ערכים

שנים של כישלונות עלולות לשכנע אותנו שיש מחסומים שאי אפשר לפרוץ. אבל לפעמים כל מה שנדרש הוא אדם אחד שיוכיח שהבלתי אפשרי היה רק תקרה שציירנו לעצמנו

תחילת השנה מציבה בפנינו את הצורך לחשב מסלול מחדש, כדי שהשנה הבאה עלינו לטובה לא תהיה בסך הכול חזרה על קודמתה. אנחנו רוצים להיות טובים יותר, אמיתיים יותר, גרסה משודרגת יותר של עצמנו.

אלא שמול השאיפות הללו ניצבת בעיה קטנה. ראש השנה הרי אינו מגיע אלינו בפעם הראשונה. כבר עמדנו כאן אשתקד. גם אז רצינו להשתנות, גם אז קיבלנו החלטות, וגם אז היינו משוכנעים שהפעם זה יהיה אחרת. אז מדוע שנאמין שהשנה יקרה משהו שונה?

השאלה הזאת נוטה לפנצ'ר את בלון ההליום של הכוונות הטובות עוד לפני שהספיק להמריא.

אחת הדרכים להתמודד איתה היא להציב לנגד עינינו אנשים שעשו את מה שנדמה היה כבלתי אפשרי, חרגו מאזור הנוחות, והגיעו להישגים שהם עצמם לא האמינו שיהיו מסוגלים להם. איך זה עוזר לנו? מפני שעצם הידיעה שמישהו אחר הצליח לפרוץ מגבלה שנראתה מוחלטת, משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את המגבלות שלנו. היא מלמדת שלפחות חלק מהחומות שאנחנו רואים סביבנו, מוצקות פחות מכפי שנדמה.

המחסום שנשבר

עד שנת תשי"ד המהירות המרבית בה מסוגל האדם לרוץ מייל (1.6 ק"מ) בארבע דקות. מומחים טענו כי המחסום הזה אינו ניתן לפריצה, והיו להם שתי ראיות לכך. ראשית, עובדה שבמשך שנים אצנים מקצועיים ניסו לפרוץ את המחסום ללא הצלחה. שנית, ניתנו הסברים גופניים לכך שקצב צריכת החמצן בשרירים מציב רף מוחלט שאי אפשר לחצותו.

ואז, בשנת תשי"ד, התרחש מה שנחשב עד אז לבלתי אפשרי.

ספורטאי בריטי השלים ריצת מייל בפרק זמן של 3 דקות, 59 שניות וארבע עשיריות השנייה. לכאורה, מדובר היה בפער אפסי של שבריר שנייה. אבל המשמעות הייתה עצומה: הוכח שהמחסום שנחשב במשך שנים לקו גבול מוחלט ניתן לפריצה.

מה שקרה לאחר מכן היה מפתיע עוד יותר. בתוך זמן קצר החלו אצנים נוספים לרדת אף הם מתחת לגבול ארבע הדקות. מאז עשו זאת אלפי רצים, והשיא העולמי בריצת מייל כבר נמוך משמעותית מהרף שפעם נחשב לבלתי עביר.

מה השתנה פתאום? השרירים לא השתנו, הריאות לא גדלו והחמצן לא נעשה יעיל יותר. מה שהשתנה היה משהו אחר: גבול האפשרי. עד פריצת הדרך, האצן שהתקרב לדקות האחרונות של הריצה נשא איתו לא רק את עייפות השרירים, אלא גם את הידיעה ש'אי אפשר'. ברגע שאדם אחד הוכיח שאפשר - המחסום נשבר. לפעמים צריך רק אדם אחד שעובר דרך חומה כדי שכולם יבינו שהיא לא הייתה עשויה מבטון.

ומה קורה כשלא מדובר במחסום דמיוני אלא במחסום אמיתי לחלוטין? כאן מתחיל סיפורו המופלא של דניאל קיש.

גבולות העולם

קשה לחשוב על מגבלה משמעותית יותר ביכולותיו של האדם מאשר אובדן כוח הראייה. לא בכדי אמרו חז"ל כי "סומא חשוב כמת". גם בזמננו, המשופע ברוך ה' באמצעי עזר, היעדר הראייה הוא עדיין מגבלה קשה ומשמעותית.

דניאל קיש איבד את ראייתו בילדותו. אבל במקום לקבל כמובן מאליו את גבולות העולם שהוכתבו לו, הוא פיתח יכולת יוצאת דופן להתמצא במרחב באמצעות הד - שיטה המזכירה את הדרך שבה עטלפים ודולפינים מזהים את סביבתם.

זה נשמע כמעט בלתי אפשרי - עד שרואים מה הוא מסוגל לעשות.

קיש רוכב על אופני הרים, נע בשבילים ובמרחבים פתוחים, לפעמים מטפס על עצים ויוצא לטיולים בכוחות עצמו. באמצעות ההד הוא מסוגל לזהות עצמים ומכשולים, להבחין בין סוגים שונים של כלי רכב ולזהות הבדלים בין קיר, שיח וגדר. היכולת הזאת הגיעה אצלו לרמת מיומנות כה גבוהה, שבמקומות מסוימים, כמו חניונים תת-קרקעיים, הוא מסוגל להתמצא יותר טוב מאדם בעל יכולת ראייה תקינה.

את השיטה שלו לימד קיש עיוורים רבים אחרים. אנשים שגדלו מתוך הנחה שיש דברים שלעולם לא יוכלו לעשות, גילו לפתע שהגבול נמצא במקום רחוק יותר מכפי שחשבו.

קיש לא ביטל את המגבלה. העיוורון היה עובדה; השאלה מה אפשר ומה אי אפשר לעשות למרות העיוורון - הייתה פתוחה לבדיקה מחדש.

זו הנקודה החשובה ביותר עבורנו בחודש אלול. יש בחיים מגבלות אמיתיות, נסיבות שאינן בשליטתנו וקשיים שאי אפשר להעלים באמצעות כוח רצון בלבד. אבל לצד אלה קיימת קטגוריה נוספת של מחסומים: אלה שהתרגלנו אליהם כל כך עד שהפסקנו לבדוק אם הם עדיין קיימים; "אני כזה", "כבר ניסיתי", "בגיל שלי אנשים לא משתנים", "זה חזק ממני", "ככה אני רגיל". דניאל קיש הוא עיוור אבל הוא ראה דבר שהרבה פיקחים אינם רואים: שהמחסומים שבעזרתם אנחנו מסבירים ומצדיקים את מצבנו העכשווי הם פחות מוחלטים מכפי שנדמה לנו.

