כישלון יכול להיחשב גם כהצלחה אם לומדים ממנו.
מספר תלמידו: של רבי בן-ציון אבא-שאול זצ"ל פעם נסענו לטייל, כל בני הישיבה, והגענו לאיזו חרשה יפה. פתאום ראינו את הג"ר בן-ציון מטפס על גבעה ומפלס דרכו בין קוצים וברקנים, עד שהגיע לפרח יפהפה מרשים במראהו ובצורתו שצמח שם. פליאתנו גברה כשראינו אותו רוכן וקוטף את הפרח, ושוב מפלס דרכו חזרה לעבר בחורי הישיבה שעמדו מתפלאים ומשתאים למחזה אשר לפניהם. כשֶׁהִגִּיעַ אָמַר בְּפַשְׁטוּת, שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא שאשתו תשמח מאד אם יביא לה את הפרח הזה, ולכן הִטְרִיחַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ...
על גּדֶל רְצוֹנוֹ לְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְהוֹקִיר לָהּ טוֹבָה עַל טִרְחָתָהּ הָרַבָּה, סִפֵּר רַבֵּנוּ מָרָן עובדיה יוסף זצוק"ל בְּעַצְמוֹ: "בִּשְׁנוֹת נִשׂוּאֵינוּ הָרִאשׁוֹנוֹת חָיִינוּ בַּעֲנִיּוּת נוֹרָאָה, וְלֹא אַחַת רָצִיתִי להביא לאשתי אֵיזֶה מַמְתָק אוֹ מַעֲדָן וְלֹא הָיְתָה בְּיָדִי פְּרוּטָה לְפָרְטָה. אַךְ רְאֵה זֶה פֶּלֶא, בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. בְּכָל פַּעַם שֶׁהִתְעוֹרֵר בִּי רָצוֹן לְכָךְ, הֲרֵי בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַ'כּוֹלֵל' הִמְצִיאוּ לִי מן השמים בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ אֶת אוֹתָן פְּרוּטוֹת שֶׁהָיוּ נְחוּצוֹת לִי לְמַטָּרָה זוֹ".
מתי שאדם קשור לה' בקשר קטן, יש תקווה "משם יקבצך".
נקודה למחשבת
שועל אחד נפל לתוך באר ולא יכול לצאת ממנה. תיש, שתקפו צמא, עבר על אותה באר ובראותו את השועל בתוכה, שאל אותו, אם טובים המים. שמח ליבו של השועל למקרה שבא לידו ופתח בשיר שבח למים, באמרו, שהם מצוינים ומועילים, והזמין אותו לרדת למטה. התיש שהיה צמא מאוד לא הרבה במחשבות וירד לתוך הבאר. לאחר ששבר צמאו נמלך בשועל על דבר היציאה. אמר לו השועל: "יודע אני דרך טובה, אם רק תסכים, שנינצל גם שנינו. הואל אפוא, והשען את רגליך הקדמיות על הקיר, זקוף את קרניך, ואני אקפוץ למעלה ואמשוך גם אותך." נשמע התיש ברצון לפיתויו, והשועל טיפס על גבו של התיש, על כתפיו ועל קרניו, עד שהגיע אל פי הבאר, ואז עלה ממנה והסתלק. וכשהוכיח אותו התיש על שהפר את ההסכם שביניהם, פנה אליו השועל ואמר: "תיש, תיש, אילו היה לך שכל במידה שיש לך שערות בזקנך, לא היית יורד למטה, לפני שחקרת לדעת כיצד עולים משם." הוא הדין גם לנו, שאין לנו לעשות מעשה בלי לחשוב מה יהיו תוצאותיו בעוד יום או יומיים ואיזה השפעות יהיו בעוד כמה שנים. (העורך)
לא בשביל ה"טעם" אנו מקיימים את המצוות. זה בכלל לא תלוי בהבנתנו.
