סימנים לשנה טובה
בכנס הכנה לראש השנה שוחחו על גדלותו של היום, על הזכות של המלכת המלך מחדש וכל העניינים הגדולים. ואחר כך עלתה שאלה: "מה עניין הסימנים? זה נראה דבר קטן - לאכול מאכלים של סימנים. מה העניין? ומה הגדלות?"
האמת היא שהאדם הפשוט יכול לחשוב: מה עוזרים הסימנים הללו? הרי תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה! אבל חז"ל גילו שיש בסימנים עומק שאינו נראה לעין:
- הגמרא: "סימנא מילתא היא"
הגמרא (כריתות ו.) דנה: האם סימן ופעולה שאדם עושה יש לה השפעה? ומסקנת הגמרא:
אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא: רוביא, כרתי, סילקי, ותמרי.
"סימנא מילתא היא" - סימן שאדם עושה - יש לו תועלת והשפעה! לא סתם מנהג - "מילתא" - דבר של ממש.
והטור (אורח חיים תקפג) מביא: "ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו" - כמו תפוח מתוק בדבש לומר "תתחדש עלינו שנה מתוקה", ראש כבש - "נהיה לראש ולא לזנב". והמהרש"א מבאר: "לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה".
בראש השנה עד הושענא רבה - עושים אותם עגולים. כי דבר עגול אין לו קץ וסוף - והוא לסימן טוב לאריכות ימים בלי קץ ובלי סוף. דברים אלו הנאכלים - המה לעשות פועל דמיון שמחזק העניין לטובה.
"פועל דמיון" - הפעולה יוצרת דמיון - והדמיון מחזק את המציאות! אכילה עגולה - דמיון של אין סוף חיזוק של אריכות ימים.
כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים.
ודע כי כל גזירת עירין - כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון - תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות - כמאמר ירמיהו שציווה לברוך: "תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת: ככה תשקע בבל".
הרמב"ן מגלה: "כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון הגזירה מתקיימת!" הנביאים עשו מעשים - לא סמלית - כדי שהגזירה תתקיים! ירמיהו השליך אבן לפרת, אלישע ציווה לירות - הפעולה הפיזית מממשת את הגזירה.
- השל"ה: "העיקר הוא התפילה"
השל"ה הקדוש (מסכת ראש השנה) מגלה את העומק:
הסימנים הם לא "דבר קטן". הם שלוש שכבות של העומק: אין שום רמז באכילת הפרי. רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר: כשמשים רוביא על שולחנו ואוכלו - אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכויותינו. וכשרואה כרתי אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא: העיקר הוא ההתעוררות והתפילה. ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפילתו. הפרי עצמו לא עושה כלום! "אין שום רמז באכילת הפרי". הפרי הוא רק "מזכיר" - שיתעורר ויתפלל. "העיקר הוא ההתעוררות והתפילה". ולאחר שהתפלל - האכילה היא "רושם" שהתפילה תתקיים.
- החת"ס והרמב"ן: "פועל דמיון"
והחתם סופר (בתורת משה) מגלה שכבה נוספת שהפעולה עצמה יוצרת מציאות:
נראה לי טעם על מנהג בני ישראל שהלחמים שאופים
דבר האירה
בריה חדשה
התבוננות עצמית היא דבר שרבים מאיתנו אינם עוסקים בו לצערנו במהלך השנה. החיים מלאים בזירות רבות של התמודדות כוחות פנימיים, חיי משפחה, קהילה ופרנסה. מרוץ החיים גורם לאנשים רבים להימנע מלעצור לרגע ולהתבונן על חייהם, אך התבוננות זו היא קריטית, שכן דרכה ורק באמצעותה ניתן לזהות הזדמנויות חדשות ולגלות את השאיפות החבויות בתוכנו.
בחודשי אלול ותשרי ניתנת לנו דווקא הזדמנות מיוחדת ליצור שינוי, כפי שמובא בספר חסד לאברהם: "בראש השנה הקב"ה יורד למטה אל כל אחד ואחד ושואל אותו 'אייכה'. הקב"ה פותח את כל השערים ביום זה כדי לעורר את האדם לתשובה".
ראשית כול, עלינו להתחזק באמונה חזקה בהקב"ה. במהלך השנה עשוי אדם לחשוב שהוא המוביל, המנהל, המנווט והמכריע בחייו. אך כאשר מגיעים ימי הרחמים והסליחות, כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, עומד האדם מול מלך מלכי המלכים ומבין עד כמה הוא קטן. או אז הוא מתבטל לגמרי, כי מבין שכל הכוח והיכולת בידיו של הקב"ה בלבד, ואליו נשואות עינינו.
