ראש השנה תשפ"ז
"תחל שנה וברכותיה!"
למרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל צרם שלקראת ראש השנה נצמדים אנשים לפתגם "תכלה שנה וקללותיה", והעיר: "יש להיזהר בזה שלא להיות חס ושלום כפויי טובתו של מקום".
ובאמת, כאשר מתבוננים בשנה החולפת, ישנה נטייה להתרכז יותר במה שהיה חסר ומתוך הכנה, תקווה ותפילה ששבשנה הבאה החסר הזה יתמלא!
אך מה עם כל השפע שכן היה?! האם זה נכון לסכם ולתמצת את כל השנה החולפת - על כל שפעה ומתנותיה הטובים שבכל זאת היו - בתואר "שנה וקללותיה"?...
לפיכך המליץ מרן הגאון רבי שלמה זלמן "להודות באותה מידה על כל החסדים והטובות שהיו במשך השנה - ולייחל שימשיכו גם הלאה!"
בנוסף העיר שלא טוב מה שעושים חלק ממדפיסי הלוחות שמדפיסים בסוף הלוח "תכלה שנה וקללותיה" - כי מה טעם להתנבא מראש על שנה שלמה שהולכות להיות בה קללות, ואין זה אלא כפתיחת פה לשטן ח"ו...
(הליכות שלמה)
אמור מעתה: תחל שנה וברכותיה - כתיבה וחתימה טובה!
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים"
"העולם" - מפרש כך - "זכרנו לחיים", כי אתה הרי "מלך חפץ בחיים", אתה רבש"ע הרי רוצה שבני אדם יחיו. אולם אמר החפץ חיים לתלמידי הישיבה - תכוונו בבקשה זאת את הביאור דלהלן: "זכרנו לחיים" - אנו מתפללים לקב"ה שהוא יזכרנו לחיים, ואיזה סוג של חיים אנו מבקשים? "מלך חפץ בחיים" - אנו מבקשים כזה סוג של חיים שהמלך החפץ בחיים חפץ ורוצה בהם!
"וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" - כתבנו בספר החיים, חיים שיהיו "למענך", כדי שנוכל לתקן את מה שקלקלנו ולעשות משהו למען קידוש שמך...
(חפץ חיים)
"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"
מִישֶׁהוּ דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת, רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֵלַי הַבַּיְתָה. אֲבָל לָמָה שֶׁאֶפְתַּח לוֹ? אֲנִי מִסְתַּדַּר מְצְיָּן לְבַד.
אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי מוּשְׁלָם, חָזֶק וּמַצְלִיחַ - שֶׁיֵּשׁ לִי כֹּחוֹת וַאֲנִי צוֹדֵק.
לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת פֵּרוּשׁוֹ לְהוֹדוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מִסְתַּדַּר לְבַד, שֶׁאֲנִי צָרִיךְ אֶת בַּעַל הַכֹּחוֹת שֶׁיִּכָּנֵס וְיַעֲזֹר לִי. וַאֲנִי לֹא מוּכָן. הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלִי חֲזָקִים מִמֶּנִי, וַאֲנִי חַי בְּמַפֶּכֶת שְׁקָרִים שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְעַצְמִי.
וְדוֹדִי, הוּא מַמְשִׁיךְ לִדְפּק.
הוּא דּוֹפֵק וּמַפְגִישׁ אוֹתִי עִם חֶלְשׁוֹת, בְּעָסִים, פְּחָדִים, קִנְאָה וְבִשָׁלוֹנוֹת. וַאֲנִי מְמַהֵר לְהַסְתִּיר וְלִצְבֹּעַ אוֹתָם בִּצְבָעִים יָפִים.
לִפְעָמִים הַנְּקִישׁוֹת תְּכוּפוֹת וְלִפְעָמִים יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן, אֲבָל הֵן לְעוֹלָם לֹא נִפְסָקוֹת. דּוֹדִי עַקְשָׁן, וְלֹא מְוַתֵּר עָלַי.
גַּם אֲנִי עַקְשָׁן. מַמְשִׁיךְ לֶאֱחֹז בַּדִּמְיוֹנוֹת וְלֹא מוּכָן לְהַכִּיר בְּכָךְ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ אוֹתוֹ.
לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתְמוּ לְאַלְתַּר לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. אָמֵן.
זאת, אין המלכה ואין עבדות. יכול יהודי לעמוד על רגליו ולהצהיר בתפילה: "מלוך על כל העולם כולו... וידע כל פעול... ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך"... מוכן הוא להמליך את הקב"ה על כל העולם, על כל היצורים מאריות עד נמלים - ורק על עצמו הוא לא מוכן להמליך את ה', כל מה שקשור לחיים האישיים שלו הוא רוצה להחליט לבד. זו אינה מלכות.
זה סיפור ששמעתי מהגה"צ רבי עזריאל טאובר זצ"ל, על סטודנט שלמד באחת האוניברסיטאות במוסקבה בתקופת הקומוניזם. באחת ההרצאות, כשדיברו בשבחה של השיטה הקומוניסטית שדגלה שהכל שייך לאומה, אין עשירים ואין עניים, כולם שווים, התלהב המרצה ושאל את אחד הסטודנטים: "נגיד שהייתה לך אנייה, מה היית עושה איתה?" "אני" ענה הסטודנט - "הייתי נותן חצי לרוסיה ורק חצי הייתי משאיר לעצמי". "ואם הייתה לך פרה" המשיך המרצה ושאל. "הייתי נותן חצי לרוסיה וחצי משאיר לעצמי" השיב הסטודנט. "ואם הייתה לך תרנגולת, מה היית עושה איתה?" המשיך המרצה ושאל. "תרנגולת?" שאל הסטודנט, "אותה הייתי משאיר לעצמי!"... "למה?" שאלו כולם. "אתם מוכן להתחלק באנייה ובפרה ורק על תרנגולת מסכנה אתה לא מוכן לוותר?!"... ענה להם הסטודנט בפשטות: "תבינו חברים, תרנגולת יש לי, מה פתאום שאתחלק בה?!"... קל להמליך את הקב"ה על כולם, על כל העולם, על כל הסובב - החוכמה היא להמליך אותו על מה שיש לנו... אנו חוזרים אין ספור פעמים בימים אלו בתפילות
"מלוך על כל העולם כולו"
מה פשר הכפילות "כל העולם כולו"? מלך ומושל בשר ודם אינו מולך ומושל על כל ענייני האדם. יש מלך ומושל הנוטל מיסים מאנשי מדינתו, וירש אף שמושל על גופם לשעבדם שעבוד הגוף, אך אינו מושל על חייהם ומותם. אך הקדוש ברוך הוא מולך ומושל על כל הנבראים בכלל, ועל כל נברא ונברא בפרט, על כל חלק וחלק שבו, בגופו ובנשמתו, בחייו ובמותו, ובכל חיי הנצח שלו. זהו שאנו אומרים: "מלוך על כל העולם" היינו בכללות העולם, וגם "כולו" - על כל חלק וחלק שבו ובכל פרט ופרט מהנבראים.
(ישועות יעקב, תקפ"ב)
"אשרי העם יודעי תרועה"
הגיע הרה"ק רבי לוי יצחק זיע"א לעיר בארדיטשוב, וחיזר אחר בעל תוקע לראש השנה הראוי לדבר. התקבצו כל יודעי תקיעה בעיר, הרבה רצו לזכות בזכות גדולה זו, לתקוע בבית מדרשו של הרב. בחן רבי לוי יצחק את המעמדים, אך לצערו איש מהם לא מצא חן בעיניו, כל אחד התחרה בשני בכח ידיעת הכוונות והסתרים ורמזים. יום אחד בא לפניו בעל תקיעה, שאלו רבי לוי יצחק לכוונותיו וידיעותיו, והלה נענה ואמר: "רבינו, יהודי פשוט אני שאין לי עסק בנסתרות, ארבע בנות לי
מלך מתרצה בדמעות