בעיצומה של מלחמה תש"ח, כאשר פגזים התעופפו בכל שכונותיה של ירושלים והתושבים שהו במקלטים, לא אבה חכם אברהם הכהן זצ"ל לעזוב את ביתו ולשבת במקלָט בגלל הערבוביא ששררה בו, אלא נשאר בביתו ולמד כל הזמן. באחד הימים לקח את תינוקות של בית רבן, הלבישם בשק ושם אפר על ראשם, נתן להם לולבים ושופרות ויחד עשה אתם הקפות בכל שכונות "מחנה יהודה". הם סובבו את השכונה ואמרו סליחות בקול נשבר והומה. בא אליו מר צרפתי מתושבי השכונה והעיר לו שסכנת נפשות להשהות בשעת הפגזה בחוץ עם הילדים. ענה לו חכם אברהם בביטחון "דע לך, בזכות תינוקות של בת רבן לא יפול פה שום פגז!" וכן היה שבמהלך ההפגזות לא נפגעה ולא ניזוקה השכונה.
בלי פניות "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד" "בלבד" גם יראת שמים נערכת ונמדדת אם היא 'לבד', בלי פניות צדדיות.
סיפר ראש ישיבה חשוב מב"ב, כי בעת אשר בנה בניין ישיבתו, היה מוכרח להפסיק את הבנייה בגלל חוסר כסף. החליט לבוא אצל רבנו הבבא סאלי זצ"ל ולבקש ממנו עצה וברכה. כשבא אצל רבנו, סיפר לו את המצב. הצדיק חשב קצת ואמר לראש הישיבה: תיסע לצרפת לילה אחד ותישן שם לילה אחד במלון פלוני (נקב לו שם המלון) ותבקש מספר חדר פלוני במלון, ומחר תחזור לארצנו הקדושה וכל בעיית הכסף תיפטר. ראש הישיבה קיים את דברי רבנו, הגיע למלון בצרפת וכשנכנס לחדר שאמר לו הצדיק, ראה שם גוי גלמוד, מוטל מת ולידו מזוודה מלאה דולרים. הבין אז את רוח קדשו של הצדיק, לקח את המזוודה ולמחרת חזר לארצנו הקדושה ובנה את הבניין ברוב פאר והדר.
מי שנתרחש לו נס, מותר לו להרבות בשבחים ובהודאות בזמן ובמקום שהתרחשו.
בסוף ימיו, בעת שהותו בעונת הקיץ בתל אביב, היה רגיל הגאון רבי נתן צבי בינקל זצ"ל לשאת שיחות מוסר בביתו מלונו בלילי שבתות בין השמשות לפני בני תורה ותלמידיו לשעבר. פעם נמשכה השיחה יותר מן הרגיל עד שהגיע זמן תפילת מעריב. והנה פתחה אשתו הרבנית מעט את הדלת ולחשה: "יש להם נשים". רנ"צ שהיה עסוק בהסברת רעיון עמוק בשיא ההתלהבות, הפסיק מיד את שיחתו וציווה להתפלל מעריב. אחד הנוכחים העז ואמר: "הנשים שלנו אינן מקפידות". והשיב לו רנ"צ: "ראשית כל, אינני מאמין לכם ואין לכם רשות לוותר על חשבונן; שנית, הרי אשתי בוודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה". ולא הועילו כל ההפצרות של הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון, הוא האיץ בהם להתפלל מיד, ואחר התפילה מיהר לברך את כולם בברכת 'שבת שלום' ושלחם לביתם.
העבודת ה' אינה ע"י חכמה וידיעה, אלא ע"י "מידות" של לא להיות כפוי טובה.
אילו היו אנשים יודעים כמה תועלת וזכות זוכים ע"י קירוב הרשעים, היו הולכים ורודפים אחריהם כשם שרודפים אחרי החיים..
דברי תורה מפי ראש מוסדות "אור החיים" הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א
בוא וראה כל מי שאוחז ביד הרשע, ומשתדל שיעזוב את דרך הרע הוא מתעלה לדרגה כזו שאין אדם אחר יכול להתעלות בה. ראש השנה, הכל!
