הרב יחזקאל שובקם
הרגשות "האסורים" בראש השנה
אם אתה מרגיש הרגשה מרוממת ומופלאה במשך כל הראש-השנה, בלי הפסק, אז המאמר הבא לא מיועד עבורך. זה עלול לכווץ את ליבך לשווא.
בשורות הבאות נעשה משהו שאסור לגמרי לעשות בראש-השנה, לקטרג על עם ישראל. ("הס קטיגור!")
אך כעת עדיין בערב ראש השנה, נרשה לעצמינו לפרט מדגם קצר של ה"עבירות" של עם ישראל בימי הדין.
מגיעים יומיים קריטיים הללו שבהם חותכים קיצבה לכל השנה, ואסור לעורר דינים חלילה, כידוע. ויש יהודים שהבטיחו לעצמם, להיות בשלווה, ולחיות במתיקות, מכניסת החג ועד צאתו. עד כאן ההבטחה, אך בתוצאה...
אלו יהודים שאיחלו והתברכו מאות פעמים, מבני המשפחה וידידים, לזכות "לשנה טובה ומתוקה" - "א זיס יאר". הם גם משתדלים להרבות בדבש בסעודות החג. בפועל, המתיקות מהם והלאה.
והנה המדגם:
הראשון - בראש השנה מתארח אצל השווער, יחד עם שלוש משפחות נוספות. במצב של תת-תנאים. מקבל בחילה קשה מהרגע שנכנס לשם.
השני - מקפיד שלא לאכול אגוזים, כדי לא להרבות כיחו ונעו. אך הגבאי בחר עבורו את המקום מתחת למזגן. כבר ביום הראשון הצטנן והצטרד. איבד את הקול לגמרי. מרגיש מקופח וכועס.
השלישי - בחור צעיר. היה רגיל לבית הכנסת מסויים בנוסח שנעם לאוזניו. במשך כל השנה, התפילות מתנגנות לו באוזן. השנה - החליט אבא להתפלל במקום אחר, בלי לשאול לדעתו. התפילות משעממות אותו. הוא מאוכזב ומריר.
הרביעי - קשה לו עם הסיפור הזה כל השנה. חמישה בנים אחד אחרי השני. בראש השנה זה סיוט. שלושה יושבים לידו, ועוד שניים על הברכיים. משתוללים ומתפרעים. הוא מחייך אליהם כל הזמן. אך בפנים - אשד מתפרץ של זעם.
החמישי - יושב בסעודה אצל ההורים. מבחינתו, רק דברי תורה ושירי התעלות. אח צעיר, קל דעת, עסוק בעולם הפוליטיקה והבלים. בראש-השנה הרי חמור ביותר לקטרג על יהודי. כלפי חוץ עוצר את עצמו בכל הכוח. אך בפנים שופט אותו בחומרה. מבקש לסלק אותו מהשולחן.
וכל הרגשות הללו, מביאים איתם יחד את האכזבה והתיסכול מעצמינו. והם מתווספים, כמובן, לרשימת הרגשות המרירים.
*
הנושא הוא קריטי לכל השנה, וקל וחומר בימי הדין כשאנחנו עושים הכול כדי להיזהר משמץ של חמיצות ומרירות.
המכנה המשותף לכל "העבירות" שהן מתרחשות בתוך הלב, בניגוד גמור לרצוננו. ולעתים, חוסר היכרות מספקת עם "המערכת הרגשית", מביא אותנו למלחמות קשות, אבודות מראש.
יש לנו בגוף שתי מחלקות שונות שפועלות באופן שונה לגמרי. מחלקת המעשים והדיבורים. באופן כללי הם נמצאים לגמרי בשליטת האדם ובבחירתו. יחליט האדם להזיז את היד, אז היא תזוז. יחליט האדם להשבית את היד, היא תהיה מושבתת. גם מבחינת ההלכה (או להבדיל חוקי הגויים), כל עוד האדם נחשב לאדם בריא ושפוי, יש לו שליטה מלאה על המעשים והדיבורים שלו. מי שחרג מכך המוכנים להפקיר את כל הבית והפרטיות שלהם למען הילדים והנכדים, כמה מתוקים הם ההורים הללו. עוד בטרם טובל את החלה בדבש, תוכל לטעום בלב את המתיקות שלהם. כי גם זה דבש בחיים שלך. ישלם את המחיר.
