"כולו שעטנז"...
מי היה רבי ניסן סנדלר, זה אשר גדולי ירושלים סמכו ידיהם על חינוכו ועל יכולתו לעקור את השפעתו של חינוך חילוני?
פייגע, אופית הכעכים, אשר מזה כמה שנים נתאלמנה מבעלה, מופיעה באחד הימים אצל הגאון מבריסק, רבי יהושע ליב דיסקין, כדי שיתפלל בעבור ילדה המצויין מיכל'ע שמזה כמה שבועות הוא רתוק למיטת חוליו. הגאון מבריסק דאג לשמע הבשורה. אביו של מיכל'ע שנמנה עם בחירי תלמידיו, נפטר בדמי ימיו בהותירו אחריו אלמנה צעירה ובן יחיד שחיים בדחקות. הוא גם הכיר היטב את הנער החביב, אשר יצא לו שם בירושלים של אז. הגאון מבריסק בעצמו כבר השתעשע עם הנער כמה פעמים בשאלות ותשובות. עתה הוא פוסע בהתרגשות בחדרו במהירות ולוחש בתפילה: "רבש"ע! אנא ממך, תרתי לא תעביד! – עוני ומחלה בבית רצוץ אחד לא תעשה!"
עברו רגעים ספורים, והרב מבריסק מצווה: "לכי ותזכירי את ילדך לפני רבי ניסן סנדלר!"
פייגע עומדת ומצפה לתשובה, ועיניה דומעות. עברו רגעים ספורים, והרב מבריסק מצווה: "לכי ותזכירי את ילדך לפני רבי ניסן סנדלר!"
"וכי חושב הרב, שילדי באמת כל כך חולה, עד שכבר צריכים להזכירו לפני רבי ניסן סנדלר?" שואלת פייגע בדאגה.
כזה היה הלך הרוח בירושלים בימים ההם. אמנם לא הרבה ידעו יהודי ירושלים על צדקתו של רבי ניסן, אשר על חנותו היה תלוי שלט קטן בכתיבת סת"ם: "מתקן נעלי גברים בלבד", אך הרב מבריסק עשהו לכתובת.
בלית ברירה הולכת פייגע מיד לחנותו של רבי ניסן, היא נכנסת לחצר המקומרת כוך לפנים מכוך, אך עד מהרה היא נוכחת לדעת, כי החנות נעולה. היא שואלת אודותיו אולם כולם אינם יודעים דבר חוץ מהעובדה שכבר יומיים חנותו של הסנדלר נעולה. לקוחותיו של ר' ניסן התפלאו על מנהגו זה, סוד ומסתורין אפפו את כל ישותו ומהלכיו, אלא שהפעם כבר שבוע ויותר שרבי ניסן איננו...
בירושלים שלטה אז מחלת קדחת נוראה, בתי הדין קראו את בני העיר לתפילה ולתשובה והעיר נצרכה במיוחד לתפילותיו של רבי ניסן והוא כאילו עלה השמימה.
גם מקורבו המובהק וחברו של רבי ניסן ללימודים בישיבת המקובלים "בית-אל", רבי שלמה ווקסלר, התחיל הפעם לדאוג לגורל חבירו. הוא החליט לשלוח את צביה אשתו אל רעיתו של רבי ניסן בכדי לברר, אך לא עלתה ממנה תשובה ברורה. היא רק אמרה שהוא יחזור אחרי כמה ימים לירושלים.
"רבי ניסן אינו בירושלים?" תמה רבי שלמה, "הרי מיום עלייתו לארץ הקודש עדיין לא יצא מירושלים אפילו לשעה קלה."
להיכן באמת נעלם הפעם רבי ניסן לשבוע ויותר? ומפני מה עבר על גדרו לצאת הפעם מירושלים?
שנים רבות היה נוהג רבי דוד'ל ללמוד שיעור עיון בגמרא ופוסקים עם חבירו הגאון רבי מאניש שייינברג
דירתו של רבי ניסן היתה סמוכה לדירתו של הגאון הצדיק רבי דוד'ל בידרמן, ורק קיר דק של לבנים הפריד ביניהם. שנים רבות היה נוהג רבי דוד'ל ללמוד שיעור עיון בגמרא ופוסקים עם חבירו הגאון רבי מאניש שייינברגר אחרי חצות הלילה, ואילו רבי ניסן נהג כל ימיו לקום באותה השעה לעריכת "תיקון חצות" ולקונן שעה ארוכה על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה. לאחר מכן היה נוהג לקרוא את ספר התהלים כולו עם המעמדות עד לזמן תפילת ה"וותיקין".
