מצוה ליתן צדקה לעניים כפי מחסורם!
נלמד מהפסוק: "לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו... נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" (פרק טו-זי)
וכתב הרמב"ם: מצות עשה ליתן צדקה לעניים, כפי מה שראוי לעני, על אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר "פתח תפתח את ידך לו" (פ"ז ממתנות עניים הל"א). לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונים לו וכו' ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו (שם – הלכה ג).
כתב החינוך (מצווה תעח): "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" כלומר: על תשלט עליך מידות הכילות והנבלות, אבל הכן לבבך על כל פנים במידת הנדיבות והחמלה ואל תחשוב שיהיה לך בדבר חיסרון ממונך, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' ויפר לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף".
נשאל הרדב"ז ז"ל: האם עדיף לאדם לנדור ממון לצדקה ואח"כ יתן כדי לקיים נדרו [משום שהנדר מחייב ומזרז יותר לנתינה] או שמא עדיף לתת את הממון לצדקה בלי לנדור קודם לכן, כפי שמבואר בגמרא (נדרים ט.) ש"טוב לאדם שלא ידור משידור", שמא לא יקיים נדרו ויעבור על "לא יחל דברו" עם כל התוצאות הקשות מכך.
והשיב הרדב"ז שמי שיודע ומכיר בנפשו שהנדר שידור לצדקה יחייבו ויזרזו יותר לתת את הכסף לצדקה, מאשר בלי הנדר, טוב יותר שידור ויתן. והביא ראיה לכך מהמבואר בגמרא (תענית ט.) שאף שבכל המצוות אין לנסות את הקב"ה ככתוב (דברים ו-טז) "לא תנסו את ה'", מכל מקום במצות צדקה מותר לנסות, וכמו שנאמר (מלאכי ג-י) "ובחנוני נא בזאת אמר ה'... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
וביאר הרדב"ז טעמו של דבר, מדוע בצדקה הותר לנסות, משום שבמצות הצדקה העיקר הוא שיהיה תקנה לעניים שיהיה להם הממון להתפרנס בו. לצורך כך מותר לנסות את ה'. ואם זה הותר, ודאי שהותר לצורך העניים לעבור על החשש שמא לא יקיים דברו, ועל כן אם הנדר מזרזו לתת צדקה עדיף לו לנדור ולתת.
ידועה אמרת חז"ל (ב"ב ט:) "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו באחת עשרה". ותמה הגר"י גלינסקי זצ"ל בדרשותיו: מה פשר הביטוי "והמפייסו בדברים"? וכי פגעתי בו שאני צריך לפייסו? הרי לא כתוב "המעודדו" ו"המשמחו" אלא "המפייסו" מדוע הוא צריך פיוס?
ותירץ עפ"י פירושו של האור החיים הק' בפסוק "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב-כב) וכך פירושו: "אם כסף" אם רואה אדם שה' חננו בכסף יותר מכפי צורך מזונותיו ל"לחם לאכול ובגד ללבוש", יידע שנתנו לו כדי "שתלוה את עמי" ולא כמענק צדקה ונדבה אלא "את העני עמך" חלקו של העני מופקד אצלך כפיקדון, ומשלו אתה נותן לו. ולכן "לא תהיה לו כנושה".
לפי"ז יוצא שלעני יש טענה: הרי הכסף שנמצא אצל העשיר, שלי הוא! א"כ למה אני צריך לבוא אליך בכפיפות קומה ובתחנונים לבקש ולהושיט יד לנדבה ואתה עוד מביט עלי בהתנשאות! טענה והרגשה צודקת זו יש לפייסו. עכ"ד.
הגרי"ש אלישיב זצ"ל נשאל שאלה מעניינת: אחד האדמו"רים העתיק את מגוריו לעיר אחרת, ובאו אנשי אותה עיר לשאול האם רשאים להשתמש בכספים המיועדים לצדקה, לצורך אירגון "טיש" עבור הרבי... האם יש לו דין עני שנותנים לו "די מחסורו אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו", שהרי בעיר הקודמת היה לו "טיש" מכובד. ונמצא שעתה אין לו מה שהורגל בו.