השנה החדשה שבפתח מזמינה אותנו לא להסתפק בשחזור של השנה שחלפה. הגיע הזמן לפרוץ לפחות מחסום אחד של הרגל, להזיז גבול אחד שנראה קבוע, ולתת מקום לאפשרות שאולי אנחנו מסוגלים ליותר ממה שהתרגלנו לחשוב, וכך לכונן, בעזרת ה', שנה חדשה באמת.

עמוד 2

הרב אהרן לוי התקווה

הרב דניאל נשיא חשבון נפש

הניצוץ היהודי התחנה הבאה: ירושלים

ערכים לילדים משל ותבונה

"אני מוכרח להיפגש איתך עוד לפני ראש השנה", אמר האיש לי מעבר לקו. "זה ממש פיקוח נפש. אני חרדי לשעבר, ואני מאוד מבקש שלא תסרב לי".

למחרת נפגשנו.

"שמי מאיר", סיפר. "נולדתי למשפחה חרדית רגיל. למדתי בתלמוד תורה ולאחר מכן בישיבה. נחשבתי בחור מצוין. למדתי טוב, היו לי חברים, וההורים שלי שמעו מהמחנכים: 'תשמרו על הילד שלכם, הוא נועד לגדולות'.

"עד גיל שמונה עשרה הכול התנהל על מי מנוחות, אלא שלפתע התחלתי להרגיש מחנק. לא הבנתי למה. יש לי כל מה שבחור יכול לחלום עליו, אז למה אני מרגיש שאין לי כלום?

"הגעתי למסקנה שאני עסוק בלרצות. שאני עבד למותג שנקרא 'מאיר'. הרגשתי שאני חי בשקר, ושאם כולם היו יודעים מי אני באמת, הבלון הזה היה מתפוצץ.

"לאט לאט הפסקתי ללמוד. הצוות החל להעיר לי. אחר כך גם ההורים שלי הצטרפו, ואני, שלא הייתי רגיל להערות, התחלתי להתמרד. ואז הגיעו המחשבות, 'האם רק בגלל שנולדתי למשפחה חרדית אני צריך להיות כזה?' אחרי הרבה עליות וירידות, ולא מעט ויכוחים עם ההורים, יום אחד קמתי ועזבתי. את הכול.

תחזור הביתה

"ההורים שלי ניסו לתת לי להרגיש שהם איתי ומקבלים אותי כמו שאני, וזה רק תסכל אותי יותר. רציתי שיכעסו, שיגרשו אותי, כדי שאוכל להצדיק את עצמי ואת הצער שאני גורם להם. הייתי אוכל לידם בלי לברך ומעשן בשבת בחדר כשהדלת פתוחה. אבל גם אם הם בכו בתוך הלב, הם לא הראו לי את זה. הם לא נתנו לי את ההזדמנות לעזוב בגללם.

"בסופו של דבר עזבתי גם את הבית והתגייסתי לצבא. לאחר השחרור עברתי לתל אביב. האמנתי שהנוצץ שנמצא שם יצדיק את המחיר ששילמתי, אבל זה לא קרה. פגשתי עולם שמציע חופש והנאות, אבל לא יותר מדי תוכן, ובטח שלא משמעות.

"מי שגרם לי להגיע אליך", המשיך מאיר, "הוא האדם האחרון שהייתי מאמין שבגללו אגיע לכאן. המפקד שלי במילואים. באחד הימים ישבנו יחד בג'יפ, אחרי פעילות מבצעית. סיפרתי לו על עצמי, והוא הקשיב.

"'תחזור הביתה, מאיר', הוא אמר לי. 'אין כלום בחוץ. גם אני עברתי בדיוק את המסלול שתיארת. אבל אני כבר נשוי ויש לי ילדים ולא פשוט לחזור במצב כזה. אתה עדיין רווק, מאיר. אם אתה יכול לחזור אחורה, תעשה את זה עכשיו. בעוד עשר שנים יהיה קשה הרבה יותר'.

"לכן הגעתי אליך. כי הוא נגע בנקודה אמיתית. מאז שעזבתי, לא מצאתי את הדבר שבשבילו היה שווה לעזוב".

התקווה

האם באמת אפשר לתקן?

"יש לי בעיה. אני רוצה לחזור, אבל לא מאמין שאפשר. אני בחור ישיבה לשעבר. אני יודע אילו עונשים אמור לקבל מי שעשה עבירות כמו שעשיתי. אני זוכר איך נראה אלול בישיבה, ובאיזה לחץ הייתי בתקופה הזאת. ואם על עבירות של צדיקים כל כך קשה לשוב, על עבירות של רשעים, לא כל שכן?"

"אז למה בכל זאת הגעת אליי?", שאלתי.

"אם תוכיח לי שבאמת אפשר לתקן, אני חוזר הביתה".

"אני יכול רק לנסות", עניתי. "אבל קודם כל - שאלה".

ראש השנה, יום הדין, חל לפני יום כיפור, יום הסליחה. האם לא היה ראוי שיהיה הפוך? להגיע ליום הדין אחרי שכבר התנקינו ביום הכיפורים? ואם הסליחה מגיעה אחרי הדין, מדוע אומרים סליחות עוד לפני ראש השנה?

התשובה פשוטה. ראש השנה הוא באמת יום הדין. ולכן אנחנו מקדימים לו סליחות, כדי להזכיר לעצמנו עם מי יש לנו עסק. הקב"ה הוא דיין ולכן הוא דן אותנו, אבל הוא גם אבא. ואבא שאוהב את ילדיו אינו מחפש להעניש אותם. ואם הוא רואה שהילד מתחרט, גם כשהוא דן אותו - הוא דן אותו ברחמים.

לכן אנחנו אומרים סליחות לפני ראש השנה. לא רק כדי לבקש סליחה, אלא כדי להזכיר לעצמנו שתמיד יש תקווה. שגם אם המלאכים אומרים, "כי לא יזכו בעיניך בדין" זה רק בגלל שהם מלאכים ולא בני אדם. זה רק כי אין להם בחירה חופשית, ולכן אין אצלם סליחה על חטאים.

כי אם אנחנו בעלי בחירה, הרי שגם החרטה שלנו שייכת לנו, בדיוק כמו העבירות. ואם על עבירות שעברנו בעזרת הבחירה החופשית ה' מעניש, את התשובה שאנחנו עושים בעזרתה, הוא לא יקבל?

ראש השנה קודם ליום כיפור כי הדין מחייב אותנו לקחת אחריות על מעשינו. אבל אחרי הדין מגיעים הרחמים, והם שמאפשרים את התשובה.

"אז למה בכל זאת אומרים סליחות לפני ראש השנה?" שאל מאיר.

"בשביל אנשים כמוך", עניתי. "כדי להזכיר לנו שגם אם חטאנו, אסור להתייאש. מי שדן אותנו הוא לא רק מלך, הוא גם אבא. ואתה ההוכחה.