מחלקת הרגשות, שונה לגמרי במהותה. היא עובדת אחרת. כי יש לה תפקיד אחר לגמרי.
הרגשות הם המניעים של האדם. הם גורמים לו לעשות או לדבר. הסדר הוא כך. האדם שמע בשורה טובה, הרגיש שמחה, ויצא בריקודים. הרגש הגיע לפני המעשה, והוא גם זה שהפעיל את המעשה.
קפצה לו מפלצת פתאום מול העיניים, נתקף בבהלה, ואז צרח. זה הסדר הנכון.
הרגש מופעל באופן אוטומטי, במהירות הבזק, ללא שום בחירה מצד האדם, כדי להפעיל אותו לעשות או לדבר.
ההשהייה של האדם יכולה לבוא לפני ביצוע המעשה, ולא לפני ההרגשה. בטרם התחיל לרקוד, יכל לעצור את עצמו. אך לא לפני שהרגיש.
הרבש"ע טבע זאת בבריאה. מתוך התבוננות אפשר להבין, שזה חייב כך לעבוד. כי ברוב הזמן אנחנו פועלים ללא התבוננות, וזה חשוב שכך זה יעבוד.
בפועל, דוגמא עכשווית: "הייתקע שופר בעיר והאם לא יחרדו". זו מטרת השופר. היא מעוררת חרדה. בלי שליטה שלנו. בלי יכולת לעצור.
גם הנוסחאות והניגונים שהוכנסו לתפילות ימים נוראים, הם כדי לעורר את הלב, לתשובה, להתקרבות. הם פועלים ללא בחירה. התחילו שיר מסויים, והנה הקהל מתרגש.
*
בינתיים, תוך כדי הקריאה כבר קופצת לך התנגדות בפנים. כי "איפה המקום להשליט את השכל על הרגש?"
הנה התשובה נמצאת בדיוק כאן. מה שאנחנו עושים כרגע ממש, תוך כדי קריאת הדברים הללו, זה אכן לפעול שינוי במערכת הרגשית.
אם עד היום הרגשנו אכן "עבריינים" מול רשימת העבירות דלעיל, אנחנו כעת במגמה לשנות לעצמינו את ההרגשה. להתחיל להרגיש יותר טוב.
אנחנו עושים את זה באמצעות התבוננות מוקדמת. לאמר: בשעת מעשה, כאשר אדם כבר הרגיש, אין לו שום שליטה על זה. אם אני הרגשתי אכזבה - אז הרגשתי. זו המציאות. כן טוב / לא טוב, זה מה שקרה בפועל. אין כאן מקום להתערבות.
היכולת שלי להשפיע על מה שאני מרגיש, היא לגבי ההמשך. מה אני הולך להרגיש מכאן והלאה.
הסיבה שאנחנו מרבים בראש השנה לאכול דברים מתוקים, ואנחנו נמנעים מלאכול חמוצים, שימו לב, ההדגשה היא על המעשים. שם הבחירה שלנו לגמרי. האם להביא מלפפון חמוץ לשולחן או לא?
*
וכאן נכנס העיקרון הגדול שטבע רבינו בעל החינוך "אדם נפעל כפי פעולותיו". בפעולות אלו, שהן בבחירה, אנחנו רוצים להשפיע על ההרגשות שהן לא בבחירה. האם באמת ארגיש מתיקות? האם לא ארגיש מרירות? - זה לא משהו בבחירה שלנו. ואין לנו אחריות לגבי זה.
*
ואז הוא שואל שוב: אז אני נוסע להתארח אצל השווער. מה אתה אומר? האם זו גזירה שאצטרך להרגיש שם סלידה?
