבאר באופן אחר להסביר מדוע החסידה אסורה, שאף שעושה חסד עם חברותיה מכל מקום היא טורפת, עוף טורף זה מעיד על מידת האכזריות לכן אף שעושה חסד אינו ראוי שיהיה כשר בשרה לזרע ישראל הקדושים והטהורים ובעלי מידות נאצלות ואף שזה לחם חוקה וכך היא חיה, מכל מקום, אין ראוי שעוף כזה שיש בו מידת האכזריות שיעלה על שולחן עם ישראל.
ומצד שני קיבלה את שכרה שנקראת חסידה כיון שסוף סוף עושה חסד עם חברותיה. מכל מקום עשיית החסד היא אינה סיבה מספקת שתעלה לשולחנם של עם ישראל הקדושים והעדינים אלא תנאי יותר חשוב והוא שלא יהיה מידת האכזריות ולכן רק בעלי כנף ובעלי חיים האוכלים צמחים וזרעונים ולא טורפים הם הראויים לבא על שולחן עם ישראל. וכפי שכותב הרמב"ן וזה לשונו: "ויקרא פרק יא (יג)] ואת אלה תשקצו מן העוף" – "ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים. ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר, שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה, ע"כ.
למדנו מכאן כמה יש לסלק את מידת האכזריות מכל וכל וכל שהוא אכזרי יש לחשוד בו שאינו מזרע ישראל כפי שכתוב שעם ישראל הם רחמנים ביישניים וגומלי חסדים וכפי שמובא במסכת יבמות סג על דוד המלך והגבעונים שאסר אותם לבא בקהל כיון שיש להם מידת האכזריות שלא רצו לרחם על בני שאול והסכימו להתפייס רק אם יהרגו את בני שאול ומיד גזר עליהם שלא יבואו בקהל.
כתוב בספרי דברים פרשת האזינו [פסיקתא שכג פסוק (לא)] כי לא כצורנו צורם, לא כתוקף שאתה [הקב"ה] נותן לנו אתה נותן להם [לגויים] שכשאתה נותן לנו את התוקף אנו מתנהגים עמהם [עם הגויים] במדת רחמים וכשאתה נותן להם [לגויים] את התוקף הם מתנהגים עמנו במידת אכזריות הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו. דהיינו שיהודים הם רחמנים אף על הגויים והגויים אינם רחמנים על היהודים.
כתוב בפסיקתא דרב כהנא נספחים ד יעשר תעשר נוהג כצאן יוסף' (תהלים פ: ב). למה הזכיר כאן יוסף, אמרו ישראל ריבון העולמים כמה רעות עשו השבטים עם יוסף ולא נהג עמם במידת אכזריות אלא אמר להם אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (בראשית נ: כא), התנהג עמנו כיוסף עם אחיו. וכך הם עם ישראל רחמנים בני רחמנים.
למדנו מיוסף הצדיק אף שאחיו לא התנהגו עמו כיאות, לא רק שלא השיב להם רעה אלא פרנס אותם.
הרשב"ם (דברים פרק כב) מבאר כמה מצוות שהתורה אסרה אותם זה משום אכזריות וזה לשונו: "לא תקח האם על הבנים כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו וכן באותו ואת בנו לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד". וכן מסביר האבן עזרא (פירוש הקצר שמות פרק כג) כדברי הרשב"ם משום שזה אכזריות והתורה מצווה אותו להמנע מדברים אלו. וכתב [רבינו] בחיי דברים פרק כב הרמביים ז"ל נתן טעם במצוה בפרק מ"ח מספר המורה [במצוות שילוח הקן] שהוא כדי שלא תצטער האם בראיית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כעניין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות. הרד"ק [בראשית פרק ט] מסביר את האיסור של אבר מן החי שהוא משום אכזריות כי זה דרך אכזריות לחתוך בשר מן החי ולאכלו. כותב אורחות צדיקים במידת - אכזריות: ואין המידה הזאת נמצאת בצדיקים, אך היא בנפש הרשעים, כדכתיב (משלי יב י): "יורחמי רשעים אכזרייי.
גם מן הבהמה ירחיק אכזריות, כדכתיב (משלי יב): "ייודע צדיק נפש בהמתו" שלא להטריח יותר מדי, ושלא ירעיב אותה. וכן כתיב (שמות כג ה): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". ואמרו רבותינו (בבא מציעא לב ב): צער בעלי חיים דאורייתא.