"סיפרת שחיללת שבת ליד ההורים שלך רק כדי להכעיס אותם, ובכל זאת לא הצלחת לגרום להם להפסיק להיות אבא ואימא שלך. תגיד לי, אם תחזור עכשיו הביתה, הם יחבקו אותך, או יעשו איתך חשבון על כל הצער שגרמת להם?

"ואם ההורים שלך, שהכעסת אותם בכוונה, יחבקו אותך - הקב"ה, שיודע את תעלומות ליבך, ויודע שלא כדי להכעיס עזבת אותו, לא יחבק אותך?"

מאיר לא ענה.

ככה זה כשבוכים. המילים מתבלבלות.

"אתה יודע מה ההוכחה שאין עבירה שמונעת את התשובה? הבכי שלך, מאיר. אתה לא בוכה בגלל מה שאמרתי. אתה בוכה כי הקב"ה מדבר איתך. כי הוא אומר לך שהוא מחכה לך למרות הכול.

אז תגיד אתה: אם כזה אבא מחכה לך - שלא תחזור הביתה?"

כתיבה וחתימה טובה.

"יש פה השקעה שווה, עשרים אחוז תשואה חודשית בערבות מלאה". סיפר אברך אחד לחברו. "מישהו משלנו", לחש כממתיק סוד. תוך שעה השכונה הייתה כמרקחה. אחרי יום או יומיים התגלגל מכתב של 'רב פוסק' ש'בדק' את ההשקעה, ומכאן דרכו של המשווק הייתה פתוחה. מאות ואולי אלפי משפחות הצטרפו למעגל ההצלחה.

בחודש הראשון המזומנים זרמו. גם חודש אחרי, ועוד תקופה. רק שנה או קצת יותר תחלוף, וכולם יגלו שמדובר בעוד תרמית 'פונזי'.

צ'ארלס פונזי 'קנה' את שמו ב'יושר'. תמה אחרי מלחמת העולם הראשונה האינפלציה באיטליה הייתה גבוהה במיוחד. פונזי גילה שאפשר לרכוש באיטליה שובר למשלוח דואר תגוביינא חזרה מארה"ב, במחיר נמוך במיוחד. את השובר היה אפשר לפדות בארה"ב במחיר גבוה.

הוא החל לגייס כספים בארה"ב כדי לרכוש שוברים באיטליה, אותם יפדה בארה"ב. לטענתו הרווח מפערי המחירים, אחרי ניכוי ההוצאות מניב למעלה מ- 400%. עוד ועוד אנשים הצטרפו לחגיגת הארביטראז' - ניצול פערי מחירים בין שווקים.

פונזי הבטיח למשקיעים 50% רווח בתוך 45 ימים. חלק מהמשקיעים אכן קיבלו את כספם וגרמו לעוד ועוד משקיעים להצטרף לחגיגה. מי שהשאיר את הכסף בחברה כדי לרכוש עוד שוברי תגוביינא, הגדיל את הרווח. אנשים שיעבדו את בתיהם ונטלו הלוואות כדי להצטרף להשקעה המדהימה.

הקריסה

אלא שעם הזמן, צצו תהיות. התברר שפונזי עצמו לא היה מושקע כלל בחברה שהקים. איש כלכלה ידוע חישב שכדי לממש את השקעותיהם של כולם ולהעניק להם את הרווחים, צריך לקנות ולמכור 160 מיליון שוברי תגוביינא בינלאומיים. אלא ששירות הדואר האמריקאי דיווח שנרכשו רק 27,000 שוברים.

מאות משקיעים צבאו על משרדי החברה בדרישה לקבל את כספם חזרה. פונזי חילק להם קפה ועוגה וגם... כשני מיליון דולר להרגעת הרוחות. אלא שעוד ועוד משקיעים ביקשו את כספם, והכסף אזל.

השיטה פשוטה. הכסף שהמשקיעים מכניסים לחברה לא באמת עושה רווחים. ה'רווחים' משולמים מעוד פראיירים שקנו את הבלוף, ומשקיעים כסף נוסף בחברה. כל עוד כולם משאירים את הכסף, החברה יכולה לשרוד שנים רבות. אבל ברגע שהמשקיעים דורשים את כספם ואין משקיעים חדשים, ה'השקעה' קורסת.

ההיסטוריה חוזרת

שנים רבות מאוחר יותר, ברנרד מיידוף שהיה יו"ר דירקטוריון הנאסד"ק בארה"ב, ניהל את התרמית הגדולה בהיסטוריה, בהיקף של כ-64 מיליארד דולר, בשיטת פונזי.

מעת לעת השיטה לובשת צורות חדשות. מטבעות דיגיטליים, נדל"ן במזרח אירופה, מסחר באלגוריתמים. וכדי ממש לגוון... מכרות זהב באתיופיה.

הממציא

אבל האמת היא, שהראשון שהמציא את השיטה הוא... היצר הרע שלנו.

בימי התשובה רבים מתחזקים לבלי היכר. אפילו רשעים של ממש באים לבית הכנסת, שבים בתשובה ומתחזקים בעבודת ה'. אלא שמייד אחרי הימים הנוראים... הם חוזרים לסורם. על התופעה המוזרה הזו תמה גם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו יערות דבש (ח"א דרוש א) ותשובתו היא בצידו.

האדם מורכב מגוף-חומר ורוח. אבל גם כוחו הגשמי נובע מהרוחניות שבו.

להבדיל, גם כוחו של היצר הרע נובע מהקדושה שבישראל, וממנה חיותו. אבל כאשר יבשה נפשו של האדם ואין בו לחלוחית קדושה, סוללת הרוחניות שלו עומדת על אחוזים בודדים.

לכן, היצר הרע משכנע את האדם לעשות עוד ועוד מצוות כדי שייטען רוחנית. ואז... כשהסוללה טעונה הוא מבקש לשאוב ממנו חיות, ומפיל אותו בעבירות.

במילים פשוטות, השבים בתשובה שנופלים פשוט משקיעים במקום הלא נכון. היצר הרע בעצמו משכנע אותנו לעשות עוד ועוד מצוות ולהשקיע בעולם הרוחני. אלא ש... כשההשקעה היא השקעת פונזי, היא עתידה לקרוס.

לדעת רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, זהו ביאור מילות הפיוט שיש האומרים במוצאי שבת 'אדיר איום ונורא'. 'פדה עמך מעיזים, צאנך מיד גוזזים'. גוזזי הצמר מן העיזים מלעיטים אותם מלח, המגדל את הצמר, רק כדי שבסוף יגזזו את צמרם.

היצר הרע הוא ה'גוזז'. מלעיט אותנו מלח, דוחף אותנו לשוב בתשובה וממלא אותנו במצוות. ואז... מוצץ את דמנו וגוזז את המצוות שלנו.