נמצאים אנו לפני יום הדין הגדול והנורא בו כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, "ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים או למוות", הכל נגזר ביום ראש השנה, הכל! ביום ראש השנה נזכה אי"ה לקיים מצווה חשובה ביותר, מצוות תקיעת השופר, וכותב הרמב"ם אע"פ שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, רמז יש בה: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן. עלינו לקחת את הרמז שבתקיעת השופר, בתהילים נאמר אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ומדייק הזוה"ק לא נאמר שומעי תרועה או תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה, שיודעים שזו לא סתם עוד תקיעה. הגמרא אומרת שאם שמע קול שופר יצא, בפשטות הכוונה ששמע את התקיעה, אך הכוונה העמוקה יותר של שמיעת קול שופר היא מלשון "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" התבונן והבן ישראל, אם שמע קול שופר דהיינו אם הבין את המהות של תקיעת שופר- או אז יצא ידי חובה. תקיעת שופר זה לא סתם קולות, זו אזעקת אמת, "צבע אדום"!, כשיש אזעקה כולם מתחבאים ותופסים מחסה, בתקיעת השופר אנו נכנסים לעשרת ימי תשובה שבהם אנו מתחבאים בתוך נבכי הנפש וחוזרים בתשובה שלימה, נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקְרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה', ממך אברח אליך. נתנו לנו עשרה ימים גדולים בהם יכולים אנו לשנות ולהפך את כל גזר הדין לטובה, בכוחנו ליירט את כל הפצצות והטילים, על ידי שנרבה בתפילות מעומק הלב, בסליחות בבכיה ותחנונים, בשמיעת שיעורי תורה, בקריאת תהילים, בעשיית צדקות וחסד, זה הזמן, ננצל את הימים הגדולים שניתנו לנו. יהי רצון שנזכה לשנת גאולה וישועה, שנת טובה וברכה שנכתב ונחתם בספר החיים והשלום, אמן.
יהודי אחד בא אל החפץ חיים זצ"ל לבקש ממנו ברכה שיהיו בניו יראים ושלמים. השיב לו החפץ חיים זצ"ל: "ברכה שיהיו בניו יראים ושלמים נחוצה התבטלות רבה מאוד. הקב"ה דורש מכל יהודי שיהיה בבחינת 'מה', בחינת ביטול, שכן אז לא יתאווה כלל לתענוגי העולם. וכמו שר גדול העומד לפני המלך, שמפני אימת המלך מתבטלת כל מציאותו, עד שגם אם יזדמן לו אז הגדול שבתענוגי העולם, לא יתאווה אליו כלל.
כמו כן בהלוייתו של הרב הגאון רבי יונה יוסף ארנטרוי זצ"ל קרא מרן ראש הישיבה להתחזק בדברים "קטנים" שהאדם דש בעקביו, ובין השאר הזכיר את הענין הזה, לברך ברכת המזון מן הסידור.
שני עכברים הולכים ברחוב, פתאום מגיעה חתולה ורודפת אחריהם עכבר אחד תופס אומץ, ונובח על החתולה והחתולה ברחה. אומר העכבר ה"אמיץ" לשני: אתה רואה זה עוזר ללמוד 2 שפות
תשכח מכל הסיבות שזה לא יעבוד, ותאמין בסיבה אחת שזה יעבוד.
הגרבי'ש רוזובסקי זצ"ל היה אומר: יש להבין מדוע מדגישים אנו: "המקום ינחם אתכם", הרי מצות הניחום מוטלת על המנחמים, ואם כן, מן הראוי היה לכאורה, שהמנחמים יאמרו שהם עצמם מנחמים את האבל. יש לומר שהדגשה זו ללמדנו באה שאכן דווקא "המקום ינחם", שכן בן תמותה אינו מסוגל לאמוד נכונה את גודל השבר והצער של הזולת לפיכך לעולם לא ידע במה לנחם וכיצד לרפא שבר לבו של חברו, על כן מדגישים אנו שהקב"ה, המקום, מקומו של עולם, שהוא נותן המכה ויודע נכונה מהו שיעור השבר וכובד היגון, רק הוא יכול לנחם.
רבה של הקהילה החרדית בפרנקפורט אמר דברי תנחומים לצעיר שאביו ואמו נפטרו תוך פרק זמן קצר וכה היו דבריו: "חז"ל למדונו שלושה שותפים באדם אביו אמו והקב"ה מה קורה לאדם כאשר שני השותפים הראשונים מסתלקים לבית עולמם והוא נעשה יתום וחש עצמו בודד ועזוב?, תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בדברי דוד המלך ע"ה "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". כלומר, כאשר האב ואם עוזבים את הבן, הוא נאסף על ידי הקב"ה יד ה' מושטת אליו, ובכך נפתח בפניו פתח לחזק ולהעצים את הקשר עם השותף השלישי.