מליצי יושר
ילקוט סופר
רבי יוסף לייב ב
"ר אליעזר זוסמאן סופר זצ"ל כתב בצוואתו למי שילמוד או יפרסם דבריו אני אטיב עמהם להמליץ טוב בעדם לפני אל חי, ואם יבואו על קברי יתפללו ויאמרו איזה מזמורי תהלים ג"כ אשתחוה גם אני לפני שומע קול בכיות עמו ישראל ברחמים ואצטרף תפלתי עמהם לטוב להם כל הימים.
לזכות ח.ב.י.י. להצלחה בכ"ע ונחת דקדושה מכל יו"ח
אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו. איתא בסוטה (דף יד.): א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים דכתיב 'ויעש לאדם כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים, אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים, אף אתה קבר מתים, ע"כ. ויש לדקדק למה אצל מלביש ערומים נקט 'מה הוא מלביש ערומים', ולא אמר כן אצל שאר הדברים, רק הקב"ה ביקר חולים ניחם אבלים ולא אמר 'מה הוא'. ופירש אמו"ר הגאון דפרעשבורג שליט"א שכיונו בזה להודיע פרטי איכות גמ"ח כמה צריך אדם לפעול ולהתעסק במצוה זו, כי העיקר שיטריח גם בגופו, וצריך לקרב הנאה לעני בכל מה דאפשר, ולא שיתן לו המעות לבד, והעני יטריח את עצמו עד שיכול ליהנות ממנו, ועל דרך שמצינו (תענית כג.) גבי אבא חלקיה בר בריה דחוני מעגל דאתא מיטרא בזכות אשתו, יען דיהבי ריפתא לענייא ומקרבא הנייתא. ופירש"י שיכול העני ליהנות בלא טורח, וטוב יותר ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה ע"ש. והנה דבר זה למדנו מהקב"ה שמלביש ערומים, ולא לבד שנתן העור להאדם ולאשתו, רק עשה להם כתנות והלבישם בכבודו ובעצמו, ומזה לומדים שיש לקרב להנצרך ההנאה בכל מה שאפשר, ודבר זה אפשר ללמוד ממה שהקב"ה מלביש ערומים, משא"כ בביקור חולים ובהלוית המת הרי בלא"ה לא שייך זאת, כי הרי הם בעצמם לא יכולים לעשות מאומה וצריך לעשות הכל ולקרב הנאה בכל מה שיכולים. ולכך דייק בלשון ואמר דייקא על מלביש ערומים 'מה הוא מלביש ערומים', ולא הטריח אדם ואשתו מאומה, כך אתה תלמד להלביש ערומים, ולגבי נתינת צדקה לקרב הנאת העני בכל מה שאפשר.
ואינו מקיים, אף אתה כן. וצ"ע דמה לו ולצרה הזאת, דלמה לו לבזות את פרעה בחנם ולהיות מורד במלכות. ותירץ, כי כל המלצת יהודה לכאורה הוא כדברים בטלים, כיון שחק הוא בדינא דמלכותא דנמכר בגניבתו בלא משא פנים, ואיך בידו [של יוסף] להיות מטה משפט בשביל משא פנים לזכות את החייב. אלא דחוקי המדינה הוא דוקא [לשופטי] המדינה עצמה, משא"כ המלך הוא למעלה מן החוק, והוא יכול לשנות [הגזירה ולעשות] לפנים משורת הדין. לכן הקדים יהודה ואמר "כי כמוך כפרעה" למעלה מן החק, "מה הוא גוזר ואינו מקיים", והיינו דאינו מקושר בגזרותיו, כי אם זולתו, "אף אתה כן", ובהקדמה זאת ביקש ממנו לפנים משורת הדין, [עכ"ד]. והכי נמי מצינו "מושל באדם צדיק" (שמואל ב' כג:ג), דהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, דמי מושל בי צדיק (מו"ק טז:), א"כ כל אלו גזרות תלוי עוד ברצון צדיק הדור שהוא משה רבינו ע"ה, כדכתיב (שמות לב:י) שהקב"ה אמר למשה רבינו "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", כדאמרו חז"ל (ברכות לב.) "מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבש"ע, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם". והיכן הוא נרמז באורייתא [מה שאמרו חז"ל במו"ק] "מי מושל בי צדיק"? כאן, [שאמר הקב"ה למשה "ועתה הניחה לי"]. וזה שאמר הכתוב כאן "ראה", תחת השגחה