כיצד תזהו את ההבדל בין השקעה בטוחה להשקעת פונזי של היצר הרע?

אם אתם מבקשים לשוב בתשובה באופן מבוקר והגיוני, צעד אחר צעד, ההשקעה שלכם תניב עוד ועוד אחוזים. אבל אם מישהו דוחף אתכם להסתער בלי היגיון, כנראה נפלתם למשרד ההשקעות של היצר הרע.

לעוקץ הזה אל תיפלו.

האיה הסוחרונה

יש אשר היצר חטפם לשקו... ומאמינים שאין כמותם צדיקים... מתהלכים הם לבושים שק שבו עטפם היצר.

(בעל הדגל מחנה אפרים)

מִתּוֹךְ הַפָּרָשָׁה

1 "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).

להלכה, מעדיפים בראש השנה שופר של איל, שצורתו כפופה. האם הכיפוף הוא פרט טכני בלבד, או שיש בו מסר לעבודת היום?

הגמרא מסבירה: "בראש השנה, כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי"; ככל שאדם כופף את דעתו, הרי זה משובח. השופר אינו רק משמיע קול, אלא גם מצייר את העמדה הנפשית הנדרשת מן האדם: לא זקיפות של מי שבטוח בצדקתו, אלא נכונות להתכופף, להקשיב ולהשתנות. עם זאת, ההתכופפות אינה שבירה. דווקא הקרן הכפופה מפיקה קול חזק החודר למרחקים. הענווה אינה משתיקה את האדם, היא מאפשרת לקולו האמיתי להישמע (ראש השנה כו, עב).

2 "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), "ויזכרה ה'" (שמואל א' א, יט).

בקריאת התורה ובהפטרה אנו פוגשים בראש השנה את שרה ואת חנה, לאחר שנים ארוכות של עקרות: מדוע נבחרו דווקא סיפורים אלו ליום הדין?

חז"ל (ראש השנה יא, א) מלמדים, שבראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. בכך הם חושפים פנים נוספות של הדין: הקב"ה אינו בוחן רק את מה שכבר נעשה, אלא פותח אפשרות למה שעוד עשוי להיוולד. שרה וחנה הגיעו אל היום הזה כשהמציאות נראתה חתומה, ודווקא אז נפתח עבורן עתיד חדש. ראש השנה מזכיר שגם כאשר העבר אינו ניתן למחיקה, הוא אינו מוכרח לקבוע את ההמשך. הדין יכול להיות גם רגע של פקידה, התחדשות והתחלה.

3 בראש השנה נהגו לאכול סימנים המרמזים על דברים חיוביים: שנהיה לראש ולא לזנב, שירבו זכויותינו כרימון, ועוד. אך אדם שלא ניצל כראוי את זמנו, ולא קיים מצוות, כיצד אכילת רימון תעזור לו להרבות את הזכויות?

רבנו המאירי מבאר, שחלילה לנו להתייחס לאכילת הסימנים בדרך ניחוש, שאותו אסרה התורה, אלא, אלו הן פעולות שנועדות להשפיע על הנפש פנימה, לפי העקרון הידוע של "אחר הפעולות נמשכים הלבבות".

כאשר האדם נמצא בסעודתו, עלול הוא לשכוח את עוצם קדושתו של יום ראש השנה, "שהשובע משכח כוונת היום". משום כך, השכילו חז"ל להכניס תזכורות לגודלו של היום הזה אל תוך הסעודה עצמה. כמו סימנייה בספר, המזכירה לאדם באיזה עמוד הוא נמצא, כך סימני ראש השנה מזכירים לנו, בעיצומו של איזה יום אנחנו נמצאים.

(מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס)

כולנו יודעים, כי בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר. ולכאורה, מדוע? הגמרא אומרת, שמא יטלטל אדם את השופר ארבע אמות, או שמא לא יידע לתקוע וילך ללמוד, ואז יתקע. (ראש השנה ט, א) אלו הן הסיבות ההלכתיות. אבל מלבדן, טמון כאן גם סוד עמוק הרבה יותר.

כוחו של השופר

כל עניין השופר קשור לפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). דרך השופר אנו מבטאים, מוציאים את מה שיש בפנים. בתקיעת השופר אנחנו פונים אל הקדוש ברוך הוא דרך הנשמה, לא דרך הדיבור. הדיבור נושא עימו לפעמים דבר שקר, אבל כשפונים אל הבורא מתוך הפנימיות, בזעקת הנשמה, בלי שום מילה, זוהי פנייה אמיתית, צלולה ונקייה. לכן השטן מתבלבל. הוא לא שומע מילים, משפטים ודיבורים שהוא יכול לקטרג עליהם. הוא רואה רק אנשים שמדברים מתוך הנשמה, וזה מחזיר אותו לרגע של "ויפח באפיו", עוד לפני שהאדם נולד. ובמקום ההוא, השטן מתבלבל, ואינו יכול לקטרג.

שבת ושלום בית

כשחל ראש השנה בשבת, כבר לא צריך שופר. השבת מסמלת שלום בית. לכן מדליקים נרות בשבת, כי הדלקת הנר היא משום שלום בית. השבת מביאה את השלום לתוך הבית, את החיבור האמיתי, את הדבקות. החיבור הפנימי העמוק, נובע מהשבת עצמה.

כי הרי, השופר והשבת עושים את אותו הדבר. השופר מוציא את הפנימיות של האדם החוצה, בו תרועה ויש בו שברים. הוא מבטא קולות שונים, ממש כמו שלום בית שיש בו עליות ומורדות, אתגרים שצריך לעבור ולהתגבר עליהם. אבל השבת היא כל כולה שלום ושלווה בתוך הבית, ולכן בה, כבר לא צריכים לשופר.

אדם שיש לו שלום בית אמיתי, יצליח בכל תחומי חייו. כי כשיש את העיקר, את ה"ויפח באפיו" של שלום הבית, לא צריך שום דבר אחר. לא תרועות ולא שברים. רק בית שלם, שמשפיע אור וכוח על כל תחומי החיים.

תּוֹרַת הַנֶּפֶשׁ

פְסִיכוֹלוֹגְיָה יְהוּדִית

הרב דניאל נשיא

חשבון נפש

על ערך עצמי בתקופת התשובה

אחת מנקודות המתח העמוקות בעבודת ה', היא העובדה שמצד אחד, התורה דורשת מן האדם לערוך חשבון נפש אמיתי, להתוודות על טעויותיו, להכיר בחסרונותיו, ולקבל אחריות על מעשיו. מצד שני, אותו אדם מצווה להכיר בערכו, לזכור שנברא בצלם אלוקים ולהאמין בכוחות שהקב"ה נתן בו.

