הורינו

האם היא יָרְאָהּ מאהבה או יֶרְאָהּ מעונש. ויראה מעונש הפירוש שירְאָהּ שמא יענישנה הקדוש ברוך הוא ע"י גרמי' השמים ושאר צבאות שלוחיו של הקב"ה. והירא מאהבה בטוח בהא-ל יתברך שישגיח עליו משמי מרומים שלא יקבל הפסד. (דהיינו שניהם מצב של מורא, אבל שונה מורא מאב, שמגיע מאהבה, שבוטח בו שישמור עליו, ממורא העונש של עבד.)

ובזוהר מובא שאותו יום היה ראש השנה, וזה מה שאמר אלישע 'הנה חרדת אלינו את כל החרדת הזאת', שהיא חרדת הדין, ושאלתו מאיזו סיבה את מתייראת, היש לך לדבר אל המלך - מלכו של עולם, היינו אם היראה אצלך היא מאהבה כנ"ל, או לשר הצבא - הכוונה צבאות השמים, שהם צבאותיו של הקב"ה, וזה יראת העונש. והיא השיבה במתק שפתיה: בתוך עמי אנכי יושבת. הכוונה בתוך ישראל החביבים שנקראו בנים למקום, ומורא הבן מן האב הוא מאהבה ואמרה שגם היא יראה מאהבה, וע"ז אמר אלישע כפי שמופיע הלאה בפסוקים, מה היא צריכה לעשות כדי לזכות לברכת ה'.

וזהו יסוד גדול להבנה של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, שכל מורא אב ואם, הוא מורא מאהבה. לא מורא של פחד וחרדה, אלא מורא של רוממות, כמו שאנחנו מרגישים כלפי רב או אדם גדול שאנחנו מאוד אוהבים ומחוברים אליו, ובכל זאת יש לנו יראת כבוד אליו. וזהו מורא אב, וזה הכוונה בפיוט - אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים, אנו סומכים עליך שנזכה בדין, כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, הרי אנו שלך עד שתחננו. כוונת שאלת אלישע הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא,

הורינו דרך חיים

כיבוד אב ואם בהלכה ומנהג

כשם שחובה על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את ההלכות המצויות, כהלכות ברכות, שבת, שמירת הלשון ועוד, כך חובה על כל אדם ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם ומוראם, שמצווה זו היא תמידית בכל זמן, וחמורה היא עד מאוד, ואם לא ילמד את הלכותיה, מאין ידע היאך לקיימן, ויכשל בדברים רבים, מבלי לדעת שהוא נכשל.

הלכות הנוגעות לימי ראש השנה בכיבוד אב ואם

אב שלא מצליח לתקוע האם יתקע בנו במקומו:

אב המשמש כבעל תוקע בבית הכנסת ומנסה זמן מה לתקוע בשופר והדבר לא עולה בידו ואילו הבן יודע היטב לתקוע, אך הוא מתלבט האם לתקוע במקום אביו, שמא אביו יתבייש בזה, בכל זאת נראה שיעלה לתקוע כי האב שמח שיש לו בן שממשיך את דרכו .(הגר"י זילברשטיין)

אמא שרוצה לשמוע תקיעת שופר ולצורך כך היא מבקשת מאחת מבנותיה שתתעכב בבית לשמור על הילדים, צריכה הבת להישאר לשמור על הילדים אפילו שהיא מפסידה בזה לשמוע תקיעת שופר, כי אין לבת חיוב מעיקר הדין לשמוע שופר.

אולם כאשר יש לאדם מצד אחד את חברו המחויב בדין בתקיעת שופר, ומצד שני את אימו, שאינה מחויבת מעיקר הדין, והוא יכול לתקוע רק לאחד מהם, ההלכה היא כזאת: אם חברו ביקש ממנו ראשון, הרי כבר התחייב לו מדין "ערבות" שערבים כל ישראל זה לקיום מצוותיו של זה, ולכן לא יכול לחזור בו מהתחייבותו. אבל במקרה שאמו בקשה ראשונה והוא אמר לה שיתקע לה בשופר,

אז למרות שמעיקר הדין אינה חייבת, ובא חברו המחויב וביקש ממנו לתקוע -חייב הוא לתקוע לאמו, כי יש עליו חיוב דאורייתא של כיבוד אב ואם. (הגר"י זילברשטיין)