תחילת מעשיך זהו היום שבו מתחילים מחדש. יש משהו מיוחד בהתחלות - כמו היום הראשון בישיבה או בנישואין. תחילת השנה היא זמן שבו הכול מתחיל מבראשית, כפי שמבאר השל"ה הקדוש:
"מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש השי"ת עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקב"ה עולמו, וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובזה מחדש הבריאה, והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס אז הוא נעשה בריה חדשה".
זה הזמן לשוב ולחוות את ראשית הווייתנו, לשוב אל המקור הפנימי של חיינו - אל המקום שבו כולנו יכולים להתחיל מחדש.
בחודשי אלול ותשרי מקבל כל אחד מאיתנו הזדמנות לחזור ולהתבונן בחייו, לבטל את עצמו לגמרי בפני הקב"ה ולהתחבר אליו מחדש, מתוך תחושה עמוקה שהקב"ה הוא המנהיג והמכוון את עולמנו.
האדם יוצא למסע ההתחדשות האישית כשהוא מבין את מקומו בעולם - את היותו נברא על ידי הקב"ה, ושהכוח האמיתי של חידוש והשפעה מגיע ממנו יתברך. זוהי ההזדמנות שלנו להרגיש כיצד כל יום וכל רגע נושאים עימם כוח של התחלה חדשה. כל אחד מאיתנו נברא מחדש ביום זה, וכל יום בחיינו הוא מתנה מהקב"ה, המחכה שנפתח את הדלת ונזמין אותו להיכנס לחיינו.
שנה טובה ומבורכת
הרב אלחנן רייזמן
התבוננות
השמחה בראש השנה
אשתקד בראש השנה השתתפו כמה אנשים חשובים בביתי בסעודת ראש השנה. ראיתי אותם שהם עצבים, לחוצים. ועלה הנידון: האם בראש השנה מותר וצריכים להיות בשמחה?
במדרש מובא: "בת קול אומרת בראש השנה: 'לך אכול בשמחה את לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך'" (קהלת ט, ו; קהלת רבה ט, ג).
וצריך להבין: למה דווקא על ראש השנה? הרי הוא יום דין ומשפט ואף על פי כן, מכל מקום, מותר ואף צריך להיות בשמחה. השמחה בראש השנה לא באה מ"מצוה" - היא באה מ"ביטחון הלב". "כמה שיש בנפש ביטחון - כן יוכל להתענג". ולכן זו "בת קול" ולא "מאמר מפורש" - כי כל אחד שומע אותה לפי מידת הביטחון שלו.
מסביר הגאון הקדוש רבי יהודה לייב אייגר בספרו תורת אמת (ראש השנה):
העיקר בימים אלו הוא הביטחון בו יתברך - שבוודאי הוא צופה ומביט לטובתנו. וכמה שיש בנפש ביטחון זו - כן יוכל להתענג בטוב לב. וזהו עניין הבת קול השופעת בלב. ולזה אין שייך שיהיה על זה מאמר מפורש על השמחה והעונג - כי הוא דבר הבא לפי ביטחון הלב של כל אחד ואחד.
"בת קול" היא דבר ייחודי לגופו של האדם הפרטי. כמו שכתב הרה"ק מאפטא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב - ויש יחידים ששומעים". ומוסיף בת קול הוא דבר של יחידים. כאשר אדם עורך את ראש השנה שלו כדבעי אזי שומע את הבת קול הפרטי שלו: 'ילד אכול בשמחה כי כבר רצה אלוקים את מעשיך'.
"שמחה של קדושה וטהרה"
ובדעת משה מובא:
והגם שהוא יום הדין מכל מקום נמשך ממנו קדושה וטהרה על כל השנה. קדשים. באשר שהוא ראשית וכללות השנה. והגם שהוא יום הדין - מכל מקום יום קדוש וטהור הוא, ובוודאי יש בו שמחה גם כן
וזכרוני שאמו"ר זצללה"ה בראש השנה היה שמח מאוד. ולכאורה - ביום ההוא ולשמחה מה זו עושה?
אמנם הוא הדברים אשר דברנו: מחמת שהוא ראשית השנה - יורד בו קדושה וטהרה וכל טוב לכל ימי השנה. ואיפה מגיעה כאן השמחה?