כיצד ניתן לקיים את שני הדברים יחד? לכאורה, ככל שאדם בוחן את עצמו לעומק, כך הוא מגלה יותר פגמים. וככל שהוא מגלה יותר פגמים, כך הוא עלול להרגיש פחות ראוי, פחות מוצלח ופחות בעל ערך. ואם ינסה לשמור על הערכתו העצמית, הוא עלול להעדיף שלא לבדוק את עצמו כראוי, להמעיט בחומרת הטעויות ולהסביר לעצמו מדוע למעשה לא היה יכול לנהוג אחרת.

כך נוצרת לעיתים בחירה שגויה בין שתי דרכים: או חשבון נפש חריף שמוביל להקטנה עצמית, או הערכה עצמית שמתעלמת מחסרונות. אולם התורה אינה מקבלת אף אחת משתי האפשרויות. היא מציעה דרך שלישית:

להכיר בטעות בלי לזהות את עצמנו עם הטעות, לקבל אחריות בלי למחוק את ערכנו. לא כדי להשתחרר מן החובה לתקן, אלא כדי לקבל את הכוח לתקן באמת.

הדרך השלישית

יש הבדל גדול בין אמירה כמו: "עשיתי מעשה לא נכון", לבין אמירה: "אני אדם לא טוב". במשפט הראשון האדם בוחן את התנהגותו. במשפט השני הוא חורץ דין על זהותו כולה.

לעיתים ההבדל נראה קטן, אך מבחינה נפשית הוא מכריע. כאשר אדם אומר לעצמו שעשה טעות, נשאר בידיו מרחב פעולה: הוא יכול להבין מה אירע, להתחרט, לתקן ולבחור אחרת בפעם הבאה. אך כאשר הוא מגדיר את עצמו באמצעות הכישלון, נדמה לו שאין סיכוי לתיקון. אם "כזה אני", מה כבר יכול להשתנות?

זו אחת הסיבות שביקורת עצמית חריפה אינה תמיד מובילה לצמיחה. האדם מדמה לעצמו שאם יכעס על עצמו מספיק, הוא ייאלץ להשתפר. אולם פעמים רבות קורה ההפך. הכעס העצמי מכלה את הכוחות הדרושים לשינוי. במקום לעסוק בשאלה "מה עליי לעשות מעתה?", הוא שקוע בשאלה "איך יכולתי להיות אדם כזה?"

חשבון הנפש הופך אז ממכשיר של תיקון למנגנון של ענישה פנימית. האדם חוזר שוב ושוב אל הכישלון, מאשים את עצמו ומעמיק את תחושת האכזבה. מבחוץ הדבר עשוי להיראות כחרטה עמוקה, אך בפועל אין בו תמיד תנועה קדימה. הוא מביט לאחור, אך אינו בונה דרך לעתיד.

התורה אינה מבקשת מן האדם לשבת על ספסל הנאשמים ולשכנע את עצמו שאין בו טוב. היא מבקשת ממנו לעמוד לפני הקב"ה כאדם בעל ערך, אשר משום ערכו הוא מחויב לקחת אחריות.

התנאי לחשבון נפש

המשנה אומרת: "חביב אדם שנברא בצלם". ערכו הבסיסי של האדם איננו פרס שהוא מקבל לאחר שהצליח, אלא נקודת המוצא של חייו. הוא אינו בעל ערך מפני שמעולם לא נכשל, אלא מפני שנברא בצלם אלוקים וקיבל נשמה, בחירה ושליחות.

התורה מפרידה בין ערך האדם לבין הערכת מעשיו. האדם יקר, אך לא כל מעשה שהוא עושה ראוי. הוא נושא נשמה גבוהה, אך עשוי לבחור בחירה נמוכה. הוא יכול להיות טוב ביסודו ועדיין להזדקק לתיקון עמוק.

אין כאן סתירה. להפך, ההפרדה הזאת היא תנאי לחשבון נפש אמיתי.

קריירה בינלאומית בהולנד, חיים מסודרים ועתיד מבטיח לא הצליחו להשתיק את השאלה הפשוטה: לאן בעצם החיים שלי נוסעים? מסע שהתחיל על ספסל באמסטרדם והסתיים מול אבני הכותל

אמסטרדם נראתה בדיוק כמו בתמונות. תעלות מים שקטות, רחובות נקיים, בתים עתיקים שנראים כאילו מישהו סידר אותם בקפידה עבור גלויה אירופאית, ואנשים שנעים בלי הפסקה על אופניים. הכול רגוע, מסודר, עובד. ואני? ישבתי לבד על ספסל והרגשתי לא שייך.

הייתי אז בן 24. אחרי שירות צבאי ולימודים באנגליה לתואר ראשון בניהול מידע, החלטתי לעבור להולנד. עוד מילדות הרגשתי קשר למקום הזה. סבא וסבתא שלי גרו שם, והביקורים אצלם הותירו בי רושם.

על הנייר, החיים שלי היו בכיוון הנכון. למדתי באוניברסיטה יוקרתית, העתיד המקצועי נראה מבטיח. אבל דווקא שם, בתוך הפסטורליה, התחילה לנקר בי תחושה מוזרה שלא ידעתי להסביר.

אני זוכר את אותו רגע. ישבתי על ספסל יום אחד בעיר אמסטלפיין, והבטתי באנשים חולפים על אופניים. כולם נוסעים לאנשהו, כאילו ברור להם לאן הם הולכים. אז עלתה בי המחשבה: לאן אני בעצם נוסע?

עד לאותו שלב, חשבתי שאני מבין את החיים די טוב. אבל בפנים התחיל להיווצר חלל קטן, כזה שאי אפשר להשתיק בעזרת הצלחות או תוכניות לעתיד.

בדיעבד אני מבין שהמסע שלי התחיל ברגע ההוא, על הספסל בהולנד, כשהבנתי שלמרות שכל העולם סביבי נוסע, אני עדיין לא יודע לאן.

סימני דרך

עוד לפני שהתחלתי להתקרב ליהדות באמת, היו רגעים קטנים שנחרטו בי בלי שהבנתי למה. באותו זמן הם נראו כמעט חסרי משמעות, ורק הרבה אחר כך הבנתי שהם היו כמו אבני דרך קטנות שמישהו מניח לך לאורך הדרך, שלא תלך לאיבוד.

אחד הרגעים האלה התרחש עוד בתקופת הלימודים באנגליה. באחד השיעורים באוניברסיטה ישב לידי סטודנט מקוריאה. במהלך ההרצאה שמתי לב שהוא קורא משהו מתחת לשולחן, כאילו מסתיר את הספר.

בשלב מסוים הוא פנה אליי פתאום ושאל: "Are you a Jew?" [האם אתה יהודי?]

אמרתי לו שכן.

הוא הרים מעט את הספר, ואמר: "זה ספר תהילים".