שלך [והיינו צדיק בבחינת משה], אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה, [דתלוי בך], ואמר "היום ברכה וקללה", דרק היום לבד [אפשר להיות קללה, כי למחרת כבר אפשר להצדיק לבטל הגזירה, כמו שאמרו] בסנהדרין (דף צה.) "בת דינא בטל דינא" (-כיון שלן הדין, דהיינו שעבר לילה על הדין, בטל הדין). ולכן אמר "היום", דאינו ידוע אם למחר יבטל הצדיק ח"ו לא יתנהגו בטוב, אז גבי דיליה, ועל כן נתן לנו זמן תשובה וחשבון מקודם גזרותיו לאמר סלח נא וגו', וכעין דכתיב "ויקרא לו אל אלהי ישראל" (בראשית לג:כ), ואמרו חז"ל (ב"ר ע"ט ח') דיעקב אמר להקב"ה "אתה אל בעליונים, ואני אל בתחתונים". וכמו שאמרו בסוכה (דף יד.): למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. ולכן אמר הכתוב בלשון יחיד "ראה", כי ליחיד בדורו לצדיק הדור אמר כן, [דברכה וקללה] תחת השגחתו הם, וידעו כל הקהל כי שם ה' נקרא עליכם. ואתם [הצדיקים] תעשו לא לכבוד, כי אם למען יתגדל שמו הגדול אשר הברכה יהיה לתכלית "אשר תשמעו אל מצותי", והקללה ח"ו שלא לנקום ולנטור, כי אם לגדור גדרי דתו "אם לא תשמעו". ובזה נראה לפרש סמיכת הפרשיות, דבסוף פרשת עקב כתיב "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דיבר לכם", ופירש"י: פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים. ולזה אמר הכתוב דבאיזה אופן יהיה פחדכם ומוראכם, לזה אמר ע"י "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", לפי דהברכות והקללות יהיו מסורים בידך, לכן ישמעו רחוקים ויראו פן תקללם, ותגזר אומר ויקם לך, [והקרובים יפחדו שמא לא יזכו לברכה]. וזה "כל הארץ אשר תדרכו", ד"תדרכו" מלשון "וידרכו את לשונם" (ירמיה ט:ב), [דפחדכם ומוראכם יהיה ע"י לשון שלכם], ובזה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וזה שמסיים הכתוב "כאשר דיבר לכם", והיינו כאשר דיבר כבר לאברהם אבינו "והיה ברכה" (בראשית יב:ב), דהברכות יהיו מסורים בידך.
פלפול התורה. אמרו בנדרים (דף לח.) דפלפול התורה ניתן למשה, והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. וקשה לי קושיא חזקה שלא מצאתיה באף מקום, דאיך מבואר כאן בגמרא שמשה רבינו נתן הפלפול לישראל רק בטובת עין, הא מבואר שאם משה רבינו לא היה שובר הלוחות לא היה שכחה, וכל ישראל היו זוכרים כל התורה ודיניה ופרטיה, ואלא כשמשה רבינו שבר הלוחות באה שכחה, וא"כ כיון שנשכחו הרבה הלכות, וא"כ לפ"ז היה צריך משה רבינו ליתן הפלפול לישראל כדי שיהא בידי ישראל להחזיר הלכות בכח הפלפול והבנה וחריפות, וא"כ לא היה כאן טובת עין לבד, אלא גם צורך והכרח לעם ישראל בכל דורותיו לתת להם הפלפול כדי שלא תישכח התורה מישראל. והנראה לענ"ד, דכיון שמבואר בגמ' שהקב"ה אמר למשה 'אשר שברת', יישר כח ששברת, ולכך נראה לי לחדש דכיון שהקב"ה הסכים עמו, א"כ הוה כבר כמו ציווי, ולכך לא היה צריך משה ליתן הפלפול לישראל, דמה שבא ע"י השבירה השכחה, זהו כמו שהיה ציווי גם על זה. ולכך הא דמשה רבינו נתן הפלפול לעם ישראל, שהפלפול היה שייך רק למשה ולבניו אחריו, וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל, וא"כ היה כאן הכל טובת עין ממשה רבינו. ולענ"ד יש כאן בגמ' ענין עמוק מאד, דהא כתוב בתורתינו הק' שהקב"ה ביקש ממשה רבינו 'הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול', ואז ח"ו לא היה טובת עין של משה רבינו. (שערי זבול נדרים ל"ח).