"הבטיחות שבלב"
שמשנות הכל. כן, יום דין. "מכל מקום" יום קדוש וטהור. "נמשך ממנו קדושה לכל השנה" כי הוא "ראשית". והראשית קובעת את הכל. ומביא עדות אישית: "אמו"ר בראש השנה היה שמח מאוד". לא "קצת שמח" "שמח מאוד"! כי הבין שהקדושה של היום הזה - שמחה.
ברכת לשנה טובה
והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים.
למה שמחה בראש השנה:
- א. הביטחון הוא השמחה. (תורת אמת)
"כמה שיש ביטחון - כן יוכל להתענג."
השמחה אינה מצוה - היא תוצאה של ביטחון. - ב. הקדושה היא השמחה. (דעת משה)
"יום קדוש וטהור -בוודאי יש בו שמחה." השמחה באה מהקדושה. - ג. השמחה משרה את השכינה. (אורחות צדיקים) "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה." בראש השנה רוצים שהשכינה תשרה - אז צריך שמחה!
- ד. אלף ידות. "כל העושה המצוות בשמחה, שכר פי אלף." בשמחה - אלף ידות יותר."
והאורחות צדיקים (שער השמחה) מגלה את העומק:
עת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכל העושה המצוות בשמחה - יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא.
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו - אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאים. שאין הנבואה שורה מתוך עצלות ולא מתוך עצבות - אלא מתוך שמחה.
האורחות צדיקים דברים שנוגעים ללב:
תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה, אשר תשמח באלוקים. ותהיה נוהמת לגודל גיל עליצותה ותתקשר בקישור חיבה, ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות - לאור באור החיים. ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה, להכניסה בחדרי זוהר, ולצוררה בצרור החיים.
והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים.
שנזכה לשמוע את הבת קול הפרטית שלנו: 'לך אכול בשמחה כי כבר רצה אלוקים את מעשיך.'
שנזכה לשנה טובה ומתוקה!
שו"ת – מה אני עושה עם הפחד?
שאלה?
אני מאוד מפחד לפני ראש השנה - איך אוכל להרגיע את עצמי?
תשובה!
בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים". כאשר אדם אכן מרגיש שהוא בן של הקב"ה, הוא חווה את הקב"ה כאב אוהב. במצב כזה מתמלא הקשר עם הקב"ה ברחמים ובחמלה, כרחמיו של אב על בניו.
תחושת קרבה זו משנה את כל מהותו של ראש השנה, וכאשר יחסנו אל הקב"ה הוא כיחס של בן אל אביו, מקבלת כל משמעותו של יום הדין אור חדש ונפלא.
הבה נראה את מה שמבאר הקדושת לוי (ראש השנה) על הפסוק (תהלים מז, ז) "זמרו לאלהים זמרו, זמרו למלכנו זמרו":
"לבאר, כי בראש השנה וביום הכפורים שאז הוא המתקת הדין צריך האדם לחתוך את הדינים ולעבוד את הבורא במידת הרחמים ולא במידת דין ששופט את עמו, רק לאחוז במידת הרחמים, וכמו האב שופט את בנו. והנה ידוע שאלוקים, מרמז על דין. וזהו 'זמרו', כלומר, תראו לחתוך זה המידה שלא ישב במידת דין שופט את עמו, רק כאב את הבן והוא יציל אותנו מכל דופי".
כלומר, אף שראש השנה ויום הכיפורים הם ימים של דין, על האדם לעבור ממידת הדין למידת הרחמים, ולפנות אל הקב"ה לא רק כאל מלך שופט אלא כאל אב רחמן - וכך ניתן להמתיק את הדינים ולזכות לרחמים.
וממשיך שם הקדושת לוי לבאר את ההנהגה הנכונה בראש השנה, וכיצד יש ליישב את הדינים הפנימיים במידת הרחמים, וזו לשונו:
"אם האדם מיישב עצמו אין לו פחד, כי הבורא ברוך הוא אב, ואב בודאי שופט בנו לרב טוב לכל הטובות. והנה בשעה שאדם עובד ה' אז אינו מתיירא משום דבר ואינו צריך לעשות שום פעולה".
מלמד אותנו הקדושת לוי שחרדת הדין היא טבעית, אך כאשר האדם מיישב את עצמו ומבין שהקב"ה הוא אב רחום - שוב אין לו כל סיבה לפחד, שכן בוודאי אב שופט את בנו לכל הטובות. עבודת ה' במידת הרחמים מחברת את האדם לבורא בדרך של אהבה ולא מתוך פחד, וכך זוכה האדם לשפע ולכל הטובות.