כלנו יודעי שמך

בסיעתא דשמיא

כלנו יודעי שמך

טוב להודות לה'

מאמרים, רעיונות, פרפראות וסיפורים, לחיזוק באמונה ובטחון בבורא יתברך שכל הנהגתו לטובה

- הרב שכנא וונגר

ראש השנה - ה'תשפ"ז

ר' יחיאל שפרינצלס בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה של ערב ראש השנה. אינו דומה ה'סלח לנו' של כל ימות השנה ל'סלח לנו' שאחרי הסליחות של ערב ראש-השנה, בבחינת תפילה זכה בזעיר אנפין. זה לא מכבר סיים בתחושות רוממות את אמירת הסליחות, שהתחילה עוד באמצע הלילה. "אזכרה נגינתי בלילה... אה, מה תפילה זכה היא השחרית שאחרי הסליחות.

ובסליחות, מחשבות רבות על השנה שחלפה לה. "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה - - - חיים ארוכים תכתבנו מלטנו מכל רעות בזאת השנה"... ר' יחיאל חושב בנפשו על תלאות השנה שחלפה. כמה תלאות! אוי, הידע איש דרכי ה'? איזו שנה נוראה חלפה עליו ועל הקרובים לו. כל מיני גזירות מימין ומשמאל. ואנו אנה עינינו? על בוראנו סלה, שלא יבוא במשפט עימנו. מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה, שיראה בענינו ויכתוב את שנתנו לשנה טובה ומתוקנה, תחל שנה וברכותיה.

עכשיו עומד הוא ומתייחד עם קונו בתפילת שמו"ע. "סלח לנו - - רפאנו - - -" אוי, שיגמרו ויכלו כל המחלות... "ברך עלינו את השנה הזאת..." הרהור פתע חלף מהר בליבו: השנה הזאת? תכלה שנה. אנו כבר מתפללים על השנה הבאה. מה כבר נשאר להשנה ? הרהר בלא משים. כלום. זהו. מה שהיה היה. ברך עלינו את השנה הבאה... בהינף יד הסיר את טרדת הרהוריו והתפלל לשנה הבאה לקידוש שם שמים. תקע בשופר גדול...

11:34 ערב ראש השנה

עשרה ילדים כ"י לר' יחיאל בביתו שבחיפה, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, וההכנות לחג בקדחתנות רבה. סירים על האש, ריחות מבושמים. הכרתי כבר מוכן ? רימון חתוך יפה במרכז השולחן, תרי"ג גרעינים פזורים לו כנגד תרי"ג מצוות. שירבו זכויותינו כרימון. בצק מתוק תופח אצל החלון, ראש הדג נחתך מאצל זנבו, מחתיך רישא, שנהיה לראש. הילדים סביב רצים הלוך ושוב, ספק עוזרים ספק חוזרים. חלוקת התפקידים סדורה אצל ר' יחיאל מימים וימימה, והוא עם אשת החיל אשר לו, עומדים ומפקדים על כל העניינים למען יכנס החג ברוגע ובשלווה.

לפתע דפיקות נמרצות אצל הדלת. דפיקות חזקות היו, יש שיאמרו שהיתה בהן תקיפות רבה. ר' יחיאל התמהמה מלפתוח, חשש. מה זה הדפיקות הללו? ופנה לקיים בנפשו מציץ מן החרכים, לראות מי הבא. האיש שמאחורי הדלת מנע ממנו את הטרחה וקרא בקול: "משטרה!" ודפק. הפעם כולם הודו, היו אלו דפיקות תקיפות ממש. לר' יחיאל רווח משהו. נו, זה לא מחבל, והתקיפות על שום מה? כנראה חלה טעות. פתח אפוא את הדלת לרווחה בקריאת 'ברוכים הבאים', ובחיוך רחב שנהג דרך קבע להעניק לבאים בצל קורתו.

העומדים מולו לא נתנו לו להחליט מה האוירה. השוטר שאל בקור: "אתה יחיאל שפרינצלס ?" הנהן בראשו. מזמן לא קרא לו איש זר ככה, יחיאל. אין דרך ארץ, הרהר ולא יסף. "זהו רחוב הדב 12 א?" שמע אותם מאשרים בעצמם, ואומרים לו: "אם כן הושט שתי ידיך". ר' יחיאל לא מן הנמהרים היה. "מה אתם רוצים ?" שאל, הפעם ביבושת. "את שתי ידיך", אמרו ברורות, והוסיפו הסבר קצר: "אתה עצור". במהירות אף הוציאו מחיקם כתב מעצר בחתימת בית המשפט. ר' יחיאל הסתכל נכחו ביעף. כן, שמו מופיע מפורש - יחיאל שפרינצלס. מה זה ?

