פנינים
ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע
"פרשת ראה"
**************
עורך: הרב יוסף ברגר
לתגובות והנצחות - לשיעורים והרצאות: [email protected] - 054-8455798. ניתן לקבל את העלון במייל.
אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדון ובו תדבקון (יג, ה)
מסופר, כי בכנסיה הגדולה הראשונה שהתכנסו כל גדולי ישראל בשנת תרפ"ג נפגשו הגה"ק בעל ה"חפץ חיים" זי"ע והרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור זי"ע. בשיחה ביניהם הזכיר ה"חפץ חיים" את הפסוק שלפנינו והעיר עליו הערה נוקבת:
בחוקי הלשון המילה "אחר" מתייחסת לדבר הסמוך לדבר שלפניו. לעומת זאת המילה "אחרי", מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא מעט מופלג מן הדבר שלפניו. לאור זאת, יש לתמוה: הלא על האדם להתקרב אל הקב"ה ולא להתרחק, ואם כן היה מן הראוי לכתוב "אחר ה' אלקיכם תלכו", שמשמעותו התקרבות וסמיכות להקב"ה, ולא "אחרי"?
אלא, ביאר ה"חפץ חיים" – לעיתים תוקפות את האדם מחשבות של דיכאון וייאוש. נדמה לו שהוא עומד על סף תהום, רחוק ומרוחק מאביו שבשמים, עד שהוא משוכנע כי הקב"ה לא יעזרהו בשעת מצוקתו הגדולה. אך גם זה הוא מתכסיסי היצר, המבקש להמיתו, ואין שמץ של אמת ברעיון פסול זה, שכן עד דכדוכה של נפש מקבל הקב"ה, האב הרחמן, את בניו ומושיעם בעת צרה, בכל עת ובכל מצב!
וזו כוונת הפסוק: גם כאשר נדמה לאדם שהוא במצב של "אחרי ה' אלקיכם" רחוק ומופלג ממנו, מכל מקום אל יתייאש, אלא יתאמץ גם אז ללכת ולהידבק בשכינה, אף בכוחותיו האחרונים, ואז תבוא לו ישועת ה' כהרף עין.
נענה לו ה"אמרי אמת" והוסיף: ואני אתרץ לכם תירוץ חסידי!
"אחרי ה' אלקיכם" במידה שחושבים שעדיין רחוקים מה', "ובו תדבקון" – דווקא אז אנו זוכים להיות קרובים לו, כי "קרוב ה' לנשברי לב" – למי שלבו נכנע ושבור...
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת וכו' נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' לא תשמע אל דברי הנביא וכו' אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו וכו'
מסופר, שבפתיחת אותה כנסיה הגדולה הנ"ל, בה גם התאספו אלפי בני ישראל בראשות גדולי ומאורי הדור ההוא, דרש הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור זי"ע, ודיבר בגודל החשיבות של התכנסות כולם למקום אחד, וכך אמר: בפרשת עקב אמרה תורה בלשון יחיד "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד", ואילו כאן, בפרשת נביא שקר ומסית ומדיח, נאמר אותם הדברים, אך בלשון רבים "אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו", ומדוע נאמרו כאן הדברים בלשון רבים?
אלא התירוץ הוא: מפני שכנגד מסית ומדיח מוכרחים להילחם בכח הרבים, לא די ביחידים יראים!
כי בזמנים רגילים אפשר לכל יחיד להיות ירא ה' ביחידות, בתוך ד' אמותיו, אבל בשנים של זעזועים, שהכפירה וההפקרות משתוללת בעולם והעולם מוצף מסיתים ומדיחים, אז כוחו של יחיד הוא אפסי, ויש צורך בליכוד המחנה וביצירת כח של רבים כדי להתגונן ולהשיב מלחמה שערה.
ולכן כשמדובר בנביאי שקר ומסיתים ומדיחים, חוזרת התורה על אותם הדברים עוד פעם בלשון רבים, לרמוז על איחוד הכוחות, כי זו היא העצה היחידה כנגד המסיתים והמדיחים. והצו הוא לכל עושי רצונו – "אותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ואותו תעבדון ובו תדבקון"...
