שמותרת לנו אלא אף חובה וזכות הגורמת נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא.
שמור ושמעת (יב, כח)
פרש רש"י: שמור זו משנה, שאתה צריך לשומרם בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך", עד כאן לשונו.
ובזה אפשר גם לפרש מה שנאמר (תהלים מ, ט) ותורתך בתוך מעי, שלימוד התורה תלוי במה שמכניס אדם בתוך מעיו.
דיוק הלשון שמירת התורה בבטן, אפשר לפרש על דרך דאיתא במדרש (הובא בתוספות כתובות קד, א) וזה לשונם: "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו", עד כאן לשונם. שאם יתענג סכלים במעדנים החומריים, יפעל עליו התגשמות, ולא יתענג בלמוד התורה.
וזהו "כי תשמרם בבטנך", כי שמירת התורה תלוי בזה, כנ"ל.
בנים אתם ל-ה' אלקיכם"
"תניא: "בנים אתם ל-ה' אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים "בנים", אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרויים "בנים", דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים "בנים ", שנאמר: "בנים סכלים המה", ואומר: "בנים לא אמון בם".
דברי הגמרא הללו מעוררים שתי תמיהות גדולות:
א. כיצד יתרץ ר' יהודה את הפסוקים שרבי מאיר מביא בתור ראיה לשיטתו. ב. אם נאמר שישראל נקראים "בנים למקום" רק בשעה שעושים רצונו של מקום, כיצד איפוא מותר ליתן להם צדקה באותה השעה? הרי אם המדובר בדור שאינו כשר, אסור לכאורה ליתן לו צדקה, וכפי שטען טרנוסרופוס הרשע לפני רבי עקיבא (במס' בבא בתרא דף י' ע"א): "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם. אמר לו (רבי עקיבא): "כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתם לגיהנום. אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. שמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוים "עבדים" שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים".
אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציווה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אחד והאכילו והשקהו. כשמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן (ואנו) קרויים "בנים", דכתיב: "בנים אתם לה' אלקיכם". אמר לו: אתם קרוים "בנים" וקרוים "עבדים". בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "בנים" ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם קרוים "עבדים". ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום. אמר לו: הרי הוא אומר – "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא (עכשיו בזמן הגלות) וקאמר (ונאמר על זמן הגלות הזה) "הלא פרוס לרעב לחמך". המהרש"א מסביר ומפרש שטרנוסרופוס סבר שמצות צדקה היא רק בשעה שישראל על אדמתם, אבל כשישראל במאסר הגלות – הם נמשלים לעבד החבוש בבית האסורים שאסור אז לתת לו צדקה. ועל כך השיב לו רבי עקיבא שאף על פי שישראל בגלות, בכל אופן הם עדיין נמשלו לבנים, וכמו שנאמר: "בנים משחיתים", כלומר אף בזמן שהם משחיתים מעשיהם, נקראים בנים ל-ה' וכמו שגם כתוב: "עניים מרודים תביא בית".
על יסוד דברי הגמרא הנ"ל, מתחזקות איפוא שתי השאלות המובאות לעיל (כיצד מתרץ ר' יהודה את כל הפסוקים שהביא רבי מאיר, ואיך מותר ליתן צדקה לעם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום).
בכדי לתרץ את שתי השאלות הללו, חייבים לומר שגם רבי יהודה סובר שישראל נקראים תמיד בכל מצב שבו הם נמצאים – בנים למקום. אלא שמחלוקתו עם רבי מאיר היא בנוגע לפירושם של הפסוקים המובאים לעיל ("בנים סכלים המה", "בנים לא אמון בם"): רבי יהודה סובר שפסוקים אלה אשר מדברים אודות עם ישראל שאינם עושים רצונו של מקום, באים לומר שהם נקראים באותה העת "בנים" עם שם לווי, כלומר "בנים" אף על פי שהם משחיתים, "בנים" אף על פי שלא אמון בם. ואילו רבי מאיר סובר שעם ישראל נקראים תמיד – בכל מצב בו הם נמצאים – "בנים" ללא שם לווי, ולשיטתו צריך לשים פסיק לאחר המילה "בנים" המוזכרת בפסוקים אלה ("בנים, משחיתים. בנים, לא אמון בם").
ניתן לומר שזהו הטעם למנהג ישראל לומר בשעה שנותנים צדקה "אלקא דמאיר ענני" כי כאמור לשיטתו של רבי מאיר, עם ישראל נקראים תמיד "בנים" למקום ללא שם לווי.
סיפור קטן על יהודי גדול
מספר הרה"ח רבי מנחם פרלשטיין מ"כפר-חב"ד": זמן קצר לאחר שאבי רבי אליעזר זצ"ל התחתן עם אימי שתחי', הוא החליט לצאת מה"כולל" ולהביא פרנסה הביתה. כששמע על כך הגה"צ המשפיע רבי משה ובר זיע"א, הוא הגיע אל אבי והתחנן לפניו שלא יעשה צעד זה. "אז מהיכן אתפרנס" שאל אבי את המשפיע. השיב רבי משה: "אני יפרנס אותך ואת משפחתך". ואכן, הלא יאומן התרחש: במשך חמש שנים, הגה"צ רבי משה ובר זיע"א הזרים לאבי כסף שקובץ על ידו מנדיבי עם מבלי שאיש ידע מכך.