האנשים מולו, כך מסתבר, היו כמזדרזים במלאכתם. עוד לפני שהספיק לדעת מי ומה, אם לומר שלום או לברך בשנה טובה, מצא את עצמו ישוב בתוך תא קטן, כנראה בגבו של רכב כל שהוא, והתא סגור מכל אבריו, חשוך משהו, והרכב נוסע. אין פקקים, חשב במרירות. הרכב נסע מהר, בשתיקה מתמשכת. הנסיעה ממשיכה, נטלו ממנו את חפציו. מה השעה? חשב לעצמו, בטח כבר חצות. אפשר לטעום דבר מה. לא היה שם מה לטעום זולת עטיפות קטנות של סוכריות בטעם מנטה שמצץ ברעש השוטר שלצידו. : אפשר אפילו לבקש קצת שקט.

הרבה זמן נסעו, מי יודע כמה. פתאום האוטו נעצר בלי חריקה, בנחת, והדלתות נפתחו. ר' יחיאל מצא עצמו עם חבריו החדשים בתוך חניה גדולה. הביט סביב, המקום גדול, רק רואים חניה ועוד חניה. מן החניה הוכנס לבנין המיושן, ומשם אל חדר קטן ושלט לו - תא מעצר מספר 312. נאמר לו אתה עכשיו מספר 713312 זהו, עכשיו הוא כבר גם לא יחיאל, הוא 'עצור מספר'. שלא יקראו לי ר', חשב במרירות, שיקראו לי יחיאל, אבל שיקראו לי. אבל כלום. הוא הוכנס בשקט תקיף לתא. כולם שותקים, לא אומרים מילה. התא מחניק, ועוד גרוע מכך. למי יאמר? הביט סביב, הרצפה לבנה, הקירות גם הם. גם התקרה. הדלת לבנה. מה השעה ? עוד מעט ייכנס היום הקדוש, מה לו פה? מה יעשה כאן ? מה מעשיו כאן ?

14:34 ערב ראש השנה

שקשוק מפתחות קטע את ההרהורים המרים. הדלת נפתחה. "בא", ציוה הצעיר. הוא יכול להיות הנכד שלי, חשב בתוגה, ללא הועיל. הוא יכול להיות נכדו, אבל עכשיו הוא הממונה עליו, וכוס המים לה הוא כל כך ייחל תלויה במצב רוחו של זה. הצעיר נראה קצת גבוה, אבל גילו, כך נראה, מאד צעיר, ועכשיו הוא הולך אחריו. המסדרון ארוך, מלא חדרים וכפתורים. "כאן", החווה בידו על דלת אחת והכניסו שם. על הדלת רשום: חדר חקירות 12B רב פקד שילו שמשוני".

'אין עוד מלבדו' חשב מהר מהר, ואימץ לעצמו סיסמה יפה וקליטה: "רב פקד? יש רק אחד"...

"שב", אמר הצעיר. ר' יחיאל התיישב. כסא עץ פשוט. פשוטי כלי עץ היו שם, אם לא נביא בחשבון את הקלסר עב הכרס שעמו נכנס עכשיו מישהו, חוקר או רב פקד או שניהם גם יחד. האיש שנכנס פנה לענין בלי הקדמות. "איפה זה שוכב עכשיו ?"

ר' יחיאל חשב שהוא בחלום בלהות. מה? הוא מואשם ברצח ? "מי שוכב ?" שאל. האיש כעס, דפק על השולחן. "הכסף", צעק. "אל תהיה תמים! אתה מעלת ב-35 מיליון שקלים ועכשיו פתאום אתה עושה פנים תמימות ושואל 'מה ?' תגיד איפה זה!"

ר' יחיאל לא התאפק ופרץ בצחוק. הצחיקה אותו המחשבה כי אי מי יסבור אי פעם שייתכן שיש לו מיליון, לא אחד אלא שלושים וחמישה כאלו. הוא, שהנכס היחיד שיש לו אלו הערבים ששילמו עליו כבר ארבע פעמים לגמ"ח, יש לו מיליון ? ועוד שלושים וחמישה ?