הופתעתי. לא בדיוק ציפיתי לשיחה כזאת באמצע שיעור באוניברסיטה בלונדון.

ואז הוא שאל אותי: "אתה קורא בתורה?"

עניתי לו בחצי גמגום: "כן... בשבת קוראים בתורה".

הוא הסתכל עליי במבט רציני, ואמר משפט שלא יצא לי מהראש: "אתה צריך להתבייש. אני קורא בזה כל יום".

זה היה רגע מביך. לא רק בגלל הטון שלו, אלא בגלל העובדה שגוי מקוריאה מכיר את הספר שלי יותר ממני.

בדרך לרכבת הוא הוסיף משפט מוזר: "דרך אגב, במקדונלד'ס אתה לא יכול לאכול. זה לא כשר".

עמדתי שם המום. בחור קוריאני מסביר לי מה מותר ליהודי לאכול.

באותם ימים עוד לא חשבתי במונחים של 'השגחה פרטית'. אבל משהו במפגש הזה טלטל אותי. כאילו מישהו מבחוץ ניסה להזכיר לי משהו ששכחתי מזמן.

כשהגעתי להולנד, הופיעו עוד ועוד רגעים כאלה.

יום אחד שמעתי שיש שיעור בבית כנסת בעיר אמסטלפיין.

כך פגשתי את הרב יורם בנט, רב בית כנסת באמסטרדם, וראש ארגון 'אור ישראל', העובד בשיתוף פעולה עם ארגון 'ערכים' לחיזוק היהדות בהולנד. הוא לא ניסה לשכנע. לא לחץ, לא הטיף. למרות החזות החרדית, הרגשתי בנוח.

באותה תקופה עדיין לא מצאתי עבודה, והרב הזמין אותי להגיע לשיעורים בכולל אחר הצוהריים. חשבתי לעצמי שאין לי הרבה מה להפסיד. במקרה הכי גרוע אשב קצת, אשמע משהו חדש.

במקביל חיפשתי מקום לגור בו, וזה לא היה פשוט בכלל. שוק השכירות בהולנד קשוח מאוד. באחד הימים הגעתי לראות יחידת דיור אצל אישה מבוגרת. היא ביקשה לראות דרכון הולנדי, ושאלה למה אני לא מדבר הולנדית.

אמרתי לה שנולדתי בישראל. היא שתקה לרגע ואמרה: "היו כאן הרבה מועמדים. אבל אני אתן את הדירה דווקא לך". הופתעתי, ושאלתי למה. ואז היא סיפרה לי סיפור מעניין. בזמן המלחמה, אימא שלה לא הצליחה להשיג חלב עבור אחד הילדים. לדבריה, אישה יהודייה עזרה לה ונתנה לה חלב בתקופה שבה לאנשים עצמם לא היה כמעט מה לאכול. "אני לא שוכחת את זה", היא אמרה.

יצאתי משם עם תחושה מוזרה. חשבתי לעצמי איך מעשה קטן של יהודייה אלמונית, עשרות שנים קודם לכן, עדיין ממשיך לייצר טוב בעולם - עד כדי כך שאני עצמי נהנה ממנו עכשיו. בפעם הראשונה בחיי התחלתי להרגיש שהיהדות היא לא רק דת או מסורת. יש כאן משהו עמוק יותר. שרשרת ארוכה של אנשים שמחוברים זה לזה, גם אחרי עשרות שנים ויבשות שלמות.

באחת השבתות הוזמנתי לבית של הרב בנט. במהלך הסעודה רעייתו שאלה אותי על המשפחה שלי, וסיפרתי לה שהסבא והסבתא שלי ניצלו מהשואה. היא הסתכלה עליי ואמרה בפשטות: "אם כך, צריך לצאת ממך משהו גדול. לא סתם המשפחה שלך ניצלה".

המשפט הזה נכנס לי ללב.

הסמינר

בינתיים, החיים שלי התחילו להסתדר גם מבחינה מקצועית. מצאתי עבודה מצוינת במטה האירופי של חברת CANON בהולנד. אלו היו השנים שבהן מצלמות דיגיטליות נמכרו בכמויות מטורפות, והחברה הצליחה מאוד.

מבחוץ הכול נראה מושלם: קריירה בינלאומית, אירופה, עתיד פתוח. אבל במקביל, משהו אחר התחיל לקרות לי מתחת לפני השטח. המשכתי להגיע לשיעורים של הרב בנט אחר הצוהריים. בהתחלה זה היה מתוך סקרנות אינטלקטואלית. עם הזמן מצאתי את עצמי מחכה לשיעורים האלה.

יום אחד, באמצע אחד השיעורים, הרב בנט הודיע שמתארגן סמינר של ערכים. הוא הסתכל עליי ושאל כבדרך אגב: "נו, אתה נרשם?"

ניסיתי להתחמק. "לא נראה לי שזה בשבילי", אמרתי. "אני לא יכול".

לא באמת רציתי ללכת. היה לי נוח במקום שבו הייתי. מצד אחד, כבר נוצר אצלי חיבור מסוים ליהדות וללימוד. מצד שני, עדיין חייתי לגמרי בתוך העולם הרגיל שלי. עבודה טובה, חיים מסודרים, בלי טלטלות גדולות.

חוץ מזה, הייתי בטוח שאין להם מה לחדש לי. חשבתי שאני כבר מכיר את כל הטיעונים. הרי גדלתי בישראל. מה כבר אפשר לחדש לי בסוף שבוע אחד?

אבל הרב בנט לא ויתר. "אני רושם אותך", קבע בפשטות. עד היום אני חושב על זה לפעמים. אם הוא היה לוחץ יותר מדי כנראה שהייתי בורח. אם היה מוותר, אולי לא הייתי

מגיע בכלל. אבל הייתה לו החוכמה לדעת בדיוק איפה לעצור.

בסמינר קרה משהו שלא ציפיתי לו בכלל. כבר מהפתיחה הרגשתי שזה אולי האירוע הכי משמעותי שהשתתפתי בו בחיים שלי. קשה להסביר את זה למי שלא היה שם. זה לא היה רק 'הרצאות'. היה שם משהו הרבה יותר רחב. פתאום כל מיני שאלות שפיזרתי במשך שנים, התחילו להתחבר לתמונה אחת.

דיברו שם על משמעות החיים, על מציאות הבורא, על משפחה, חינוך ילדים, שבת, זהות יהודית. אבל יותר מהתוכן עצמו, טלטלה אותי התחושה שיש כאן עולם שלם שמעולם לא עצרתי באמת לבדוק. הרגשתי כאילו מישהו פתח דלת לחיים אחרים לגמרי, ואני עומד בכניסה, ומבין שבמשך שנים בכלל לא ידעתי שהיא קיימת.