עשר תעשר את כל תבואת זרעך (יד, כב)
בגמרא (תענית ט ע"א) מסופר, שפגש רבי יוחנן ילד יתום (היה זה בנו של ריש לקיש) ושאלו מה למדת היום? השיב הינוקא: בחומש דברים את הכתוב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך".
שאל הקטן את רבי יוחנן: מה הכפילות במילים "עשר תעשר"? ענה לו רבי יוחנן: "עשר" בשביל "שתתעשר"! כמו שכתוב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
ומביא שם התוס' מהמדרש (תנחומא 'ראה'): מעשה בעשיר שהיתה לו שדה שהוציאה בכל שנה אלף כור חיטים, והיה מפריש מאה למעשר. קודם מותו הזהיר לבניו שיפריש המעשר כראוי. אולם הבן צרה עינו וקימץ במעשר, עד שלבסוף הוציאה השדה רק מאה כור בלבד, המעשר שבתחילה. כמו שפירש רש"י על הפסוק (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו" – דהיינו 'המעשרות', שאם אינו נותן מעשר, סוף שאין שדהו עושה אלא המעשר בלבד.
ובספר "דרך משה" מובא שזה נרמז בפסוק (בראשית יג, ט) "אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה. "אם השמאל" - אם אתה תעשה שין שמאלית "עשר", "ואימינה" – אומר הקב"ה אני אעשה לך שין ימנית "תתעשר". אבל "ואם הימין" אם תעשה שין ימנית "עשר" שתרצה להתעשר על חשבון המעשר, "ואשמאילה" אני אעשה לך שין שמאלית "תתעשר" – תקבל רק את עשירית ממה שהיה לך מקודם...
הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' זי"ע הסביר שזה גם נרמז בדברי הכתוב: (במדבר ז, יד) "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת" : "כף אחת עשרה" יד שנוטלת אחת מעשרה, היינו שנוטלת ונותנת מעשר, אותה היד – "זהב מלאה", תתעשר...
הגר"א מוילנא זי"ע הסביר לפי מאמר חז"ל הנ"ל, את דברי המשנה (אבות ג, ג) "מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר". כי כשאנו דורשים "עשר" בשביל "שתתעשר", אנו באים לומר: שמילת "תעשר" שאנו קוראים בשין שמאלית, כאילו כתובה בשין ימנית. אבל זה טוב רק אם אנו מאמינים במסורה – שיש אם למסורה, כי אלו שאינם מאמינים במסורה ומתחשבים רק בקריאת המילה כפי שהיא מנוקדת לפנינו, הרי אין כל הוכחה כי מי שמקיים מצות עשר מתעשר. ורק אם "מסורת סייג לתורה" אז "מעשרות סייג לעושר"...
•
ובספר "קדושת לוי" להרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע מפרש את דרשת חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" ומחדש שם חידוש עצום! וזה לשונו הק': והנה על דרך משל, האדם הנותן זהב אחד או מדה אחת תבואה מעשר, כשהצדקה עולה למעלה ומסתכלים זה המעשר מאין הוא בא, והלא בא מחמת שהיה לו עשרה זהובים או עשרה מדות תבואה, נמצא שכל העשרה זהובים והעשרה מדות שיש לו, שייכים במצוה זו, כי מחמת שיש לו עשרה זהובים ועשרה מדות נותן אחד זהב או אחד מדה. ובזה זוכה לשנה הבאה שיתן י' זהובים וי' מדות מעשר, דהיינו שיהיה לו מאה זהובים ומאה מדות תבואה. נמצא שכל התבואה שהיה לו בפעם הראשון, דהיינו עשרה מדות שממנו נתן מדה אחת מעשר, על ידי זה זוכה שבשנה הבאה יזכה שיתן ממאה מעשר, דהיינו שיהיה לו מאה מדות. והטעם לזה, כיון שכולם נכנסין במצוה.