ואם אתה איש יראוי, ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצווה עליהם יראים להשיב פניך היזהר בך מאוד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם [לחמם] צפיחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק כיכר לחם. ועל זה נאמר בתורה (ויקרא כה מו): "יובאחיכם בני ישראל איש באחיו, לא תרדה בו בפרך". ובזה הוזהרנו שלא יעבוד אדם בחברו עבודה קשה, ולא יצווה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו.
בעקבות חוסר רחמנותה של המשודכת בוטל השידוך
מסופר על רבי העשיל מקארקא שכשהיה בחור השתדך עם בת גביר. הִתְכּוֹנְנוּת גְּדוֹלָה נִכְּרָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל גְּבִיר הָעֲיָרָה. בִּתּוֹ הַמְחֻלָּלָה נִכְנְסָה בִּבְרִית הָאֵרוּסִין, וּבְעוֹד יָמִים מִסְפַּר, יַחְגְּגוּ בְּנֵי הָעֲיָרָה אֶת שִׂמְחַת כְּלוּלוֹתֶיהָ עִם חֲתָנָהּ הַמְּהֵלָל. הַגְּבִיר הִבְטִיחַ לְבִתּוֹ סְכוּם עָתָק כִּנְדוּנְיָה, וְאַף הִתְחַיֵּב לָזוּן אֶת הַזֹּוּג לְכָל יְמֵי חַיָּיו, וְגַם יִחֵד לָהֶם דִּירָה מְפֹאֶרֶת. מִסְפַּר יָמִים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה, הֶחָתָן כִּמְעַט לֹא יָצָא מַפְתֵּחַ חַדְרוֹ, אֲרוֹן הַסְפָרִים שֶׁהָיָה עָמוּס בְּסִפְרֵי קוֹדֶשׁ נְדִירִים, רְתְּקוּ אוֹתוֹ אֵלָיו, וּלְמַעֵט מִסְפַּר אֲנָשִׁים בּוֹדְדִים לֹא רָאָה אִישׁ אֶת פָּנָיו. בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי הַחֲתֻנָּה, עָמַד לוֹ הֶחָתָן וְהִשְׁקִיף בְּעַד חַלּוֹן חַדְרוֹ אֶל עֵבֶר בֵּית הוֹרֵי אִשְׁתּוֹ לֶעָתִיד, וְרָאָה שֶׁכֻּלָּם עֲסוּקִים בַּהֲכָנוֹת לְשַׁבָּת, אוֹפִים חַלּוֹת וּמְבַשְׁלִים תַּבְשִׁילִים. וְהִנֵּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס לַמִּטְבָּח תַּרְנְגוֹל, וְהֵחֵל לְנַקֵר מֵהַחַלּוֹת שֶׁהוּכְנוּ לְשַׁבָּת. פִּתְאוֹם נִכְנְסָה הַכַּלָּה לַמִּטְבָּח, וְהִבְחִינָה בְּמַה שֶׁעָשָׂה הַתַּרְנְגוֹל, וַחֲמָתָהּ בָּעֲרָה בָּהּ, וּמִיַּד אֲחזֶּה בַּתַּרְנְגּוֹל וְזָרְקָה אוֹתוֹ בְּחָזְקָה עַל הַקִיר, וּמֵעָצְמַת הַמַּכָּה, מֵת הַתַּרְנְגוֹל. בְּרֶגַע שֶׁרָאָה זאת הֶחְלִיט הֶחָתָן בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. מִדּוֹתָיו הָרְחוּמוֹת לֹא יָכְלוּ לָשֵׂאת אֶת אַכְזָרִיּוּתָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה. מִיַּד סָגַר הֶחָתָן אֶת סְפָרָיו וְהָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. טוֹבֵי הַלּוֹמְדִים שֶׁל הָעֲיָרָה שְׁקוּעִים הָיוּ בְּלִמּוּד, וְלֹא שָׁמוּ לֵב לֶחָתָן שֶׁפָּסַע לְעֵבֶר קֻפַּת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁנִּצְבָה עַל הַבִּימָה, וְהָיְתָה מְלֵאָה בְּמַטְבְּעוֹת. הֶחָתָן הֵחֵל מְקָרֵב יָדָיו לְעֵבֶר הַקֻּפָּה, הוּא פָּתַח אֶת הַמִּכְסֶה שֶׁל הַמֶּנָּה, וּלְפֶתַע הִשְׁלִיכָה אָרְצָה. הָס הֵשְׁלַךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעֵינֵי הַכֹּל נִנְעֲצוּ בַּבָּחוּר שֶׁהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי הַבִּימָה וְנִתְפַּס בִּגְנֵבָתוֹ. בְּאוֹתָם יָמִים הָיוּ נוֹהֲגִים לִבְנוֹת חֶדֶר מְיֻחָד מְסֹרָגִים, הַמְיֻעָד לְהַעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים שֶׁאֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת. מִי שֶׁעָשָׂה נִלְקָח וְהוּשָׂם בְּאוֹתוֹ חֶדֶר, וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר כְּדֵי לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, הָיָה רוֹאֶה אֶת מִי שֶׁאָסוּר בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר. שַׁבָּת הַמַּלְכָּה פָּרְשָׂה אֶת כְּנָפֶיהָ, וְהַגְּבִיר הִמְתִּין זֶה זְמַן רַב לַחֲתָנוֹ שֶׁיִּתְלַוֶּה אֵלָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּכְשֶׁרָאָה שֶׁחֲתָנוֹ אֵינוֹ נִמְצָא, חָשַׁב שֶׁהוּא כְּבַר הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְהִנֵּה כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם הַגְּבִיר, חָשְׁכוּ עֵינָיו בִּרְאוֹתוֹ אֶת חֲתָנוֹ לֶעָתִיד אָסוּר בַּחֶדֶר... מִיַּד בֵּרֵר מַה עוֹלֵל חֲתָנוֹ, וּכְשֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁנִּסָה לִגְנֹב, מִיַּד הֶחְלִיט לְבַטֵל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, סֻלַּק הַבָּחוּר מֵהָעֲיָרָה. כְּשֶׁשָּׁב הֶחָתָן אֶל בֵּית הוֹרָיו הַנִּדְהָמִים שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו אֶת דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה, שְׁאָלוּהוּ מַדּוּעַ עָשָׂה כֵּן? הֵשִׁיב לָהֶם הַבֵּן: לֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְבַיֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹדִיעַ לָהּ שֶׁאֵינִי מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּהּ בִּגְלַל שֶׁרָאִיתִי אֶת אַכְזָרִיּוּתָהּ, וּלְפִיכָךְ הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים כְּגַנָּב, כְּדֵי שֶׁיְבַיְשׁוּ אוֹתוֹ וַיִּזְרְקוּ אוֹתִי מֵהַקְהִלָּה, וּבְכָךְ יִתְבַּטֵל הַשִּׁדּוּךְ בְּלִי לִפְגֹּעַ בַּכַּלָּה... חָלְפוּ שָׁנִים, וְהֶחָתָן הַגַּנָּבִי הִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם הַיַּהֲדוּת כְּרַבִּי הֶעשִׁיל מִקְרָקָא זַצַ"ל, רַבָּם שֶׁל הַשַּׁ"ך [הַשָּׂפְתֵי כֹּהֵן], וְהַ"נַחֲלַת שִׁבְעָה", וְרַבִּים מִגְּדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים שֶׁלְאַחֲרָיו.
סיפורים מחזקים-צדקה מביאה ברכה בנים ורפואה
החזון איש אתה רוצה פרי בטן תקפיד על מעשר כספים
הצער והכאב של ר' פנחס, היו מוכרים לכל מכריו וידידיו. כולם הכירו אותו ואת מידותיו הנאצלות, וחשו שותפים בכאבו הגדול והמר. הן כל כך הרבה שנים עברו מאז נישואיו, ועדיין לא זכה להיפקד בזרע של קיימא, עדיין ביתו קפוא באלם ולא נשמעות בו צהלות ילדים משחקים...