והכריע הרב אלישיב שאין הנידון דומה לראיה, שכן החיוב לספק סוס לרכב עליו וכו' זה רק כאשר מדובר בעני כזה המוגדר בחז"ל כעני, וכגון מי שאין לו מאתים זוז, אבל בנידון דידן שאין האדמו"ר עני, ממילא אי אפשר ליתן לו מכספי הצדקה כעני בשביל ה"טיש" שהיה לו מקודם.
מיד חלץ נעליו ונתן...
הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל איחר פעם לאמירת השיעור בישיבתו. המתינו התלמידים זמן ניכר, ומשבושש לבוא שלחו תלמיד לברר מדוע מתמהמה. כשהגיע הבחור, ראה שרבי ברוך בער מתעכב מפני שאין לו נעלים לרגליו.
על תמיהתו של הבחור, היכן הנעלים? השיב, כי זמן מה קודם, נכנס לביתו יהודי עני, והבחין שנעליו קרועות לגמרי, מיד חלץ את נעליו ונתן לו בלי חשבונות, ועתה בהגיע זמן השיעור אינו יכול לצאת בלי נעלים.
הרב הדומה למלאך
"סגולה" להבין את הסוגיה...
סיפר הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל: אחד מגדולי ראשי הישיבות מהדור הקודם, היה נוהג שכאשר היה מתייגע בסוגיא כדי להכין שיעור והיה נוכח לראות שהענין עמוק וקשה לו ללבן את הענין. מה היה עושה? היה נכנס לישיבה ומסתכל על התלמידים ובוחן למי חסר נעלים תקינות, למי קרועות נעליו. ואז היה נותן לו כסף לבחור הנצרך, כדי שיוכל לקנות נעלים חדשות.
יש לציין, כי היה זה מסירות נפש מצד ראש הישיבה, שכן הדחקות אז הייתה נוראה וראשי הישיבות היו ממש רעבים ללחם עוד יותר מהבחורים. אבל אותו ראש ישיבה ידע שבשביל להצליח להבין בסוגיא עמוקה צריך להתחסד עם הזולת.
דרכי החיים
"זורע צדקות" כדי "לפעול ישועות"...
בשנת תרס"ו שהה כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל בעיר טורנופול. ציבור גדול בא לקבל ברכתו. הבאים השאירו על שולחנו פדיון, כך שהשולחן התמלא בכסף.
כאשר נכנס הגבאי לחדרו של האדמו"ר, ראה שהשולחן ריק לחלוטין... שאל את הרבי: אני יודע על מצבו הכספי הקשה ועל החובות הגדולים של הרבי, מדוע לא השאיר לו משהו לכיסוי החובות? השיב הרבי: אם רוצים להיות "פועל ישועות" צריך להיות קודם כל "זורע צדקות"...
במחיצתם
"מחושב" או "פזרן" למי לעזור קודם?
נשאל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: ישנה קרן עזרה לנזקקים. ושני אברכים זקוקים לעזרה. האחד חסכן ומחושב בחסכונותיו, אך חי בדחקות רבה. ואילו השני, אשתו עובדת במשכורת טובה אך הלה פזרן מטבעו ותמיד חסר להם. למי יש עדיפות לעזרה כספית?
השיב רבי בן ציון: הראשון שמחושב בטבעו יכול להסתדר יפה עם המעט שיש לו. הרחמנות היא על השני, שככל שניתן לו, עדיין יחסר לו. ולכן יש להעדיף את השני"... [ראיה לכך ממש"כ ההפלאה (כתובות קי:) וכמובן אין ללמד מכאן לכל מקרה].
יגילו במלכם
הלב הרחמן והכיס הפתוח...
יהודי היה מגיע בתדירות לבקש כסף לצדקה מהגה"צ רבי חזקיהו דוב הכהן קוק שליט"א (בן שושנה, לרפו"ש) והיה ממתין עד שרבי דוב ירים ראשו מהספר ואז היה מבקש ממנו צדקה.
אמר לו רבי דוב: "היות ורגיל אתה לבקש צדקה בזמן לימודי, ומשום כך אתה נמנע מלהפריע לי, מעתה לא תצטרך להרגיש לא בנוח, אלא תכניס את ידך לתוך הכיס שלי... וקח לעצמך את כל הכסף שנמצא שם"...
ספר "איתעלותא"