וזהו, "עשר" – כשתתן מעשר, "תעשר את כל תבואת זרעך" – לשנה הבאה תזכה שכפי התבואה שהיה לך בשנה שעברה יהיה עתה כל התבואה מעשר כנ"ל. וזהו הרמז "עשר בשביל שתתעשר"...
כלומר, בשנה הבאה יהיה לך פי 10 תבואה, והמעשר יהיה כמו כל התבואה של השנה!
•
"עשר תעשר" – "עשר" את המילה "תעשר", כלומר: עשירית של האות ת' הוא מ'. עשירית של האות ע' הוא ז'. עשירית של האות ש' הוא ל'. עשירית של האות ר' הוא כ'. קבלנו: "מזלך".
כלומר, המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם!...
על מאמר חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" – שאל הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל זי"ע והרי עיננו הרואות רבים נותנין מעשר מממונם ולא מתעשרים, אין להם הרבה כסף?
אלא ההסבר הוא, שאין הכוונה לכסף דווקא, כי אם למידת ההסתפקות. הלא מכיון שזכה אדם בה, הריהו העושר האמיתי, כדברי חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו!...
בשולחן ערוך (סימן תרס"ח) מובא: שנוהגים בחוץ לארץ לקרוא ביום שמיני עצרת מ"עשר תעשר" מפני שהוא זמן מעשרות ומתנות עניים. אמר על כך הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע בדרך צחות: נכון הוא הדבר! כאשר בחוץ לארץ קוראים 'עשר תעשר' עושים בארץ ישראל "שמחת תורה"...
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו
כתב ה"אור החיים" הקדוש זי"ע: הדברים נראים לכאורה דברי תימה, בא הכתוב לפרש לקמצן וכילי מדוע אסור לאמץ הלבב, ואומר: "כי פתוח תפתח". וכי זוהי נתינת טעם ללב אטום?
אלא מסביר ה"אור החיים" הקדוש – על ידי שאדם פותח ידו לצדקה פותחים לו ממעל שערי שפע, ככתוב "יש מפזר ונוסף עוד", וכך הוא אם כן הסבר הדברים: "כי", טעם שאמרתי לך לא לאמץ הלב, שכן "פתוח" אפתח לך את אוצרות השפע, אם אתה "תפתח את ידך" "והעבט תעביטנו" – אינך אלא נותן בהלואה, כי יפרע לך ה' בתוספת מרובה...
מסופר על המגיד מדובנא זי"ע שבא אל גביר למדן לקבל ממנו נדבה עבור פדיון שבויים. קיבל אותו העשיר בסבר פנים יפות ושוחח איתו בדברי תורה. התחיל המגיד לדבר על מצות צדקה וגם העשיר היה אומר כנגדו רעיונות נפלאים בענין זה, המגיד אומר לו חידוש וגם העשיר לא פיגר אחריו. רואה המגיד שאין סוף לעניין, וכי העשיר מבקש להתחמק ממנו ע"י אמירת ד"ת. אמר לו, אספר לך מעשה:
באחת המדינות הרחוקות לא ידעו תושביה על הבצל, ולא ראוהו מעודם. יום אחד בא לשם נודד אחד והביא איתו בצל. אנשי המקום שמחו על זה מאד, ונתנו לו מטמון כסף בעד הבצל. הם זרעו אותו והתחיל לגדול אצלם בצל. כששמע זאת נודד אחר. לקח עמו שום ונדד למדינה הזאת שגם שום לא היה בה. לא ידעו אנשי המקום מרוב שמחה מה לעשות בו, מה לגמול לו, אמרו: באיזה דבר יקר אפשר לגמול לו תמורת הדבר היקר הזה? החליטו לשלם לו בדבר היקר שיש להם – בבצל...
גם אתה - סיים המגיד מדובנא - אומר לי חידושי תורה כנגד חידושי תורה שלי. והלא נאמר: די מחסורו אשר יחסר לו, ולי חסר כסף!...
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע היה אומר: הסופי תיבות במילים: "די מחסורו אשר יחסר לו" – הם בגימטריא "כתב", לרמז שגם "מכתב המלצה" היכול לעזור לנצרך הוא בכלל מצות צדקה...