מצחיק, אז צוחקים. אם זה לא היה ערב יום הדין זו היתה ממש בדיחה מוצלחת. אבל עכשיו ערב ראש השנה, הוא מייחל לביתו, והוורידים של ההדור היושב מולו מאיימים להתפקע ולהטביע אותו. האיש דפק שוב על השולחן, הפעם יותר חזק. "תשמע, אם זה מצחיק אותך אני אלמד אותך מי אני. אתה משקר, יש לנו את כל הנתונים, כל ההוכחות הנדרשות. אתה עוד צוחק? חכה, חכה", אמר, וקם בזעף. דפק שוב והורה: "זרוק אותו חזרה לחור לכמה ימים, שיישבר".

זה באמת שובר. למה הרגזתי אותו, חשב לעצמו עודו נזרק אל ה'חור', שזהו תא המעצר הקטן. עכשיו כמה ימים פה ? נו, נו, חברה טובה. אולי יש לי כאן מנין של יצורי עולם, ה' ישמור. ר' יחיאל נתיישב ביאוש על הרצפה, נזכר בילדיו, במשפחתו, שבטח דואגים. לא מבינים מה אירע. עיניו החלו זולגות דמעות. מה זה? על מה זה ומי זה? לב נשבר ונדכה אלו' לא תבזה. החל ר' יחיאל מחשב דרכיו. את החג נעשה כאן, עכשיו אני צריך לבקש מהם להכניס לי מחזור, מעט מיץ ענבים וחלה, ואולי אפילו בגדי שבת. איך אבקש. איזה יאוש מר. ומיד חשב: א-ל אמונה ואין עוול. אתפלל תפילת המנחה בה נענה אליהו, ונחשב דרכי, ומה' מצעדי גבר כוננו.

לאט לאט התחיל מנחה, קרבנות קודם, אח"כ קטורת וגם אשרי. פותח את ידיך. לתפילת העמידה נעמד אצל אחד הקירות הלבנים. "מתיר אסורים..." ליבו רתח. "סלח לנו... ברך עלינו את השנה הזאת".

"הזאת..." הרהור פתע פתאום חלף מהר בליבו. עוד לא כלתה שנה. עוד 'השנה הזאת'. לא נכנס החג. יברך ה' אלוקינו עלינו את 'השנה הזאת' בדבר ישועה ורחמים, טרם תכלה שנה וקללותיה. יברך ה' את סופה בברכת רחמים. ברוך הנותן תשועה. נזכר פתאום במחשבות הבל שחישבו לתפוס מקום בליבו אך זה לפני מספר שעות. כן, אמר לעצמו. 'השנה הזאת'... גם בשעה האחרונה השנה יכולה להתהפך לגמרי. בדמעות מלב רותח ביקש "ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת".

14:34 ערב ראש השנה

הדלת נפתחה, המנעול סב על צירו בנחת. ממול איש הדור. "שלום, אני עורך דין יואב גלגל. ברוכים הבאים בצל קורתנו", ניסה להיות נחמד לרגע. "תפקידי להגן על זכויותיך", אמר באדיבות. חיוך מעושה ועייף חשף לובן שיניים מחלב.

טוב חיוך מעושה מכעסנות אמיתית, חשב ר' יחיאל בליאות. "בא נאמת נתונים דבר ראשון", אמר עורך הדין. "אתה יחיאל שפרינצלס ?" כן, הודה. וחשב שהאחרון שהגה כך את שמו בלי ר', זה נגמר כאן. ומה עכשיו? "אתה גר במספר 12כניסה א' ?"

"כן", אישר ר' יחיאל. "יפה", אמר העורך דין. "אני מכיר שם שכנים שלך", אמר, ניסה להתחבר קצת. "משפחת גלגל, בני דודים שלי. מכיר?" ר' יחיאל נסחף איתו מבלי משים. "אין אצלנו משפחת גלגל", אמר בבטחון גמור. "ינקלביץ, אבוטבול, מסאיוף ופנצ'ר, אבל אין גלגל. לא אצלנו". העורך דין החליט להתווכח, ללא הועיל. היהודי מתעקש. אין גלגל, אין. והעורך דין ציין לעצמו שמדובר בעקשן ושקרן ששווה בדיקה.

"הנוף אצלכם יפה במיוחד. הים. אדי הים ממש משכרים"...

"הים??" התפלא ר' יחיאל. "אצלנו לא רואים את הים, ודאי שלא מרגישים את אדיו. הוא בכלל בצד השני לגמרי. אתה לא באמת מכיר את האיזור", חרץ את גורלו של עורך הדין, ובליבו סימן לעצמו: זה שקרן.