בדממת הליל שבעיר הקודש היו רבי דוד'ל ורבי מאניש שומעים היטב את קולו המתגעגע של רבי ניסן לשכינה הקדושה, ולא פעם היו עיניהם זולגות דמעות מתוך התרגשות. גם רבי ניסן כמותם היה שומע בבירור את סוגית תלמודם, ולפעמים היה לוקח גמרא ומשתתף בשיעורם.
לילה אחד היה רבי ניסן יושב על הקרקע, על ראשו אפר מקלה, והוא עוסק בתיקוניו והנה הוא שומע את החברותא שמעבר לקיר מתפלפלים בקול רם יותר מאי פעם. עסוקים הם עתה במסכת ביצה בסוגיה החמורה של כלאי בגדים – שעטנז. רבי ניסן, אשר רצה לדעת במה המדובר, קם ממקומו, לוקח את גמרתו הקטנה, והוא שומע מילה במילה:
"אמר רבי משום קהלה קדישא בירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם – אסור לישון עליהם."
עתה הוא שומע גם את לשון הרמב"ם בהלכות כלאים, שרבי דוד'ל קורא: "הכלאים אין להם שיעור אפילו חוט כל שהוא... הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו..." (פ"י ה, כט).
תקופת שלהי תמוז היתה אז. ליל הקיץ הירושלמי עבר במהירות. השחר עלה, וה"חברותא" – האדמו"ר רבי דוד'ל וחסידו רבי מאניש צועדים בדרך למקוה כדי להתכונן בטהרה לתפילת שחרית בבית מדרש החסידים. רבי ניסן זריז היה, ובשעה שהללו נכנסו לחצר המקוה, יצא הוא ממהר ורץ לתפילת ה"וותיקין" במדרש המקובלים "בית אל". השכנים נפגשים. רבי דוד'ל מברך את רבי ניסן ב"צפרא טבא", ושלא כדרכו הוא נעצר ומספר לרבי ניסן בהתפעלות על מה שלמד בלילה על חומר איסור שעטנז וחוזר לפניו על דברי הרמב"ם, שאפילו ראה את רבו בשוק לבוש שעטנז, קופץ עליו מיד וקורעו...
ה"שכנים" ממשיכים איש איש בדרכו, אך, רבי יונה קורנבליט, שנמנה עם חסידיו של רבי דוד'ל ואשר ראה אותם משוחחים, תמה לעצמו: זו הפעם הראשונה, שהוא רואה את האדמו"ר שח לפני תפילת שחרית.
חמשה עשר זוגות מגפי עור מרופדים מבפנים בצמר לבן - סחורה שנקנתה בשוק דמשק
השעה קרובה לחצות היום. זה עתה סיים רבי ניסן את תפילתו ואת שיעוריו והתפנה לפתוח את חנותו. הוא עובר על רשימת לקוחותיו ומעדיף לתקן בתחילה את מנעליו של אחד מחכמי התורה בירושלים שהרי כבוד התורה עדיף, ואמנם הוא עוסק בתיקון מנעלים אלה בדחילו ורחימו ממש, כפי שלמד בתיקוני הזוהר בחצות הלילה.
והנה מופיע רוכל ערבי ממכריו של רבי ניסן ומציע לו שק של מציאות בזיל הזול: חמשה עשר זוגות מגפי עור מרופדים מבפנים בצמר לבן – סחורה שנקנתה בשוק דמשק. רבי ניסן ראה את המציאה ו"קפץ עליה". מגפיים כאלה, שניתן למוכרם גם בריווח קטן, יחממו היטב את רגליהם של יהודי ירושלים בחורף הקרוב! הרוכל הערבי קיבל את כספו ונסתלק לו. למחרת לא עברה שעה קלה וליד החנות מזדמן יהודי הדור צורה, זקנו יורד על מדותיו, ומבטו נפל על המגפיים שעמדו לתצוגה בפתח החנות. הוא שואל את רבי ניסן לקונם למחירם והשתווה עמו מיד במחיר. היהודי הודה לו עליהם. אצילותו של האיש עוררה אצל רבי ניסן סקרנות: "מהיכן אתה רבי יהודי?" שואלו רבי ניסן.