והוסיף ואמר: שלכן לא נרמז "כתב" בפירוש בפסוק, או ע"י ראשי תיבות או סופי תיבות, ללמדנו שקודם כל ועיקר הוא לעזור לנצרך בכל היכולת, אמר בנתינת כסף ועזרה ממש, ולא יפטור את עצמו על ידי נתינת מכתב המלצה. ה"כתב" בא אחרי ככלות הכל, בדלית ברירה...
הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע היה מסביר כך: "כי פתח תפתח לו והעבט תעביטנו" – ברצון ומיד, ולמה? כי "די מחסורו" יש לו די מחסור ועל כך "אשר יחסר לו" – בזה שהוא צריך להשפיל עצמו להגיד שחסר לו...
בספר "ילקוט הגרשוני" מבאר את פסוק זה על פי מה שמצינו במדרש (קהלת רבה ה, יד) "תני בשם רבי מאיר: כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר: כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות", כלומר: לא נחלתי מן העולם הזה כלום, שכן שלמה אומר: "כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו".
וזהו שהזהירה כאן התורה: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" – אל תסגור את ידך כמו בשעה שנולדת בעת שמגיע אליך אביון. ומדוע? שהרי זכור תזכור שיבוא זמן ש"פתח תפתח את ידך", כי לא במותו יקח הכל...
מסופר שפעם בא רבי אחד אל הרה"ק מקוצק זי"ע וכיבדו הרבי מאוד, וערך סעודה לכבודו. והיה הדבר לפלא בעיני החסידים, כי ידעו שרבם לא מחשיב אותו כל כך...
שאלוהו על כך, והשיב: בגמרא אמרו (כתובות סז) "די מחסורו אשר יחסר לו" – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ויש להבין: בשלמא "סוס לרכוב עליו" שכן יש לחשוש שמא עני זה חולה הוא, או בעל מיחושים, ואין לו כח ללכת ברגליו, אבל "עבד לרוץ לפניו, הרי אין זה אלא שטות אם הוא מתאוה לכך, ולמה יתנו לו? אלא רואים מכאן, שלשוטה אנו מחויבים למלא גם את שטותו, "כי לספק לשוטה את שטותו, גם זה בכלל גמילות חסדים"...
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וכו' כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (טו, ז-ח)
הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע (יומא דהילולא כ"ו מנחם אב – תשל"ט) היה גאון בנתינת צדקה - עד שהיה מקיים את מצוות "העבט תעביטנו די מחסורו" בכל הידוריו.
מעשה והגיע אליו יהודי מארץ ישראל שיצא לקבץ ממון לנישואי בתו, שאלו הרבי לאיזה סכום אתה זקוק? חישב הלה חשבון צרכיו לדירה, חתונה וכו' ואמר: שלושים אלף דולר.
נכנס הרבי לחדר השני, ויצא כשבידו חבילות שטרות בסך עשרים ותשעה אלף דולר במזומן. היהודי לא ידע את נפשו מרוב שמחה, יצא החוצה שש ומתרונן, הן לא ציפה שכל משאלותיו תתמלאנה ברגע אחד.
אחד מקורביו של הרבי שהבחינו בדבר שאלו את הרבי: אם הרבי נותן סכום כה גדול, מדוע לא נתן ליהודי עוד מעט ובכך היה משלים את סך השלושים אלף שהיה זקוק לו?
ענה הרבי בפיקחותו: יודע אני את נפש האדם, לו הייתי ממלא את כל משאלתו, לא היה האיש שמח במתת שקיבל, תוך דקות מועטות היה מתחרט ומצטער על שלא ביקש יותר... ואני הרי רציתי בשמחתו השלימה - "העבט תעביטנו 'די' מחסורו"...
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך לא תאמץ את ללבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (טו, ז)
רש"י: וכי נוהגת מצות צדקה רק בארץ ישראל. ובחו"ל כלום אין צורך לסייע לעני ולדל?