מה שהיה מוזר הוא, שלא הרגשתי צורך להתווכח. באופן טבעי אני אדם רציונלי. למדתי באוניברסיטה, עבדתי בחברה בינלאומית, הייתי רגיל לחשוב בצורה ביקורתית. אבל כאן, לא הרגשתי שמנסים 'למכור' לי משהו. להפך. ככל שהקשבתי יותר, כך הרגשתי שאני פשוט שומע דברים שהנשמה שלי כבר ידעה מזמן, ורק שכחתי.

כשחזרתי מהסמינר לא הייתי אותו אדם. התורה כבר לא נראתה לי כמו עוד תחום עניין, אלא משהו שנוגע בשאלה הכי בסיסית ששאלתי את עצמי מאז אותו ספסל באמסטרדם: בשביל מה אני חי?

נקרע לשניים

אחרי הסמינר החיים שלי התחלקו לשניים. בבוקר הייתי מגיע למשרד, עובד מול אנשים מכל אירופה, משתתף בישיבות, מתקדם מקצועית. אחר הצוהריים הייתי נוסע לשיעורים בכולל של הרב בנט.

בהתחלה עוד ניסיתי להחזיק את שני העולמות במקביל. ביום איש עסקים אירופאי לכל דבר, בערב יושב עם גמרא ומנסה להבין מושגים שבחיים לא הכרתי באמת. אבל ככל שעבר הזמן, הפער בין שני העולמות התחיל לגדול.

אני זוכר רגע אחד במיוחד. ישבתי בשיעור והבטתי באברכים סביבי. הם היו שקועים לחלוטין בלימוד. מתווכחים, חושבים, מנתחים סוגיה מכל כיוון. ואני? הרגשתי שאני עדיין עומד בחוץ. מקשיב, נהנה, אפילו מתרגש, אבל לא באמת בפנים.

זה הציק לי. הבנתי שאי אפשר להישאר כל החיים על יד הדלת. אם התורה היא באמת הדבר הכי משמעותי שפגשתי, אני לא יכול להסתפק רק בלשבת בצד ולהקשיב לשיעור שעה-שעתיים ביום. הייתי כבר בן 27 ועדיין רווק. לראשונה בחיי התחלתי לשאול את עצמי; איך ייראו החיים שלי בעוד עשר שנים, אם אמשיך באותו מסלול?

פתאום עלתה בי מחשבה: אולי אני פשוט תקוע באמצע. מצד אחד, כבר לא הייתי האדם שהגעתי להולנד. מצד שני, גם לא באמת בניתי חיים חדשים. כאילו אני חי בין שני עולמות, ולא שייך לגמרי לאף אחד מהם.

הבנתי שאם אני רוצה להתקדם באמת, אני חייב לעשות צעד קיצוני. המילה 'ישיבה' בכלל לא הייתה אז חלק מהעולם שלי. אם מישהו היה אומר לי כמה שנים קודם, שאעזוב קריירה בינלאומית כדי לשבת וללמוד תורה, הייתי צוחק עליו. אבל ככל שהזמן עבר, הרגשתי שאין לי ברירה.

יום אחד ניגשתי לרב בנט, ואמרתי לו שאני חושב ללכת לישיבה. להפתעתי, הוא לא התלהב מייד. "צריך לחשוב על זה", הוא אמר. גם בזה היה אצלו משהו מיוחד. הוא התייחס להחלטות כאלה בכובד ראש.

אחרי כמה ימים הוא אמר לי: "אני חושב שכדאי שתלך ללמוד בניו יורק". כבר עברתי מישראל לאנגליה, מאנגליה להולנד. ועכשיו לעזוב שוב הכול? להתחיל מחדש במדינה רביעית? ועוד בשביל ללמוד תורה?

זה היה צעד שנראה לי כמעט חסר היגיון, אבל עמוק בפנים כבר ידעתי שאין דרך חזרה. עזבתי את העבודה, ארזתי את החיים שלי פעם נוספת, וטסתי לניו יורק.

הגעתי למונסי והתחלתי ללמוד בישיבה. בהתחלה הכול היה זר לי. שפת הלימוד, הסגנון הישיבתי, צורת החשיבה. אבל לצד הקושי, הייתה גם תחושה חזקה מאוד של גילוי. כאילו בפעם הראשונה בחיים אני לא רק מתקדם מקצועית, אלא מתקדם בתור יהודי.

אחרי תקופה בניו יורק הגעתי לישראל, והמשכתי ללמוד בישיבת 'אש התורה' מול הכותל המערבי. הייתי שם הישראלי היחיד. כל הלימודים התנהלו באנגלית, אבל מבחינתי זה כבר היה טבעי, אחרי השנים בחו"ל.

יש משהו מיוחד בלשבת מול אבני הכותל וללמוד תורה. לפעמים הייתי עוצר באמצע הלימוד, מביט החוצה, ולא מצליח להבין איך החיים שלי התהפכו בצורה כזאת. הרי רק כמה שנים קודם לכן ישבתי על ספסל באמסטרדם ושאלתי את עצמי לאן אני נוסע. הרגשתי, שבפעם הראשונה בחיי אני מתחיל לדעת.

תמרור דרך

התורה שינתה אצלי משהו עמוק באופן החשיבה. קשה להסביר זאת למי שלא חווה את זה. אנשים חושבים שלימוד תורה זה רק לציבור ידע, אבל אצלי הרגשתי שזה משנה את האדם עצמו. את צורת ההסתכלות. את הרגישות. את היכולת להבין אנשים, להבין את עצמך, להבין מה באמת חשוב, ומה סתם רעש רקע.

כאשר הגיע הזמן להקים בית, נפגשתי בשידוך עם רופאה צעירה מארגנטינה, שהגיעה לארץ ישראל לתקופה קצרה. ההחלטה התקבלה במהירות מפליאה. בעולם המערבי מלמדים אותך שלקבלת החלטות צריך אינסוף בדיקות, ניתוחים, זמן, ספקות. אבל כאן הרגשתי משהו אחר לגמרי.

המהירות הזאת גרמה לי להבין עד כמה התורה שינתה אותי. לפני כן הייתי אדם שחי בעיקר דרך הראש: שיקולים, קריירה, תוכניות. אבל בשנים של לימוד גיליתי משהו אחר. כשאדם לומד תורה, הוא מתחיל להכיר את עצמו בצורה הרבה יותר עמוקה. החושים נעשים חדים יותר. אתה לומד להקשיב לא רק לפחדים ולבלבול, אלא גם לאמת הפנימית.