הרה"ק מסאטמאר זי"ע המשיל את הענין, לבן המלך שהורחק מבית אביו לאחר שסרח והוזהר רבות ע"י אביו המלך, ולא שת לבו לכל האזהרות... כעבור שנים נתעוררה האם - המלכה - בגעגועים אחר בנה, ויצאה למסע ארוך לתור אחריו ולבקרו, עד שהגיעה לאותה מדינה מרוחקת, מקום אשר הבן כלוא תחת בית מגודר הנעול בשלשלאות ומנעול כבד. מאחורי הגדר זעק הבן לאמו "זעקה גדולה ומרה", כי רע ומר גורלו, יסורים קשים ומרים נחלתו. כה הוסיף הבן להתחנן ולעורר רחמי אמו שתצילנו מבור הגלות הלזה... ותען האם המלכה: הנה אזרוק לך מבעד לחרכים את המפתח, בו תפתח את המנעול ותצא לחופשי... נטל הבן את המפתח, הכניסו למנעול... ולא נפתח, שוב ניסה ולא נפתח... זעק הבן אל אמו: אני אנה אני בא, הדלת והשער אינם נפתחים... אולי אין זה המפתח הנכון? אמרה האם: בטוחה אני שזה המפתח הנכון... אלא שברבות השנים שלטה החלודה במנעול, ולכן אין המפתח פותח... עצה אחת לך בני היקר: שפוך נא דמעות כמים על גבי המנעול, ובזה תוסר החלודה, ויפתח המנעול ויבוא הבן אל אמו... אף אנו אין לנו אלא לשטוף את שערי הלב בדמעות רותחות, ובזה יסורו כל המחיצות והחציצות, ונזכה לצאת ממאסר הגלות והצרות, להתקרב אל אבינו שבשמים ולפעול שנה טובה ומתוקה.
"לקונה עבדיו בדין - לרחם עמו ביום דין"
כאשר הגיע רבי אלימלך זי"ע לקטע זה נשא עיניו למרום ואמר: רבש"ע, הרי מוזכר (קידושין כ.) על הפסוק "כי טוב לו עמך" (דברים טו): עמך במאכל, עמך במשתה – שלא יהיה האדון אוכל פת נקיה ונותן לעבדו פת קיבר, או שותה יין ישן משובח ונותן לעבדו יין חדש וכו', ולכן כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו. רבש"ע, קנית אותנו לעבדים (ויקרא כה), אתה חייב לרחם על עמך ביום דין כדי לקיים "כי טוב לו עמך" - עם בני ישראל.
"כי שמע ה' אל קול הנער באשר הוא שם"
פסוקים אלו אנו קוראים בראש השנה בתורה, ודרשו חז"ל (ר"ה טז:): אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, אם כן, בקשתנו אנו שנתאספנו בבית הכנסת להתפלל ולתקוע בשופר כמו שציוותה התורה - אם כן תדון אותנו לפי מעשינו, ואל תזכור לנו עוונות ראשונים, וכתוב אותנו בספר החיים וגזירות טובות, ישועות ונחמות.
(הרבי ר' אלימלך זי"ע)
"כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספור נפש כל חי"
יש להבין מה הדמיון בין שניהם. ויש לפרש כי יש הבדל בין אם הרועה רועה צאן של אחר, ולא צאן שלו - ואז כשיצאו מן השורה או ינסו ללכת או לברוח למקום אחר, יכה אותם במקלו, משא"כ אם רועה את "צאנו" - אז לא יכה אותם, רק ירים את שבטו מעליהם ואינו מכה אותם, לכן מבקשים מה' שרועה את בני ישראל - צאנו שלו - שלא יתן להכות אותם, אלא די אם יעביר תחת השבט מבלי להכותם.
(תהילתו בקהל חסידים)
"אם עוונות תשמר ק-ה ה' מי יעמוד"
הגה"ק בעל "קדושת לוי" המליץ פעם בראש השנה על אחב"י, ואמר בפה קדשו: אם עוונות תשמר ק-ה, אם כן מי יעמוד לפניך בתפילה? שהרי הקב"ה מתאווה ומשתוקק לתפילת ישראל, ובאם לא ימחול לנו הקב"ה עוונותינו, לא ימצא הקב"ה מי שיתפלל לפניו, כי "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי". זהו שכתוב (תהלים קיט) "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" - ואין מלך בלא עם, ובאם לא תרצה למחול לנו, לא יהיה שום אדם בעולם שיתפלל לפניך, ועל כן "עשה ה' למען שמך" הגדול, כדי שיהיה נחת רוח לפניך.