אלא מסביר רש"י, שמדובר בדיני קדימה בצדקה - הקרוב קודם. קרובי משפחה קודמים לעניים אחרים, עניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת - "באחד שעריך", ועניי הארץ קודמים לעניי ארצות אחרות "בארצך".
אך הגה"ק בעל ה"בן איש חי" זי"ע מבאר את הפסוק בדרך הדרוש, על פי מעשה: היה פעם גביר גדול, שבנה לעצמו בית מפואר כטירת אצילים, עם רהיטים יקרים. יום אחד, חרפי וגשום, נכנס לבית-הפאר אדם עני, ונעליו מלאות בוץ ורפש...
"החוצה!" צעק הגביר בבהלה. "רוץ מהר וצא! אינך רואה מה מעולל הבוץ שעל נעליך לריצפת העץ היקרה?!"
"בסדר", אמר העני, "מיד אני יוצא החוצה, רק 'וורט' אחד, קצר מאד, אומר לך קודם לכן:
ב"ברוך שאמר" מפסוקי דזמרה אומרים אנו כך: "ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות". אף אתה, אם הנך מרחם כל כך "על הארץ" - על ריצפת ביתך, אולי תרחם גם "על הבריות" היינו עלי, שהרי בריה אני"...
דבר זה – אומר ה"בן איש חי" – רומזת כאן התורה לאיש היהודי: "באחד שעריך בארצך" – כמה אתה משקיע בעיצוב כלי ביתך? כמה השקעת בריצוף? בברזים? בריהוט?
אם כן, לפחות "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" – לפחות כמו שאתה נותן לכותל ולריצפה, תן גם לו!...
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (טו, ט)
אמר על כך הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע: "אם רעה עינך באחיך האביון" – לא די שאין אתה עוזר לעני, אלא אתה גם מביט בו בעין רעה ואתה מחפש בו חטאים, כאמתלא ותירוץ על קשיחות לבך. "וקרא עליך אל ה'" – אז יבדקו בשמים גם את מעשיך, "והיה בך חטא" - ויזכרו עוונותיך...
ועל כך היה מוסיף הרה"ק רבי זאב מסטריקוב זי"ע את הפסוק (משלי כב, כב) "אל תגזול דל כי דל הוא". והכוונה היא: אינך רוצה לתת צדקה – אל תתן! אבל לא תגזול מהעני את דלותו, אל תאמר שאינו ראוי לצדקה...
הגה"ק רבי מרדכי בנעט זי"ע היה מסביר את דברי הגמרא (חולין ז) "ישראל קדושים הם, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה". ולכאורה קשה, מה קדוש הוא מי "שיש לו ואינו רוצה"?
והתירוץ הוא בדרך צחות: בשעה שבאים לבקש נדבה אצל מי שיש בידו לתת ואינו רוצה, הריהו נעשה לפתע "קדוש", "צדיק", והוא מתחיל לבדוק בציציותיו של המקבל, ומבקש חסרונות ביראתו וביהדותו...
וכך גם פירש את הנאמר (תהלים מא, ב) "אשרי משכיל אל דל" – כשבא אליך עני, אל תהא ירא שמים הרבה. אותה שעה היה 'משכיל' שאינו מדקדק בצדקותו וביראת השמים של זולתו...
הדפסת והפצת הגליון לרבבות אלפי ישראל לטובת נשמת הרה"ק מלאך ה' רבי אהרן בן רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע
כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה (י"ב, י"ד): "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' שָׁם תַּעֲלֶה עֹתִי וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךּ".