לעורך הדין הממולח והמנוסה נדלקה נורה אדומה. "תגיד איפה הינך מתגורר?" שאל בחשד ובבהלת פתע. "ברחוב הדב 12 א", ענה ר' יחיאל ישירות. לעורך הדין היה מבט של סימן שאלה, הוא הביט בדפים שבידו ובר' יחיאל חליפות, ראשו עולה ויורד. "רחוב הדב..." אמר לעצמו, וזינק החוצה מותיר את הדלת פתוחה למחצה.

כעבור ח"י רגעים קטנים חזר ועימו פמליא של שוטרים, גם רב פקד אחד ואולי הוא סתם חוקר, מסתכלים עליו ועל הדפים וגם הם שואלים: "היכן אתה מתגורר ?" והוא עונה עוד פעם מונוטונית "רחוב הדב 12א" וכולם שותקים בפנים שואלות, ורק אחד לא נכלם שאל בקול: "לא ברחוב הלב 12 א' ?"...

15:34 ערב ראש השנה

ר' יחיאל ישב בתוך ניידת שיטור הדורה, חלונות ווילונות לה, היא שטה במהירות. על הכביש היו פקקים, הם הגיעו בזמן טרם החג, אף הספיק להתארגן ולאסוף את ילדיו ולומר להם שיר שבח והודיה למברך השנים שברך לי את השעות האחרונות של השנה וסובב לי כה הרבה בכה קצת זמן. ואם זה מה שיכול לקרות בארבע שעות, מי יודע מהו דין של שנה. לא-ל עורך דין...

(הפותח בכל יום כ"ט אלול ה'תשע"ט)

(ממשנתה של תורה ראש השנה תשע"ו)

****

****

"הסימנים"

סיפור ב':

"שנה טובה ומתוקה" נשמע קולו של הצדיק יהודה פתיה זצוק"ל זיע"א, כשנכנס לביתו בערב ראש השנה אחר תפילת ערבית. פניו היו מאירות, וניכרה על פניו הרצינות של היום הקדוש. אך כל זה לא מנע ממנו לחייך ולאחל בשמחה לרבנית החשובה ולבני ביתו ברכת "שנה טובה ומתוקנה".

הגלימה אותה לבש הבהיקה למול הנרות שעמדו על השולחן ושיקפו לו הוד מלכותי לדמותו המאירה. ר' יהודה התקרב אל השולחן כדי לקדש על היין, בדרכו אל השולחן נתקלה רגלו בלא כוונה בשידה שעליה מונחת היתה מנורת הנפט שהאירה את החדר.

בדרך כלל היתה המנורה תלויה על הקיר, אך משום מה העבירה הרבנית את המנורה והעמידה אותה על השידה, השידה שהיתה רעועה התנועעה ויחד עימה מנורת הנפט, ועד שר' יהודה ניסה להבין מה קרה ומנורת הנפט נטתה על צידה, האור כבה מיד והמנורה התגלגלה ארצה והתנפצה למרגלותיו של ר' יהודה.

חשיכה נפלה על החדר. רק שני נרות קטנים שהדליקה הרבנית לכבוד החג, האירו באור קלוש. שלולית נפט התפשטה על הרצפה והכתימה את גלימתו הצחורה של ר' יהודה בכתם צהוב מכוער.

ר' יהודה לא כעס, לא העיר ולא התאונן מדוע העבירו את המנורה למקום אחר...

הוא רק חייך חיוך גדול ואמר "לא קרה כלום... נסתדר ככה. יש מספיק אור. וביום טוב מותר גם להדליק נרות נוספים...".

"והבגד ?" "יש לי עוד בגד...".

בקול שמחה והתלהבות פנימית קידש ר' יהודה על היין.

לאחר נטילת ידיים יצאה הרבנית אל המטבח להביא את ה"סימנים" שהכינה ברוב עמל לראש השנה: הכרתי, והסילקא, הרוביא, והקרא, ובמיוחד ראש של דג גדול שהם סימנים לשנה טובה.

בכל שנה ושנה היה ר' יהודה מתפלל על הסימנים בכוונות גדולות כשדמעות זולגות מעיניו, לשנה שירבו זכויותינו ושיסתלקו שונאינו... ושנהיה לראש ולא לזנב...

והנה נכנסה הרבנית אל החדר נושאת בידיה מגש גדול שעליו מסודרים הסימנים והדג במרכז... בזהירות צעדה הרבנית בחדר האפל למחצה לעבר מקומו של ר' יהודה להניח לפניו את המגש...