"יהודי מיפו" – נענה הזר.
הקונה יצא, רבי ניסן מחשב ומוצא שבמכירת המגפיים כבר השתכר כדי מחייתו ולפרנסת ביתו לאותו יום. הוא קם ממקומו, סוגר את החנות ואץ שוב לבית המדרש. הוא שומע שוב את קולם של האדמו"ר רבי דוד'ל ורבי מאניש" שאומרים: "אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם – אסור..." "הכלאים אין להם שיעור..." "אפילו חוט כל שהוא..."
"מה קרה לי? תמה רבי ניסן על עצמו, הלא זה שנים ששומע אני את שיעוריו של רבי דוד'ל בלילה, ומשום מה הדברים האלה מכרסמים בליבי שוב? הוא מתאמץ לעיין בספר, אך שוב משוטט הוא ברעיונותיו, ולנגד עיניו הוא רואה את רבי דוד'ל יוצא מן המקווה עם עלות השחר ומספר לו בהתרגשות על חומר איסור כלאי בגדים, בו עסק הלילה. זה שנים שהוא, רבי ניסן, גר עמו בשכנות, ואף פעם לא סיפר לו רבי דוד'ל דבר מסוגיית תלמודו.
נזכר רבי ניסן ב"עסקת המגפיים" המרופדים צמר ואמר לעצמו "מי יודע אם רפודי הצמר לא נתפרו בחוטי פשתן?!" "אוי!" "אוי!" – גנח רבי ניסן "בוודאי לזה נתכוון רבי דוד'ל, הוא ראה הכל ברוח קדשו..."
הוא סגר את הספר, התפלל מנחה במהירות, העמיס את שק המגפיים על כתפו ועלה לרבי חיים זינגר. המומחה לבדיקת שעטנז, הכרעתו של רבי חיים על אתר אחת היא – "כולו שעטנז!"
רבי ניסן המזועזע תפס את שק המגפיים וללא אומר ודברים יצא מביתו של רבי חיים לעבר ביתו של הרב מבריסק. כששקו על כתפיו הוא סיפר לפניו כיצד נכשל במכירת מגפיים מרופדים משעטנז ליהודי מיפו ועבר על "לפני עוור לא תתן מכשול". רבי ניסן סיפר לרב שהוא החליט לנסוע למחרת בבוקר עם עלות השחר ליפו כדי לחפש אחרי אותו היהודי. תגובתו של הרב מבריסק הפתיעה אותו: "בסייעתא דשמיא יהיה בסדר" הפטיר ולא יסף.
ביום שני לפנות ערב הגיע רבי ניסן ליפו. שלשה ימים כבר עברו – ועדיין לא נראה שום סימן לאיתורו של קונה המגפיים. צערו של רבי ניסן גבר מיום ליום, ואילו רבי נפתלי הירץ הלוי רב העיר מרגיעו בברכתו של הרב מבריסק – שהוא עוד יצליח לבסוף לאתר את אותו היהודי. ביום החמישי אחרי תפילת שחרית הופיע שמש בית דינו של הרב ומסר: "מכיון שהוקבע היום לסדר חליצה עבור יהודי, שבא מחו"ל ובחצר בית הדין מבצעים שיפוצים שונים, אבקש מהרב כי יאפשר לסדר את החליצה בביתו". רבי נפתלי הסכים. כשעתיים לאחר מכן התקיימה החליצה בבית הרב, וגם רבי ניסן היה בין הנוכחים. כיון שהקהל התחיל להתפזר, הבחין רבי ניסן באיש המוכר לו; כהרף עין ניגש אליו ושאלו: "האם לא ביקר כבודו השבוע בירושלים?" "כן!" -אישר האיש.
"האם אינך הסנדלר מהעיר העתיקה? שאל האיש. רבי ניסן פורץ שוב בבכי, אך הפעם מתוך שמחה. רבי נפתלי, ששמע את השיחה הקצרה, התחיל בוכה אף הוא מהעובדה שברכתו של רבם הגאון מבריסק התקיימה במלואה...
לפנות ערב הגיע רבי ניסן לירושלים ובידו המגפיים. הוא חזר לתורתו, למלאכתו ולתפילותיו. אכן לא לשוא הפקידו גדולי ירושלים בידיו את חינוכם של נערים טועים.