יֵשׁ לְהָבִין מַדּוּעַ בֶּאֱמֶת אֹסֶרֶת הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, הֲרֵי עִקַּר הַמַּטָּרָה בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן הִיא כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַהַקְרָבָה יִתְקָרֵב הָאָדָם לַה' יִתְבָּר. אִם כֵּן מַדּוּעַ דָּרוּשׁ לָזֶה מָקוֹם מְיֻסָּם וְקָבוּעַ דַּוְקָא בְּבֵית הַבְּחִירָה, וּמַה פָּסוּל בְּכִי אִם יָקִים לוֹ הָאָדָם בָּמָה (אוֹ מִזְבֵּחַ פְּרָטִי בַּחֲצַר בֵּיתוֹ) בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ וְשָׁם יַקְרִיב אֶת קָרְבְּנוֹתָיו? עוֹד יֵשׁ לְהָבִין. מַדּוּעַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא בִּלְשׁוֹן "מָקוֹם", מַדּוּעַ אִהְזְכִּירָה הַתּוֹרָה מְפֹרָשׁוֹת אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם? וְאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר הַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת עָלָיו, אֵינוֹ רַק בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשּׁוֹכֵן בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ רֶמֶז גַּם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם הַשָּׁרוּי בְּתוֹךְ לִבּוֹ. גּוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם גַּם הוּא נֶחְשָׁב כְּמִקְדָּשׁ מְעַט וּכְמִשְׁכַּן ה', וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת כ"ה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" וְדָרְשׁוּ חָזָ"ל (בְּשֵׁם הָאַלְשֵׁי הַקָּדוֹשׁ) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. לָכֵן צָרִיךְ הוּא לְהַכְשִׁיר אֶת לְבָבוֹ וּלְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁגּוּפוֹ יִהְיֶה רָאוּי לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁכֹּן בְּתוֹכוֹ. וְלָכֵן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא בִּלְשׁוֹן "מָקוֹם" שֶׁזֶּה רוֹמֵז עַל הָאָדָם, שֶׁהֵיכָן שֶׁהוּא נִמְצָא - שָׁם הוּא מְקוֹמוֹ, שֶׁהַמָּקוֹם מִתְעַלֶּה וְנַעֲשֶׂה חָשׁוּב עַל יְדֵי כֹּחוֹ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם. וּכְכָל שֶׁיִּתְעַלֶּה וְיִתְקַדֵּשׁ בְּרוּחָנִיּוּת - כָּךְ גַּם מְקוֹמוֹ יֵהָפֵךְ לִהְיוֹת מָקוֹם מְקֻדָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חָזָ"ל (תַּעֲנִית כ"א:) לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל הָאָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא הָאָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. נִמְצָא שֶׁכָּל עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְהַוָּה רֶמֶז לַעֲבוֹדַת הָאָדָם. לָכֵן צִוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁכָּל עֲבוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ יִצְטַמְצְמוּ אֶל מָקוֹם אֶחָד קָבוּעַ וּמְיֻסָּם, וְאָסְרָה הַתּוֹרָה עַל הָאָדָם לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִרְצֶה כִּי אָז הַקְרָבָתוֹ תֵּחָשֵׁב לוֹ כַּאֲרָעִית הַבָּאָה כְּלַאַחַר יָד.
וּמִכָּאן נִלְמַד גַּם לַעֲבוֹדַת ה' הַפְּרָטִית שֶׁלָּנוּ שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָה קְבוּעָה וְשֶׁיְּהֵא הֶחְלֵטִי וּבָרוּר בִּמְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. וְאָסוּר לוֹ לִהְיוֹת אֲרָעִי וְלַעֲבֹד אֶת ה' יִתְבָּר הֵיכָן שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו לְנָכוֹן וּמָתַי שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ. וְעָלָיו לְהַתְמִיד בִּקְבִיעוּת בַּעֲבוֹדַת ה' הֵן בְּלִמּוּד וְהֵן בַּתְּפִלָּה וּבַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת. חָזָ"ל (בְּרָכוֹת ו:) הִגְדִּילוּ בְּעִנְיַן חֲשִׁיבוּת