התשובה היא: לא! זו לא גזירה! טוב שאתה שואל עכשיו. כי כאשר זה קורה בשעת מעשה, ועלתה לך בחילה, אכן לא היתה לך שליטה על זה. אך ככל שאתה מודע לזה מראש, אתה מוזמן לעבוד. התבוננות מעמיקה מראש יכולה לשנות את ההרגשה.
אם מראש, תהיה ממוקד בלראות את השווער והשוויגער, המוכנים להפקיר את כל הבית והפרטיות שלהם למען הילדים והנכדים, כמה מתוקים הם ההורים הללו. עוד בטרם טובל את החלה בדבש, תוכל לטעום בלב את המתיקות שלהם. כי גם זה דבש בחיים שלך.
שנה מבורכת והעיקר - מתוקה לכולנו.
אורח לרגע
תגובות הקוראים
תגובות על גליון נצבים וילך 'המאוכזב הנצחי'
מה שתיארת לגבי הביקורת התמידית, היא גם נוגעת למערכת יחסים. כי אם לא משנה מה אני עושה / מנסה / מתאמץ, ובצד השני לא נהנים מזה בכל מקרה, אז המוטיבציה שלי להשתפר נחלשת.
בכל מערכת יחסים צריך להיות זמנים של תנועת 'רצוא ושוב'. כלומר, הרגשה של 'רצוא' להשתפר ולהתקדם, וגם זמנים של תנועת 'שוב'. כלומר, השמחה עם ההתקדמות. אי אפשר לחיות כל הזמן רק ברצוא ורצוא.
*
התאור של דרשת השבע ברכות ליווה אותי בשנים הראשונות בהם הייתי מתכבד לדבר בשמחות המשפחתיות.
לאחר שנים הגעתי לתודעה החשובה, שהקהל אינו מודע כלל לתהליך אותו עברת עד שהדרשה היתה מוכנה, הוא אינו מודע לחלקים אותם רצית לומר לפני או אחרי או חלקים שבכלל שכחת לומר, הוא נתון תחת רושם הדרשה שהוא שמע, ותו לא.
צריך מספיק אינטליגנציה בוגרת להתבונן על הדרשה מצד השומעים. ואז יש רוגע נפשי לאחר הדרשה, וגם המחמאות והתגובות יתקבלו בהכנעה ושמחה.
*
אני אישית התחזקתי שב'שפת אמת' במאמר הראשון על ראש השנה זה מתחיל כך. ב"ה. ערבובי דברים. הסימנים...
מבחינתי יש פה מסר שזה בסדר לגמרי להגיע לראש השנה ב'ערבובי דברים', קצת מכל אחד מכל מה'ארבעה בנים' שתיארת במהלך הסידרה.
אפשר רגע
שו"ת קצר
שאלה: יש לי בעיה שמלווה אותי מאז שאני בחור צעיר. כשאני עומד זמן רב באותו מקום הרגליים כואבות לי מאוד. בתפילת מוסף בראש השנה, זה בשבילי סבל אמיתי. מישהו אמר לי שזה רגשי.
תשובה: באופן כללי, אף פעם לא כדאי למהר לתלות דברים בהשפעה רגשית. תמיד חשוב לבדוק אצל רופא. לעתים יש סיבות רפואיות מוצדקות, שאנו לא בודקים אפילו.
בכאבים ומיחושים, יש אכן סיבה לבדוק גם זווית רגשית.
אתה מדבר על עמידה רצופה שגורמת לך כאבים, ואתה גם מציין שזה מלווה אותך שנים רבות. יש בוודאי משהו בעמידה מסויימת, בזמן מסויים, שיכול להיות מלווה בהתניות. כלומר, כבר התרגלת לחוש משהו מסויים במצב מסויים, והתחושה הזאת חוזרת לך. ובחירה מרצון אתה יכול לבדוק בפשטות, אם כשאתה עומד במקום אחד בסיטואציה אחרת, כשאתה בהיסח הדעת מזה, אתה האם גם אז אתה סובל מזה.