מעשה באחד שהיה צריך למול את בנו בראש השנה ושאל, האם לקרוא לבן על שם אביו או על שם יצחק אבינו

(לכאורה הסיבה המיוחדת להזכיר את שמו של יצחק אבינו היה בגלל הזכרת עקדת יצחק בראש השנה, שאם לא כן, מה שונה יצחק משאר האבות ומשאר ימות השנה) והשיב על זה ה"תרומת הדשן" שיקרא על שם יצחק אבינו שהרי הוא ואביו חייבים בכבוד יצחק אבינו עכ"ל. והעיר ב'איילת השחר' שלפי דברי הרמ"א2 שאדם חייב יותר בכבוד אביו מאשר כבוד אבי אביו. לכאורה היה צריך לקרוא לבנו ע"ש אביו כיון שמחויב יותר בכבודו.

"ואם על הכופר בטובתו של חברו אמרו כאלו כופר בטובתו של מקום, כ"ש באביו ואימו, שהרי שלשה שותפים יש באדם, ולכן השווה כבודם ומוראם לו יתברך". (מהר"ם חגיז, אלה המצוות, מצווה ל"ג)

מעשה אבות

סיפור מהחיים

שוחרר מהצבא כזכות כיבוד אב

פרק מיוחד בחייו הקדיש רבי דוד בורנשטין בעל ה'חסדי דוד', עבור שחרור הבחורים הצעירים אשר נלקחו לצבא הפולני. אותם ימים היו ידועים כימים קשים עבור הצעירים, ראשי הצבא הפולני לא פסחו על שום נפש שהיא, את כולם גייסו באכזריות לצבא. ניתקו בנים מחיק אימותיהן, אברכים מבתיהם, המצב היה קשה מנשוא עד שכולם הוכרחו לשרת בצבא. באותה עת נתגלה בעל ה'חסדי דוד' כמלאך מושיע. רבים מהבחורים אשר עמדו באותה עת ובשנים שלאחר מכן בפרק הגיוס נכנסו לקודש פנימה, ביקשו את ברכתו והוא פסק לכל אחד מי לחסד ומי לשבט ח"ו, להתגייס לצבא הפולני ולהשתחרר.

בראש השנה לפני תקיעת שופר עברו כל הבחורים אשר היו צריכים להתייצב לגיוס הצבא באותה שנה בסך לפניו בבית המדרש, לבקש ולהיזכר לפניו, והוא בירך את כולם. ומעשה בבחור אשר היה מודרני במקצת, הוא כשלעצמו לא היה חסיד סוכטשוב ואולם אביו היה מהחסידים המובהקים. בראש השנה לפני תקיעת שופר כנהוג עבר אף הוא בין הבחורים להזכיר את עצמו על כי הוא עומד לגיוס הצבא בשנה זו, אלא שהרבי לא הביט אליו כלל ולא השיבו מאומה. הבחור ירא לנפשו ובעשרת ימי תשובה נכנס ביחידות אל הקודש פנימה עם אביו, ושוב הזכיר את עצמו בעניין גיוס הצבא. הרבי הרים את עיניו והשיב: והרי עובד אתה בבית חרושת, מוטב כי תעבוד בצבא, מישהו הרי חייב ללכת אל הצבא שכן לאחר מכן יאמרו כי היהודים לא רוצים ללכת כלל לצבא.

האב והבן נותרו לעמוד כנדהמים לפני הרבי עד שלא יכלו כלל להירגע מן התשובה. כעבור מספר דקות הזכיר הבחור שוב את עצמו, אבל שוב לא קיבל כל תשובה. אז פנה האב אל הרבי והתחיל לומר בפניו את כל מעלותיו של בנו, אלא שבעל ה'חסדי דוד' לא הניד עפעף.