אך לפתע, מעדה הרבנית... היא החליקה על שלולית הנפט שנשפכה מהמנורה המנופצת על הרצפה. הרבנית מיהרה לקום, אבל... אויה, חשכו עיניה.. הדג וכל הסימנים שימים רבים עמלה על בישולם ועל הכנתם, גלשו מהמגש שאחזה לתוך... שלולית הנפט. הרבנית פכרה את ידיה, כל עמלה הלך לטמיון...

אבל לא זו היתה דאגתה העיקרית... "בעלי היקר" פנתה אל ר' יהודה, "מה יהיה? איזו שנה תהיה לנו? בבית יש חושך ואפלה, הבגד הלבן שלך התלכלך, אין לנו "סימנים" לאכול, לא קרא, ולא כרתי, ולא ראש של דג... מי יודע אחרי "סימנים" שראינו היום, איזו שנה שחורה תהיה לנו?!"

מיהר ר' יהודה להרגיע את אשתו ואמר לה "אל תדאגי אשתי היקרה, אדרבה, ה"סימן" הכי חשוב הוא שלמרות כל אשר אירע לנו אנחנו לא כועסים, לא עצובים, ואדרבה, מתאמצים לשמוח ולבטוח ב"רבון כל המעשים" שהכל לטובה, הקב"ה שלח לנו נסיון כה גדול הלילה, ואנו הצלחנו לעמוד בו! אין ספק שזה הסימן החשוב ביותר מכל הסימנים שהיו לנו בראש השנה הזה."

מתוך שמחה עילאית נטל חתיכת חלה, ובכוונה גדולה אמר "יהי רצון שירבו זכויותינו... יהי רצון... שנהיה לראש ולא לזנב..."

לימים סיפר ר' יהודה את שאירע לו בראש השנה ההוא, וכך אמר:

"מעולם לא היתה לי שנה כה טובה ומבורכת

כאותה שנה!".

***

***

***

"אתה יודע רזי עולם"

בתפלות ימים נוראים אנו אומרים:

"אתה יודע רזי עולם, ותעלוּמוֹת סתרי כל חי".

סיפור ג':

"פיניע העגלון", כך כינוהו אנשי העייריה, יהודי חסיד ותמים, בעל משפחה עם ילדים ועוללים רכים, שעל צווארו מוטלת החובה לדאוג יום יום לכלכלם ולזונם, ובנוסף ביגוד, נעליים, ועוד הוצאות למיניהם. קשה היא עבודתו של פיניע, כל בוקר מוקדם פוקד הוא את מנין "הותיקין", בגמר התפילה מוסיף הוא מספר פרקי תהילים, ניגש אל ארון הקודש, ומתחת לפרוכת מתפלל הוא תפילה קצרה לבורא העולם, שימציא לו פרנסתו ברווח ובהיתר, ושלא יחזור בערב לביתו בידיים ריקות ח"ו, מתוך דרך ארץ וכבוד הוא מנשק לפרוכת ויוצא החוצה אל סוסו הכחוש, עולה על עגלתו הרעועה ומסתובב כ"פנוי להובלה", אם להעברת משאות קלים גם כבדים, או להסעת אנשים מהכא להתם, או כל דבר שיש ביכולתו לעשות כדי שיכנסו כמה מטבעות לכיסו, הריהו מוכן ומזומן.

מספר פעמים בשנה בתקופת ה"יריד" היה פיניע רווה נחת. אמנם העבודה היתה קשה ומרובה, כשעליו לקחת סחורות שנקנו ביריד ולהובילם לעיירה שהיתה מרחק של יום נסיעה, אך בסופו של יום הרי שהשתלשלו לידיו... עשרים רובלים, את המסלול הזה היה עושה יום יום כימי היריד, או אז יכול היה אף לחסוך מעט כסף בצד ליום פקודה, ואם ביום רגיל הרוויח כשלשה רובלים, הרי שעתה בימי היריד השתכר הרבה יותר.

והנה הגיע ה"יריד". ידיו של פיניע עמוסות עבודה, הוא כבר העמיס וקשר היטב את כל הסחורה לעגלה, והחל לצאת לכוון העיירה. רוחו היתה טובה עליו, ובראשו חלפו מחשבתו, מה יעשה בכסף שירוויח... זוג נעליים לילדה, שכר לימוד לרבי של הילד, ואולי אף חבית זפת למשוח בה את גלגלי העגלה החלודים...

