לשמור ממון חברו המופקד אצלו, בשמירה מעולה!
נלמד מהפסוק: "וצרת הכסף בידך" (פרק יד-כה)
למדו מכאן חז"ל להלכה, המפקיד מעות אצל חברו, והנפקד צררן והפשילן לאחוריו ואחר כך נגנבו, חייב הנפקד, דאמר קרא "וצרת הכסף בידך" אף על פי שצרורין, יהיו בידך [שהיא שמירה מעולה יותר] (בבא מציאא מב.)
<ופסק הרמב"ם (פ"ד משאלה ופיקדון ה"ו): "הפקיד אצל חברו כספים... צריכים שיהיו צרורים ומונחים ביד או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו... ואם לא קשרם בדרך הזאת, אפילו נאנסו חייב לשלם שהרי תחילתו בפשיעה".
ולכאורה דברי הרמב"ם נסתרים ממה שכתב הוא עצמו בפירוש המשניות בזה"ל: "כספים בעין, אין להם שמירה מעולה אלא הטמנה בקרקע... וכמו כן אם נתן הכספים במלבושו שעושים בו כעין כיס, או שקשר אותן בסדינו או על בטנו בכל אלה פשע, אלא אם יתפסם בידו שנאמר "וצרת הכסף בידך"... נתבאר מפירושו שצריך להחזיק בידו ממש ולא מועיל במה שקושרו על בגד מלפניו?!
ותירץ בשו"ת המביט (ח"א – שמב) את הסתירה בדברי הרמב"ם, שיש הבדל בין אם השומר הולך בדרך, שאז אינו חייב להחזיק הכסף בידו ודי אם יקשור לפניו (כפי שפסק הרמב"ם בהלכותיו), ובין אם שומר הכסף בביתו, שאז חייב להטמין בקרקע או להחזיק בידו ממש, וכפי שמבואר בגמרא שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ועל אופן זה דיבר הרמב"ם בפירוש המשניות.
דבר ראשון – פיקדון של הזולת..
כאשר שהה החפץ חיים בעיר סנובסק, פרצה דליקה ברחוב שגר בו. נבהלים ונסערים התחילו האנשים לצרור חפציהם בעלי הערך. הודיעו לחפץ חיים על השריפה. לו לאסוף את חפציו חפצי הערך שלו ולצוררם.
החפץ חיים לא מיהר לאסוף חפציו. הוא ירר ואימץ זכרונו עד שנזכר. הוא מקרב כיסא לאיצטבה, פושט ידו ונוטל שעון קטן ומכניסו לכיסו. רק לאחר מכן ביקש מבני הבית שיסייעו
הסביר החפץ חיים את פשר הנהגתו: בחור מהישיבה הפקיד אצלו את שעונו "והריני מחוייב בשמירתו וקודם כל להציל ממון הזולת"...
ח"ח - חייו ופועלו
אחריות-מופת להשבת הפיקדון...
פעם הפקידו אצל כ"ק האדמור רבי מרדכי מנשכיז זצ"ל (שהיה רב בעיר לעשנוב) כסף וחפצים שונים. ובאחד הלילות חדרו גנבים לביתו וגנבו את הפיקדון. הצטער האדמו"ר מאוד על הפיקדון שנגנב. ניחמה אותו אשתו: כך את "השביס" שלי (שהיה משובץ יהלומים) תמכור אותו ויהיה לך לשלם את הפיקדון.
בסיעתא דשמיא נפלה אימת ה' על הגנבים והחזירו את גניבת הפיקדון בהשלכתו מהחלון. אמר רבי מרדכי לאשתו: "בזכותך החזירו את הגניבה, יען כי מוכנה היית לתת את השביס שלך".
מגדולי התורה והחסידות
ספר "איתעלותא"