אחד מידידיו היה הגאון רבי דוד צבי זילברשטיין זצ"ל, מרבני תל אביב של מעלה, ואחד העומדים על משמר החינוך בתקופת תקומת היישוב היהודי בארץ ישראל אחרי המלחמה. באחד הימים כשלבו של רבי דוד צבי לא עמד בצערו של ידידו, הציע לו כי יתלווה אליו לביקור במעונו של גדול הדור, ה'חזון איש' זצ"ל. "עלה אליו ותפרוש באוזניו את צרתך, אולי עצתו של אותו גאון תביא את ישועתך", הציע רבי דוד צבי. ממחשבה למעשה, ביום מן הימים נראו השניים בפתח ביתו של ה'חזון איש', אשר קיבלם במאור פנים. אך נכנס ר' פנחס למעונו ומיד פרץ בבכי מר, והשיח את אשר על לבו, על השנים הרבות והארוכות העוברות בצער ובהמתנה, על הימים והלילות אפופי האכזבות וכאבי הלב, ועל כך שלמרות כל מה שניסו - הישועה לא נראית באופק, ביתם רחוק מצהלות ילדים מאושרים...ה'חזון איש' שמע את הדברים, ומלבו הגדול נעקרה אנחה קורעת לב. הוא הרהר קלות והשיב :
"יעצתי לך רבי יהודי, כי תקפיד בהקפדה יתירה להפריש מדי חודש בחודשו מעשר כספים להחזקת תורה. לא משנה אם יהא זה תלמוד תורה לילדים, ישיבה לבחורים או כולל לאברכים, מה שחשוב הוא שתקפיד להפריש מעשר מרווחיך מדי חודש בחודשו להחזקת תורה! - קבע ה'חזון איש' ברורות. ואם קשה לך להפריש סכום גדול בבת אחת", הוסיף עצה פרקטית, "תפריש מדי יום סכום קטן, שבסוף החודש יצטבר לכדי 10 אחוז מהכנסותיך. הקפד על כך חוק ולא יעבור!" - אמר ה'חזון איש', ובירך כי בקרוב יזכה ר' פנחס לבשרו בבשורות טובות ומשמחות, כשר' פנחס מבטיח מנגד כי יזמין את ה'חזון איש' לתפקיד הסנדק בברית שיערוך לבנו בקרוב...הם יצאו מה'חזון איש' המומים ומופתעים. בוודאי ידעו והכירו את מעלת 'מעשר כספים', אך ה'חזון איש' בקביעתו הברורה ונחרצת, האיר: מעשר כספים הוא לא רק מפתח של פרנסה, הוא מפתח של שותפות עם אבא שבשמים! מעשר כספים פותר בעת ובעונה אחת בעיות רבות ואינספור מצוקות שנראות חסרות פיתרון, כי ברגע שבורא עולם שותף - הכל מסודר, מסודר! ואכן, לא עברו ימים רבים, ובשורה טובה במיוחד שימחה את ליבם של ר' פנחס וזוגתו. לתקופת השנה, לעת ערב שגרתית ונעימה, החרידו צרחות 'מזל טוב' קולניות ומאושרות במיוחד את בית החולים, שעה שהתבשר ר' פנחס כי זכה להפוך לאב מאושר וחבק בזרועו תינוק קטן וזעיר...ור' פנחס עמד בחצר בית החולים, ולחץ ידיים לרבים מידידיו ומכריו שבשל השמחה הגדולה והמפתיעה - כשלאחר שנים כה רבות זכה להיפקד בבן, הגיעו עד בית החולים כדי לברכו. הוא עמד ובירך והתברך בשמחה, ולא פסק מלומר להם פעם אחר פעם: "הכל בזכות מעשר כספים, הכל בזכות מעשר כספים..." כעבור שבוע ימים, בפנים קורנות ומאירות הגיע ה'חזון איש' לבית הכנסת בו נערכה הברית, ושימש כסנדק בשמחה המרגשת. ולכל אורך השמחה וגם שנים לאחריה, לא פסק ר' פנחס להודות להלל ולשבח לבורא עולם על חסדו הגדול, כשבזכות מעשר כספים זכה להיות אבא צוהל ומאושר הסיפור המופיע בספר 'יפאר הדור', ללמדנו עוצמתה של מצות מעשר כספים. "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך!