לבסוף הזכיר האב כי בנו מקיים ביותר מצות כיבוד אב ואם, ואף נזהר בה מאד, את כל כספו אומר האב אל הרבי, הריהו נותן להורים, ועבורו אינו משאיר כי אם כדי נסיעה בסך של עשרים אגורות בלבד. אז התבטא הרבי ביידיש: אזא כיבוד אב איז אזוי ווי לערנען תורה הער דארף יא באפרייט ווערען! (כזה כיבוד אב הוא כמו לימוד תורה, הוא צריך כן להשתחרר מן הצבא) ואמנם בבוא הבחור אל המגייסים הועמד האחרון בתור ועד שכבר הגיעו אליו המנהלים היה להם די והותר מגויסים, והוא השתחרר מהצבא ולא גויס כלל. (מלכות בית דוד עמוד 164)

לא היה אצל אביו בר"ה, בגזירת כיבוד אב

בספר 'משנת הכיבוד' מביא שפעם אחת היה האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי מקאזמיר בחו"ל במעיינות הרפואה בימי הקיץ סמוך לימי ראש השנה, והרופאים אמרו לו כי נחוץ עבורו שיהיה שם גם בימים הנוראים, והוא לא רצה לשמוע להם שלא יוכל להיות אצל אביו בעיירה טריסק. אבל משמשו שהיה עימו במרחץ הנ"ל, כתב מכתב לאביו ה'מגיד מטריסק' שהרופאים אמרו לו שהוא מוכרח להישאר לימים הנוראים. ואז כתב לו ה'מגיד' הקדוש מכתב בגזירת כיבוד אב שלא לשנות מציווי הרופאים, אלא להישאר במקום גם לראש השנה ויום כיפור. וכך עשה, וחזר להיות במחיצת אביו בטריסק רק לימי הסוכות. (גדולת מרדכי כ"ו)

והשיב לב

שאלות ותשובות משולחנם של יועצים רבניים ומטפלים

ניתן להפנות שאלות ליועצי 'הורינו' עבור מדור זה בכתובת דוא"ל המופיעה בגב הגיליון. סודיות מובטחת.

בספר 'אהל יעקב' על הלכות כיבוד אב ואם (עמוד תי"ד) מביא שאלה:

מעשה בבחורה [שהגיעה לגיל מצוות] שמחבבת מאוד את המצוות, ומידי ראש השנה משתדלת לקיים את מצוות שמיעת תקיעת שופר. באחד הימים שמעה את אימה אומרת לחברתה, שמאוד הייתה רוצה להגיע לבית הכנסת ולשמוע את קול השופר, אלא שנאלצת להישאר בבית כדי לשמור על ילדיה הקטנים.

אף על פי שהבת הגדולה שומרת פעמים רבות על אחיה ואחיותיה הקטנים, בכל זאת האם לא פנתה אליה וביקשה [אף לא ברמז] שתשמור עליהם בראש השנה, משום שככל הנראה מודעת לכך שהפסד המצווה יצער את הבת. ומכל מקום האם גילתה דעתה שחפצה לשמוע שופר.

וכאן הבת שואלת: כיצד ראוי שאנהג, האם אלך בעצמי לבית הכנסת כדי לזכות במצווה היקרה, או שמא אוותר לטובת אימי ואשאר בבית לשמור על אחיי ואחיותיי?

ומשיב שם:

מצינו שאדם צריך לדאוג לשלימות נפשו בענייני המצוות, שהרי 'חייך קודמים'. אולם, בענייננו מעיקר הדין הבת הרי אינה חייבת במצוות שופר, ככל מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות מהן, ולעומת זאת במצוות כיבוד אם, בוודאי חייבת, והגם שהאם לא ביקשה ממנה שתוותר עבורה, מכל מקום הרי ברור שזהו רצונה, ואם הבת תמלא רצונה, יהיה בכך קיום למצוות כיבוד אם, ועדיף לוותר על מצוה שמעיקר הדין פטורים ממנה, כדי לזכות במצווה שבעקרון היא 'חיובית' [שהאדם מצווה בה].

ואמנם שיטת הרשב"א שעיקר מצוות כיבוד אב ואם אינה אלא בדבר שיש בו הנאה להוריו, כגון מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו, אבל אם אמרו לו הוריו לעשות דבר שאין להם בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליו הבן. והיה מקום לומר שלפי שיטה זו אין כאן מצוות כיבוד אם.

אולם, יש לדחות מחמת שדווקא בדבר שאין להוריו תועלת והנאה, סובר הרשב"א שאין הבן חייב, אך בענייננו יש לאם תועלת גדולה בשמיעת השופר, ובוודאי שהבת תמלא את רצונה אם תדאג שתוכל לקיים את המצווה, ולכן יש בכך קיום של כיבוד אם. לסיכום: הבת תעדיף לשמור על אחיה כדי שאימה תלך לשמוע שופר.