וכמובן, יש גם סייעתא דשמיא. שלושה חודשים אחר כך כבר עמדנו מתחת לחופה בירושלים. לפעמים גם היום זה נראה לי כמעט לא מציאותי. רק לפני שנים ספורות עוד הסתובבתי באירופה ושאלתי את עצמי מה הכיוון של החיים שלי, ופתאום אני עומד בירושלים, מקים בית יהודי. רעייתי עלתה לארץ והמשיכה את הקריירה הרפואית שלה כמנתחת בבית החולים 'שערי צדק'.

זכינו לשבעה ילדים בלע"ה. לפעמים, כשאני מסתכל עליהם סביב שולחן השבת, אני חושב על כל התחנות שעברתי בדרך - אנגליה, הולנד, ניו יורק, ירושלים. על כל אותם רגעים קטנים שבזמן אמת נראו כמעט מקריים: הסטודנט הקוריאני עם ספר התהילים, בעלת הבית ההולנדית, המשפט של אשת הרב, הסמינר שלא רציתי ללכת אליו.

בדיעבד אני מבין ששום דבר לא היה מקרי. הקב"ה הוביל אותי צעד אחרי צעד, גם כשאני בכלל לא הבנתי לאן הדרך הולכת.

היום, כשאני חושב על אותו צעיר שישב פעם על ספסל באמסטרדם, והביט באנשים מדוושים בלי סוף על אופניים, אני מבין שהשאלה האמיתית מעולם לא הייתה, איך להצליח בחיים. השאלה הייתה: לאן נוסעים.

מחיר התורה של הרידב"ז

סמטאותיה הצרות של עיר הקודש צפת טבלו בגווני בין הערביים. השמש נטתה מערבה, שולחת קרני אור זהוב על פני בתי האבן העתיקים. על רצפות האבן החלקות נשמעו פסיעותיו המדודות של גאון הדור, מרן רבי יעקב דוד וילובסקי זצ"ל, הנודע כהרידב"ז. בשנותיו האחרונות קבע הגאון את משכנו בעיר המקובלים, ונודע כגאון מופלג בצפת ובארץ הקודש.

היה זה יום היארצייט לפטירת אביו. הרידב"ז, שביקש להקדים לתפילת מנחה, נכנס אל בית הכנסת. המקום היה עדיין ריק מאדם, ואווירה של קדושה אפפה את החלל. הגאון ניגש אל הסטנד שלו, הניח עליו את ידיו, ועמד שקוע בהרהורים עמוקים. אלא שתוך כדי מחשבה, הבחין אחד המתפללים, שהשתחל פנימה, והוא החל לבכות בכי חרישי, שטלטל את כל גופו.

אותו מתפלל, שהיה מתושביה החריפים והממולחים של צפת, לא יכול היה לעצור את סקרנותו. הוא המתין מספר רגעים, ואז ניגש ביראת כבוד אל הרב. "רבי", תמה, "מבין אני את הבכי שלכם. הרי היום חל יום הזיכרון לפטירת אביכם. אך הלוא אביכם נפטר כשהוא בשנות השמונים לחייו, וכבר עברו למעלה מחמישים שנה מאז נסתלק לגנזי מרומים! מה ראה הרב דווקא כעת לבכות בכזה צער עמוק?"

הרידב"ז הרים את עיניו המפיקות חוכמה, מחה את דמעותיו והביט ביהודי שלפניו. "צודק אתה בשאלתך", השיב הרב בקול רך, "אך אפרש לך את אשר בליבי, ותבין מדוע לא יכולתי לעצור את הדמעות".

הרב התיישב, והחל לספר: "כאשר הייתי ילד צעיר בקוברין, הכיר אבי בכישרונותיי. הוא חזר ואמר לאימי: 'יעקב דוד נתברך בראש טוב ובהתמדה, ואנו מחויבים להעניק לו את החינוך הטוב ביותר כדי שיצמח לתלמיד חכם'. בעיר כיהן מלמד דרדקי מופלא ומבוקש, אלא ששכר הלימוד אצלו היה יקר להחריד - רובל שלם לכל חודש. עבור משפחתנו, מדובר היה בהון עתק.

"אבי", המשיך הרידב"ז, "היה בעל מלאכה פשוט, בונה תנורים. הוא עבד קשה, אך התפרנס בדוחק עצום. למרות העוני, לא היה אצלו שמץ של ספק - עבור המלמד הטוב ביותר משלמים כמה שיידרש. כך התחלתי ללמוד אצל המלמד הטוב ביותר, ושקדתי על התורה בשמחה רבה.

"אלא שהחורף הגיע, והפרוטות לא היו מצויות. עברו שלושה חודשים, ואבי לא הצליח לגייס את הכסף. המלמד המתין בסבלנות, אך לבסוף שלח אותי הביתה עם פתק: 'אינני יכול להמתין עוד. אם לא ישולם החוב, הילד לא יוכל להמשיך ללמוד'. כשהגשתי את הפתק לאבי, פרצה בכייה נוראה בבית. מניין ייקחו שלושה רובלים?!

"באותו בוקר שמע אבי בבית הכנסת שגביר העיר מקים בית חתונות לבנו, ומחפש בדחיפות פועל שיבנה בו את התנור. בשל מחסור בלבנים, הציע הגביר סכום אגדי של שישה רובלים למי שיצליח להשיג לבנים ולבנות את התנור. אבי חזר הביתה, ואמר לאימי: 'יש לנו את התנור הפרטי של הבית שלנו. נפרק אותו, ומהלבנים שלו אבנה לגביר את התנור!'

"וכך היה. אבי פירק במו ידיו את התנור, הלך אל הגביר, עבד שעות ארוכות וקיבל את ששת הרובלים. הוא חזר הביתה בשמחה עצומה, מסר לי את כל ששת הרובלים ואמר: 'יעקב דוד, קח! שלושה רובלים עבור העבר, ושלושה עבור העתיד. לך ללמוד בהתמדה!'"

קולו של הרידב"ז נשבר. "במשך כל אותו חורף נורא וקפוא, נותר ביתנו ללא תנור. אבא, אימא, אני ואחיי קפאנו מקור אימים. התכרבלנו בסמרטוטים ישנים ולא נרדמנו מרוב קור, והכל - כדי שיעקב דוד יוכל ללמוד תורה אצל המלמד הטוב ביותר.

"ועכשיו", סיים הרידב"ז בבכי, "לפני שיצאתי מביתי לתפילת מנחה, הרגשתי צינה קלה בגופי. מייד עלתה בליבי מחשבה, שאולי מוטב שאשאר בבית ואתפלל ביחידות בגלל הקור. באותו רגע נזכרתי בהוריי ובאחיי, שסבלו חורף שלם של קור מקפיא עצמות עבור התורה שלי... על זה בכיתי, ועל כך דאגתי - האם אני ראוי למסירות הנפש הגדולה שלהם?"

התכנים מלוקטים ומעובדים מתוך הספר 'זכרונם לברכה' של הרב אהרן פרלוב שליט"א