בזכות מעשר כספים זכה לסייע להעמיד שני גדולי הדור
בעיירה אחת בארצות הברית חי רוכל אחד ירא שמיים שהיה נזהר מאוד במצוות מעשר כספים. "אמור נא לי – שאל אותו רב העיירה – מנין לך הזהירות הגדולה במצוות מעשר כספים? בצעירותי סיפר הרוכל - הייתי סוחר שוורים ברוסיה ואת מעשרותי הייתי נותן למלמד התינוקות שבעיירתי שהיה תלמיד חכם מופלג וירא שמים והיה עני מרוד. פעם אחת זימן ה' לי עסקת שוורים גדולה מאוד בה הרווחתי ממון רב. כהרגלי לקחתי את כספי המעשר ונתתים למלמד. להפתעתי סירב המלמד לקבל את הכסף ואמר כי סכום זה הוא גדול הרבה יותר ממה שנצרך לו לפרנסתו!...ומה אעשה? שאלתי את המלמד. בכיתתי – אמר המלמד – יש שני ילדים מוכשרים שנראה לי כי אם ישלחו אותם ללמוד בישיבה מפורסמת יגדלו בתורה לגאון ולתפארת אלא שהוריהם עניים מרודים ואין ידם משגת להוצאות הדרך על כן עצתי לך שתיקח את הכסף ותשלח אותם ללמוד תורה. שמע סוחר השוורים כעצת המלמד ועשה כדבריו. שני ילדים אלה נסעו לישיבה ולימים התפרסמו בעולם כרבי משה פיינשטיין זצוק"ל ורבי יעקב קמינצקי זצוק"ל!
נתן מעשרות מראש וביקש שיגיע הכסף והקב"ה שמע את תפילתו
פעם שח הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל בפני בני ביתו שבכספי המעשר שלו רבה "משיכת היתר", והיינו שהתחייב מראש מעשר כספים לצרכי צדקה בסכום 2400 לירות (סכום עצום באותם ימים) וזאת על חשבון הכספים שירוויח בעתיד לכן זקוק הוא בדחיפות לכסף כדי להחזיר חובות אחדים, אותם לקח על עצמו בתרמו סכומים גדולים לצדקה. יעץ לו בנו: "אין לך ברירה אלא לעשות כדרכך בקודש, לזעוק אל הקב"ה הרי הוא תמיד נענה לך "באותו יום אחר הצהרים כאשר שהו רבי יעקב הרמן ובנו בחנותם, נחפז פנימה בחור צעיר ופנה אל הרב הרמן באומרו: "המליצו עליך כעל האדם אשר אצלו אוכל לרכוש ספר תורה כשר ומהודר. אני יוצא הערב ללונדון והייתי רוצה לקנות כזה ספר תורה ."הרב הרמן הראה לו ספרי תורה ונקב במחיר סך 2400 לירות .האיש הצעיר לא התווכח. הוא הוציא מיד את ארנקו ומנה את הסכום במדויק. כאשר עזב הלה את החנות, אמר הרב הרמן: הקב"ה ענה לי מהר. ברוך הוא וברוך שמו אוכל להחזיר את חובותייי. [הכל לאדון הכל
שדה שנתנה אלף כור הפסיק לתת מעשר כדבעי וירדה למאה כור
מעשה (מובא במדרש רבה שמות פרשה לא פסקה יז) באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי והיה לו שדה אחת והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו בשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו בני תן דעתך על שדה זו כך וכך מדות היא עושה כך וכך מדות למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי כשנפטר מן העולם שנה ראשונה זרע אותה הבן עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה למעשר שנה שניה נכנס בו עין רעה פיחת עשרה ופיחתה היא מאה וכן שלישית וכן רביעית וכן חמישית עד שעמדה על מעשרותיה כיון שראו קרוביו כך עמדו ולבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו אמר להן לא באתם אלא לשמוח עלי אמרו לו חייו לא באנו אלא לשמוח עמך לשעבר היית בעל הבית והקב"ה יארד כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית הוי ולא ידע כי חסר יבואנו
עשה עסק עם הקב"ה נתן את המעשר לפני שזכה בעסקה
הרב לסרי סיפר שכל פעם שהיה חסר כסף לסמינר של ערכים היה מתקשר לבעל עסק אחד, אותו בעל עסק היה שואל אותו מה הסכום ובעל העסק היה נותן לו. שאל אותו הרב לסרי: "איך אתה נותן כל כך הרבה?" אמר לו: "אני עושה עסקה עם הקב"ה, אני עושה הפוך, תורם 100,000 ₪ לפני שהרווחתי ואומר לקב"ה שישלח לי מיליון ₪." והוא אמר שזה עובד.