ספר החיים

התעוררות בימי הרחמים, לזכות "למען יאריכון ימיך ולמעט ייטב לך".

כאילו עקדתם עצמכם לפני

שנינו בגמי' תקעו לפני בשופר של ראש השנה כאילו עקדתם עצמכם לפני איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ויש להתבונן בדברי הגמ', שלכאורה די היה לומר שהקב"ה יזכור לנו את העקידה עצמה אשר מעשה זה של מסירות נפש בכוחו לעורר זכות אבות ביום הדין, ומדוע צריכים ג"כ לזה שמעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני? ויתר על כן יש להבין מהות ענין זה 'כאילו עקדתם עצמכם' והלא לא נתבקשנו לעקוד עצמינו ולא עלה על דעתנו לעשות כן, וא"כ איזה לימוד זכות יש בזה שכאילו עקדנו עצמנו מה שלכאורה אינו נכון ולמה צריך להמציא זכות זו שכביכול אינה שייכת אלינו?

כתב הגר"י בלאזר בכוכבי אור2 ז"ל אמרו חז"ל הסתכל הקב"ה באבות וברא העולם. כי כאשר נתבונן נמצא כי לולי זכות אבות היה העולם חרב. כשחטאו ישראל בעגל עמד משה רבינו ע"ה ואמר זכור לאברהם וכו' וכן כל פעם שאנו מזכירים בר"ה את העקידה, ולולי היה העקידה אזי ח"ו הי׳ חרב בעולם ורק על ידי האבות הקדושים יש קיום לעולם.

ובעיקר דבריו שרק זכות העקידה היא העוברת בכל דור, וביום הדין הנורא לולי היה העקידה אזי ח"ו הי׳ חרב העולם היה נראה להוסיף נופך בזה מדוע בכוחה של העקידה להגן על עם ישראל בכל הדורות, בהקדם דברי המשך חכמה שבישראל מחשבה

טובה מצטרפת למעשה מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, ובאומות העולם אינו כן. כיון שיש רצון הקיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון השי"ת מעומק הלב ולמסור נפשם רוחם ומאודם על קדושת שמו ית' כאשר עשו אבותינו וכו'

ועד כדי כך הושרש רצון זה בנפש עם ישראל עד כי כעת קשה לבן דורנו להבין מה כ"כ גדול הניסיון של אברהם ויצחק למסור את נפשם ומה ההתפעלות כ"כ ממעשה העקידה אחרי שזה כבר מושרש בטבע של כל יהודי למסור את הנפש לעשות רצונו יתברך. ואת כל הכח הזה של עם ישראל למסור נפשם בכל הדורות קיבלו עם ישראל ממעשה העקידה אשר מאז נשתרש בליבם פנימה לעשות רצון אבינו שבשמים כדבר מוכרח מאליו, כי זהו רצונם הטבעי והאמיתי. והמבואר מדבריו שמסירות הנפש של אברהם ויצחק במעשה העקידה נשתרש בטבע של כל איש ישראל לעשות רצון ה' בלבד, וכל יהודי באשר הוא שם רצונו האמיתי והפנימי הוא אך ורק לעשות רצון ה' באמת. וכעין זה כתב הגר"ח מוואלוזין3 שכוחו של עם ישראל למסור נפשם על קדושת שמו ית' במשך כל הדורות הכל נובע מכוחו של אברהם במסירות נפשו במעשה העקידה.

חז"ל אומרים שמצינו אצל יצחק בזמן העקידה את מעשה 'כיבוד אבי נורא. בפרקי דרבי אליעזר: אמר יצחק לאביו אבא קשור לי שתי ידי ושתי רגלי שלא אבעט אותך ונמצאתי מחלל כבוד אב. וקשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח וכו'

נמצא א"כ שבנפשו של כל יהודי מונח היסוד גם לכיבוד אב במסירות נפש ממש, מה שירושה היא לנו מאבותנו, שאותה זכות אנו מזכירים בראש השנה כחלק ממעשה מסירות הנפש של העקידה, ובזכותה אנו מבקשים זכות אבות, להיכתב בספר החיים.