קְבִיעַת מָקוֹם לִתְפִלָּה, "אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ - אֱלוֹקֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ", וְעוֹד אֹמֶרֶת הַגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז:) נֶאֱמַר: "כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ - אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו. וְהִנֵּה, בְּדֶרֶךְ רֶמֶז הַמִּלָּה "מָקוֹם" אוֹמֵר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הַכַּוָּנָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאֹפֶן הַבָּא: 'מָקוֹם' בְּגִימַטְרִיָּה=,186 אִם נַכְפִּיל כָּל אוֹת בְּעַצְמָהּ מִשֵּׁם הוי"ה 10x,10 5x,5 6x,6 5x5 וּנְסַכֵּם 100+25+36+25 יוֹצֵא 186 כְּמִנְיַן "מָקוֹם". כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם מְיַחֵד לוֹ מָקוֹם, וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אֲרָעִית כְּלַאַחַר יָד - הֵיכָן שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו, הֲרֵי בָּזֶה הוּא מְגַלֶּה עַד כַּמָּה הַתְּפִלָּה חֲשׁוּבָה וְיַקָּרָה בְּעֵינָיו. כְּשֶׁאָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּה וּלְלִמּוּד אָז הַגּוּף, הַנֶּפֶשׁ וְהַנְּשָׁמָה נִכְנָסִים בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי לְמַצָּב שֶׁל "כְּעֵין שִׁדּוּר" - הֲכָנָה וְרִכּוּז רוּחָנִיִּים מוּל הַבּוֹרֵא. כַּיּוֹם שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטְלָה עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, הֲרֵי שֶׁהַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם קָבוּעַ בָּאָה בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהֻקְרְבוּ בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וּקְבִיעוּת זוֹ עָלֶיהָ לִהְיוֹת אֶבֶן יְסוֹד בַּעֲבוֹדַת ה', שֶׁיְּהֵא הָאָדָם קָבוּעַ וּמְחֻבָּר לְדַרְכּוֹ הָאֲמִתִּית אֲשֶׁר בָּהּ בָּחַר וְיִצְעַד בָּהּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו.
הסבר דבר העורך
ה"חפץ חיים" אָמַר שֶׁקְּבִיעַת מָקוֹם וּזְמַן הִיא הַסֶּכֶר שֶׁעוֹצֵר אֶת הַשִּׁכְחָה וְאֶת הַיֵּצֶר הָרָע. הוּא נִמְשָׁל לְאָדָם שֶׁבּוֹנֶה בַּיִת: אִם הוּא יַנִּיחַ בְּכָל יוֹם לְבֵנָה בְּמָקוֹם אַחֵר, הוּא לְעוֹלָם לֹא יִבְנֶה קִיר. רַק אִם יַנִּיחַ לְבֵנָה עַל גַּבֵּי לְבֵנָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, יִזְכֶּה לְבִנְיָן עוֹמֵד.
מְסֻפָּר עַל יְהוּדִי עָנִי שֶׁהָיָה קוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ בְּפִנָּה נִדַּחַת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. יוֹם אֶחָד הִצִּיעוּ לוֹ לַעֲבֹר לְמָקוֹם מְכֻבָּד יוֹתֵר לְיַד כֹּתֶל הַמִּזְרָח. הוּא סֵרֵב וְאָמַר: "בַּפִּנָּה הַזּוֹ שָׁפַכְתִּי אֶת לִבִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת, הַקִּירוֹת כְּבָר מַכִּירִים אֶת הַתְּפִלּוֹת שֶׁלִּי. לָמָּה לִי לַעֲבֹר לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי וְהַקִּירוֹת זָרִים זֶה לָזֶה"?...
כַּאֲשֶׁר פֻּרְעָנוּת הִתְרַגְּשָׁה עַל יִשְׂרָאֵל, הָיָה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב' הוֹלֵךְ לְמָקוֹם קָבוּעַ אֶחָד בַּיַּעַר, מַדְלִיק שָׁם אֵשׁ, אוֹמֵר תְּפִלָּה מְיֻחֶדֶת - וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה מִתְבַּטֶּלֶת.
כְּשֶׁעָלָה תַּלְמִידוֹ, הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ, הוּא הָלַךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם עַצְמוֹ בַּיַּעַר וְאָמַר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ לְהַדְלִיק אֶת הָאֵשׁ, אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּפִלָּה וְאֶת הַמָּקוֹם" - וְהַנֵּס הִתְרַחֵשׁ.