נתקע עם סחורה השווה מיליונים כשהוסיף בצדקה העסקה אושרה
מספר יהודי מאשקלון: יש לי חנות גדולה לחומרי בנייה. מדובר בעסק בסדר גודל רציני,שמספק סחורה למקומות הגדולים יום אחד פנה אליי מנהל עבודה מתל אביב, ואמר לי שהוא בונה אולם ענק שיהיה שייך לעירייה, והוא רוצה שאספק לו את המשטחים הדקורטיביים של תקרת האולם". "זה לא סתם אולם, ולא סתם תקרה", אמר לי המנהל שניהל לא סתם עבודה, "יש לי פה תוכנית שהכין לי האדריכל הטוב ביותר בארץ, עם הוראות מדויקות. תוכל לספק לי לוחות כמו שהוא אמר?" "בוודאי, בעזרת ד'", אמרתי. הוא פירט לי במדויק מה הוא צריך,הביא תיאורים ותמונות, ואני ביררתי בשבילו היכן משיגים את המוצר המבוקש, שהוא מוצר נדיר. בסופה של חקירה ודרישה הזמנתי את הלוחות ממפעל מיוחד בשבדיה. זו הייתה עסקה בסדר גודל של מיליוני שקלים !הלוחות מגיעים באונייה. אני מודיע למנהל העבודה שהלוחות הגיעו, ומראה לו דוגמה. "זה?!" הוא מעקם את האף, "זה לא זה!" "מה זה אם לא זה?" "אני לא מבין אנחנו דיברנו על לוחות שהקצוות שלהם נוטים כלפי מעלה, וכאן הם נוטים לצד. אני לא מוכן לקחת אותם" ."הרגשתי שהתקרה הבלתי דקורטיבית נופלת עליי. מה אני עושה עכשיו?! המפעל בשבדיה לא מוכן לקבל את הלוחות בחזרה, ואני תקוע עם סחורה יקרה מאוד שאין לה דורש, אחרי שהשקעתי בה מיליונים! לא יכול להיות שזה קורה לי !!!עשיתי חשבון נפש. אמרתי לעצמי, יש בורא עולם. הוא דאג שהעסקה הזאת תתגלגל לידיים שלי, והוא גם ארגן לי את התרגיל הזה. הוא רוצה ממני משהו. מה הדבר ?חשבתי עוד, והגעתי למסקנה שעליי לבדוק מה עם ענייני הצדקות שאני נותן. ביקשתי מהבן שלי, "בוא תעזור לי לחשב את הצדקות. "ישבנו יחד ועשינו חשבונות של הכנסות מול הוצאות לצדקה וחסד המסקנה הייתה שבהחלט יש מקום להגדיל את הצדקה. עשיתי שינויים גדולים, נתתי הרבה יותר, והתפללתי לד' שיעזור לי. עברו רק יומיים מאז השינוי שערכתי בכל עניין הצדקה, ולתוך אולם התצוגה של החנות שלי הגיע אדם שעשה רושם עשיר ונכבד למדי. הוא בדק כל מיני דברים, וסיפר לי ברוב חשיבות כי הוא-הוא האדריכל הנכבד שתכנן את האולם הגדול הנבנה בתל אביב". "אתה?!" שאלתי אותו. "באמת?! אז אנחנו עובדים יחד !"הגשתי לו את ידי לאות ידידות, ואמרתי לו, "אני מספק את הלוחות לתקרה שתכננת. הבאתי את הסחורה הכי איכותית והכי יקרה, משהו מיוחד משבדיה, אבל מנהל העבודה אמר לי שזה לא מתאים לו. משהו בקצוות לא בדיוק כמו שאתה תכננת. אתה מוכן לראות את זה? אלו לוחות ששווים מיליונים !"האדריכל התעניין. הראיתי לו את הלוחות, והוא אמר, "עזוב הקצוות האלו, אין בהם שום בעיה. זה לא ממש משנה אם הם פונים לכאן או לכאן. זה היינו הך. אני מאשר את הלוחות האלו "ליתר ביטחון הוא השאיר אצלי חתימה שהוא מאשר את התקנת הלוחות, ומיליוני השקלים ניצלו !וזהו, מאז אין משחקים. אני נותן צדקה כמו שצריך. למדתי את הלקח. בורא עולם, תודה לך שהזכרת לי! [עלון השגחה פרטית שלח תשפו]
הביאה לרב מעשר כספים שיחלק וההכנסות רק גדלו וגדלו
אשה אחת הגיעה בוכיה לרבה של סלוצק ובקשה את עצתו: "אין לי ממה לחיות! אני מרוויחה כמה פרוטות, שאינן מספיקות לי לפרנסת ביתי". הרב מסלוצק אמר לה: "בכל חודש תעשי חשבון מדויק כמה את מרוויחה, ועשירית מזה תביאי אלי ואני אחלק כסף זה לעניים". האשה הזדעקה: "רבי! הרי כל מה שאני מרוויחה לא מספיק לי וכיצד, אפוא, אתה מיעץ לי לתת חלק מהרווח המזערי לאחרים?" אמר לה הרב: "מה אכפת לך לנסות? הרי כל רווחייך אינם אלא מספר פרוטות, ועשירית מהן אינו אלא 'ישמעק טבק' עלוב, שאינו מעלה ואינו מוריד. נסייי. האשה סברה וקיבלה .בסופו של החודש הראשון, האשה הביאה לרב סכום זעום. בחודש שלאחריו – גדל הסכום, ובחודש שלאחריו – הוסיף וגדל. התברר כי הכנסותיה של האשה אכן גדלו מחודש לחודש, וכל זה בזכות מצוות הצדקה. התקיים בה מקרא שכתוב: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך".