לפתע בעודו מהרהר שמע קול חריקה משונה, קול לא מוכר, הוא כעגלון מיומן קפץ מיד מהעגלה, ונפל הישר לתוך הבוץ. ליבו הלם בחוזקה, פניו החוירו, הוא הבין מיד את אשר אירע, הסוס והעגלה נכנסו לביצה, בקושי רב הצליח לחלץ את רגליו מתוך הבוץ, והביט מהצד בעינים קמות בעגלה השקועה, ובסוס, שכמעט עד ארכבותיו טובעים בבוץ. חסר אונים עמד פיניע, מה לעשות? הוא ניסה שנית ונכנס לתוך הביצה. לפת בחוזקה את אופני העגלה, ובכל כוחו ניסה למושכה ולחלצה מהבוץ, אך זו היתה ברכה לבטלה, הוא ניסה מזווית אחרת אך כל מאמציו עלו בתוהו. זיעה קרה שטפה את כל גופו, בגדיו דבקו לבשרו. המתח והפחד ניכרו על פניו, מה יהיה על הסחורה היקרה ? חשב בליבו, כיצד יחלצה מתוך הביצה ? והרי חייבים הם להגיע אל יעדם. הוא קיווה להרוויח מעט רובלים על ההובלה והנה עתה שוד ושבר, עוד יהיה עליו לשלם מי יודע איזה סכום עבור הנזק שיתחולל עוד רגע קט...

הוא הרים עיניו לשמים ובכה: "רבש"ע, שלח לי עזרה מהר בטרם יהיה מאוחר"... רגעים ספורים שהיו נראים כנצח חלפו, והנה מרחוק בקצה השביל סמוך לאופק נראתה עגלה רתומה דוהרת. ליבו פרפר משמחה, אולי מפה תצמח הישועה, הוא נעמד בצד השביל וסימן בתחנונים לעגלון המתקרב כי יעצור. העגלה נעצרה, ובעל המרכבה הדור בגדים פנה אליו ושאלו: "מה קרה לך, ר' יהודי"? עוד בטרם הספיק פיניע לפתוח פיו, המשיך בעל המרכבה וסיפר לפיניע כי שלח את עגלונו לנפוש מספר ימים בביתו, והנה עתה עליו לסגור עיסקא ביריד, ובלית ברירה "נטלתי את המושבות והרסן ויצאתי לבדי לדרך".

פייניע התאושש מעט והצביע אל עבר עגלתו השוקעת. "אני זקוק לעזרה דחופה" התחנן, "יש פה סחורה יקרה מהיריד שעלי להובילה, חייב אני לחלץ את העגלה מהבוץ, לפני שתשקע. אנא! עזור לי"! הגביר ירד מהעגלה וניגש אל עגלתו של פיניע, נכנס לתוך הבוץ עם נעליו המבריקות ובגדיו המגוהצים, פיניע הראה לו היכן להחזיק. הוא תפס מהצד השני ויחדיו ניסו לדחוף ולחלץ את העגלה מהבוץ, אך כל המאמצים עלו בתוהו, העשיר בעל המרכבה לא היה רגיל כלל וכלל לעבודות מעין אלו, והוא אמר לפיניע: "הבט, עשיתי מאמצים גדולים לנסות לעזור לך, גם בגדי ונעלי נרטבו והתלכלכו מהבוץ, רואה הינך שאין זו עבודתי, ולא זה ה'מקצוע' שלי, לו היה בשתי ידי כח רב, הייתי עוזר לך בשמחה, אבל אין כוחי בידי. יודע אני לסגור עסקאות, לחתום על חוזים, יש ביכולתי לתת לך כסף לו היית נזקק, אבל לחלץ ולשחרר עגלה עם סוס מתוך הבוץ זה אינני יודע...". הוא צעד בהליכה איטית אל מרכבתו, הצליף בסוסים, והמשיך לדרכו. ופיניע האומלל נותר בודד במקומו, מביט על עגלת העשיר המתרחקת ועל עגלתו השוקעת והמתבוססת, חסר אונים ושבור לחלוטין עמד וראה בעיניים כלות את חורבנו האישי והעצום, כשאין ביכולתו להושיע ולעזור לעצמו במאומה.