רַבִּי מֹשֶׁה לֵיבּ מִסָּסוֹב הָלַךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְאָמַר: "אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּפִלָּה וְאֵינִי לְהַדְלִיק אֵשׁ, אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַמָּקוֹם" - וְדַי הָיָה בָּזֶה.
לְלַמְּדֵנוּ, קְבִיעַת מָקוֹם הִיא לֹא רַק הֲלָכָה, אֶלָּא דֶּרֶךְ לִבְנוֹת קֶשֶׁר רוּחָנִי יַצִּיב וּמֻשְׁמָעוּתִי עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
לאה - עיוני תפילה
- מִצְוַת אֲמִירַת הַבְּרָכוֹת - בְּהַר גְּרִיזִים, וְהַקְּלָלוֹת - בְּהַר עֵיבָל בִּכְנִיסַת עַם יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (י"א, כ"ו-ל"ב).
- "אֵלֶּה הַחֻקִּים... אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת..." (י"ב, א-ל"א):
- הַמִּצְוָה לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
- אִסּוּר לְקַלְקֵל וּלְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּלְהִזָּהֵר, מֵחֲטָאִים הַגּוֹרְמִים לְסִלּוּק הַשְּׁכִינָה.
- מִצְוָה לִבְנוֹת אֶת בֵּית הַבְּחִירָה וְרַק שָׁם לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. (מִקְדָּשׁ מְעַט)
- הֶתֵּר אֲכִילַת בְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם קָבוּעַ, לְאַחַר הַפִּדְיוֹן.
- מִצְוַת שְׁחִיטַת בְּהֵמוֹת חֻלִּין, וְאִסּוּר אֲכִילַת דָּם.
- דִּינֵי נְבִיא שֶׁקֶר, מֵסִית לַעֲבוֹדָה זָרָה וְעִיר הַנִּדַּחַת (י"ג, א'-י"ט).
- אַזְהָרָה עַל אִסּוּר הִתְנַהֲגוּת בְּדַרְכֵי הָעַמִּים. וְאִסּוּר אֲכִילַת קָדָשִׁים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לִמְקוֹמָם. בִּשְׂרִיטָה עַל הַגּוּף, וּבְקָרַחַת הַשֵּׂעָר.
- בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱקֵיכֶם, וְאֵל לְהִצְטַעֵר עַל מֵת כְּדֶרֶךְ הַגּוֹיִים, וּמִצְוַת שְׁמִיטַת כְּסָפִים מִקֵּץ שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה, מִצְוַת צְדָקָה וְעֶזְרָה לַעֲנִיִּים וּמִצְוַת הַלְוָאָה (ט"ו, א-י"א).
- מִצְוֹת כַּשְׁרוּת הַמַּאֲכָלִים (י"ד, א'-כ"א):
- בְּהֵמוֹת חַיּוֹת, וְדָגִים - הַכְּשֵׁרִים, הָאֲסוּרִים, וְסִימָנֵיהֶם.
- הָעוֹפוֹת הָאֲסוּרִים, וְהַמֻּתָּרִים.
- אִסּוּר אֲכִילַת בְּשַׂר נְבֵלָה, וּבְשַׂר בְּחָלָב.
- מִצְוַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי: הַפְרָשָׁתוֹ, אֲכִילָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, פִּדְיוֹנוֹ, וּמִצְוַת מַעֲשֵׂר עָנִי וּבִעוּר מַעֲשְׂרוֹת (י"ד, כ"ב-כ"ט).
- הַעֲנָקָה בְּשִׁחְרוּר עֶבֶד וְאַמָּה עִבְרִיִּים וְדִין הַנִּרְצָע (ט"ו, י"ב-י"ח).
- קְדֻשַּׁת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְדִינָיו (ט"ו, י"ט-כ"ג).
- מִצְוֹת פֶּסַח, שָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת, מִצְוַת עֲלִיָּה לָרֶגֶל, שַׁלְמֵי שִׂמְחָה וְעוֹלַת רְאִיָּה (ט"ז, א-י"ז).