רבי יהודה עטיה בטח בה' ונתן צדקה מעבר ליכולתו והרוויח
הגאון רבי יהודה עטיה זצ"ל מגדולי אר"ץ רבה היה. כשאשתו היתה מוסרת לו מעות לקנות צרכי שבת וחג היה מוסרם לשלום חכים, בעל דוחן בשוק, והלה היה קונה ככל שהתבקש. יום שני אחד אמרה לו הרבנית לרב : "אלו מעותנו האחרונות, הזהר בהם מאוד וקנה רק את הנחוץ ביותר". הלך, ולפני חנותו של שלום חכים, בעל דוכן בשוק, מצא את ישעיהו רביע מוכר הסחלב, עומד ובוכה על כספו שאבד. אמר רבי יהודה לנפשו: הרי אלו מעותי האחרונות. וכשיכלו, מה אעשה? אסמוך על הבורא יתברך! ובכן, מדוע לא אסמוך עליו מעתה?! מסר לישעיהו את המעות, ועלה לבית המדרש. כשבא לביתו, שאלה אשתו: "מה הזמנת?" ענה: "הזמנתי כל טוב, וכשיביא שלום חכים תראי". למחרת אמרה לו: "הן עוד היום גדול". לפנות ערב נקשו בדלת. הדוור עמד שם במדיו, והושיט מכתב רשום. פתחו רבי יהודה, ומצא בו חמישים לירות, הון רב, מתנת משפחה הדאיה שבאמריקה. אמר לאשתו : "לומד לך: הזמנתי כל טוב- וההזמנה התמלאה במלואה"....
אמרי חז"ל. הגאון הרב שיינברג זצ"ל מיתורה אורי נהג לומר: 'במעשרות תחמירו, ואף פעם לא תפסידו'. ומהניסיון שלי, תמיד תרוויחו. שמעתי סיפור קטן על אברך שניגש אליו וסיפר שהוא דחוק מאד בכסף, והאם יכול לוותר על נתינת מעשר. ענה לו הרב: 'מצד הדין אולי אתה לא מחויב לתת מעשר אבל, אם לא תיתן מעשרות, איך תוכל להתפרנס? ***מובא ב'תנא דבי אליהו רבה (פרשה יא)... אין לך סם חיים למלאך המות אלא מדת צדקה בלבד, ואומר מתן בסתר יכפה אף [וגו'] (משלי כא. יד). כתוב בתהילים פרק-מא : {ב} אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל-דֶל בְּיּוֹם רָעָה יְמַלְטֵהוּ יְ־הוָה: {ג} יְ־הוָה | יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאִשְׁרָהוּ בָּאָרֶץ וְאֵל-תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו: {ד} יְ־הוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל-עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל-מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ: כלומר זוכה שה' ישמרהו ויהיה מאושר בארץ ואויביו לא יוכלו עליו אם הוא חולה ונותן צדקה אפילו הגיע למצב קשה הקב"ה יהפך כל החולי ויהיה בריא לגמרי. כל כך גדולה מעלת הצדקה כתב באורחות צדיקים שער הנדיבות: ומי שיש בו המידה הזאת [הנדיבות -צדקה] הוא מתעשר, כמו שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר ונוסף עוד".