***

באותם רגעים בהם עמד פיניע לפני עגלתו השוקעת, אירע במרחק פרסאות ספורות לא הרחק משם סיפור עצוב. באחת העיירות עמד לו בית מרזח אליו באו הערלים בתום יום עבודה מפרך לשתות ולהשתכר. כך היו נוהגים בערבו של יום, שותים ומשקיעים את צרותיהם ויגונם בכוס המשקה החריף, אותו היה מוזג להם "מושקה" היהודי אשר שכר את בית המרזח מהפריץ. מהבוקר עד הערב היה מושקה משרת את לקוחותיו, קשה מאד היתה העבודה, כל הזמן היה עליו למזוג ולהגיש לנגב ולנקות, ולהתמודד עם שיכורים... ועם כל זה, כסף רב לא הגיע אל כיסו. הערלים היו מבטיחים לשלם, אך לך תאמין לגוי שיכור, וכך תפחו ועלו החובות שהיו חייבים לו, וככל שעלו הוצאות בית המרזח, כך ירדו ופחתו ההכנסות. בסופו של חודש נשאר למוקשה בקושי רב כספים לכלכלת משפחתו, אך להניח בצד כסף על מנת לשלם לפריץ דמי חכירה "מאן דכר שמיה" ?

בשנתיים הראשונות כשפיגר בתשלומים, עוד הסכים הפריץ להמתין, וזאת לאחר תחנוניו הרבים של מוקשה לפריץ שיחוס עליו וירחם על ילדיו הרבים. אך בשנה השלישית כבר עלתה חמתו של הפריץ על היהודון שלו המהתל בו, "יהודי חוצפן ונבזה" צרח בזעם על מושקה המסכן, שעמד מולו חיור כסיד ורועד ומתחנן על נפשו, "שלוש שנים אני ממתין לכסף שעליך לשלם לי, ואתה לועג עלי, משטה בי ומנצל את טוב ליבי! שנה שעברה התריתי בך שזו הארכה האחרונה...", כך זעק וזעם הפריץ כשקצף לבן על שפתיו. הוא קרא למשרתיו והורה להם לעצור מיד את מושקה ואשתו ולהוליכם לבית הסוהר אל הבור - בפקודתו! "עד שתשלם את חובך ועד לפרוטה האחרונה לא תראה אור יום" חתם הפריץ. ועל בית המרזח נתן הוראה לאוטמו ולסוגרו על מנעול ובריח.

ר' משה - מושקה צועד לאיטו, עיניו זולגות דמעות ופיו ממלמל פרקי תהילים. הוא צעד לצד אשתו אשר כל עולמה חרב עליה, ויללותיה נשמעו היטב בכל הסביבה, היא זעקה: "מה יהיה עם ילדינו הפעוטים והרכים"? וכל אוזן ששמעה את זעקותיה ויבבותיה לא יכלה להישאר אדישה, ולא להוזיל דמעה, אפילו ראשי העצים שבצידי הדרכים נדו בחמלה בראשיהם לאומללים המובלים, אך עזרה לא יכלו להגיש. לא הרחק ממקום הליכתם של שומרי הפריץ המלווים את האומללים אל הבור, עבר "יחזקאל הגברתן". הזעקות והיללות חדרו אל אוזניו. הוא הבין שלא הרחק ממנו נמצאים יהודים בצרה. ליבו נחמץ בקרבו, והוא החליט ללכת לעזור ולהושיט יד לאומללים.

רגליו המוצקות פסעו במהירות אל עבר מקור הזעקות, השיירה התקרבה אל המקום בו עמד, ר' משה הבחין ביחזקאל הגברתן העומד בצד הדרך, קומתו היתה מוצקה, רגליו עומדות בבטחה על הקרקע, מתניו וכתפיו שיוו לו מראה נפילים אימתני, אף שומרי הפריץ נבהלו ממראהו והביטו בהשתאות בגברתן העומד בצד הדרך. "רבי יהודי !" קרא יחזקאל לר' משה בלשון הקודש, שלא יבינו השומרים הערלים את דבריו, "מבין אני שמובל הינך אל הבור, לא ידועה לי הסיבה, אך ליבי לא נותן לי לראות יהודי בצרה ולעמוד בחיבוק ידיים, האם רצונך שאשתמש בכוחי, אניס את השומרים ואשחרר אותך ברגע... ?"

"יהודי ואח אוהב" השיב ר' משה לעומתו בקול חנוק, "מעריך אני את כוחך הגדול והחזק ואת רוחב ליבך, אך מה אעשה אחר שתגבר על משרתי הפריץ, לאן אמלט עם אשתי, כשילדי הפעוטים נתונים לזעמו של הפריץ ?", קולו השתנק מדמעות שחנקו את גרונו. השומרים הביטו בשניהם בתימהון, הם לא הבינו מאומה את אשר דיבר, הם פחדו מהגברתן האלמוני וקיוו לא להיתקל בו חזיתית, במראהו בלבד הפיל עליהם את אימתו, ואז קרא ר' משה לעברו: "אילו היה בידך מספיק כסף כדי לפדות אותי, היית יכול לחלצני ממצוקתי הקשה". יחזקאל נבוך היה למשמע דבריו המוצדקים והנבונים, הוא הבין שלא יוכל לעזור להם בכוחו הפלאי, נשך שפתיו בכאב, מתאפק מלבכות על צרת חבירו היהודי, וקרא לעברו: "לו היו בידי מספיק מצלצלים הייתי פודה אותך בכל ליבי, אך מה אעשה ורק כח רב בידי ולא ממון..." ושניהם, האסיר והגברתן פרצו בבכי מרטיט וקורע לב שהתמזג עם יללותיה הנוראות של אשת ר' משה שלא פסקו.

ישב האדמו"ר הזקן בעל התניא בראש השולחן, כולו להבת אש, החבריא קדישא סביבו, גומעים בצמא כל הגה, "דברי אלוקים חיים". והנה התלהטו פניו והאירו באור יקרות, עיניו נעצמו בדבקות עילאית, ומצחו הרם נחרש קמטים עמוקים, מתוך הדממה הוא פתח פיו והחל לספר לחסידיו את הסיפור עם "פיניע העגלון", על סוסו ועגלתו שטבעו בבוץ, ועל חורבנו האישי. לאחר אתנחתא קלה המשיך בסיפור על "יחזקאל הגברתן", ועל אי יכולתו להושיט עזרה כספית לר' משה המסכן, ואז שקע בהרהורים, זה היה מעמד של "חרדת קודש". בקשב רב שמעו החסידים את שני הסיפורים, והנה הרים רבינו הזקן את עיניו הדומעות ואמר:

"ריבונו של עולם, הרי שני המקרים הללו אירעו במרחק של מספר פרסאות ספורות זה מזה, ובאותה שעה. לו שלחת את "יחזקאל הגברתן" אל "פיניע העגלון" שיעזור לו, הרי שהיה מחלץ את עגלתו מהבוץ. ולא רק את עגלתו, אלא גם הסחורות היקרות שהוביל היו מגיעות ליעדם, והוא היה שב לביתו שמח וטוב לב כשבידיו עשרים רובלים כדי להביא טרף לילדיו הרכים. ואילו ריבונו של עולם, המשיך האדמו"ר הזקן, "היית שולח את הגביר העשיר בדרכו של ר' משה השבוי האומלל, היה יכול בכספו הרב לפדותו משביו, והיה עושה זאת בשמחה, וכך שני יהודים יקרים ותמימים היו נושעים מצרתם, אך לא כך עשית...", ואז פרץ האדמו"ר הזקן בבכי קורע לב, "את רזי התורה וסודותיה נתת בידינו, ואף רשות לגלותם וללמדם לאחרים, אך את רזי סדרי עולם והנהגתו רק הינך בלבד יודע...".

"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי", רק אתה לבדך יודע, אנו מוגבלים בדעתינו להשכיל ולהבין, את מי לְזַמֶן למקום בו צריך זימון... רזי עולם לפניך גלויים... כמה עלומה ועמוקה היא האמונה...", בכה ובכה ולא הוסיף.

רמז: המלים "אתה יודע רזי עולם"י (עם ד' המלים) = בגימטריא "בראש השנה", לרמז שבראש השנה האלקים יושב על כסא הדין, והוא לבדו יודע את כל רזי העולם ותעלומות סתרי כל חי, למה העגלון שקע בבוץ, ולמה מושקה נלקח לבית הסוהר, ולמה לא יכלו לעזור להם, ואנו מאמינים בבורא יתברך שכל מעשיו הם לטובת הבריות.

****

****

"מה פתח את שערי בית המדרש"

סיפור ד':

המשגיח דליקווד הגאון הצדיק רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל היה נוהג בכל שנה בימי האלול לספר את הסיפור המפעים הבא: הסבא מקלם בשיחה באחד מימי האלול, סיפר על חלום נורא אותו הוא חלם כמה לילות קודם לכן. המשפט הזה לכשעצמו מעורר סקרנות גדולה לדעת מה היו הגיוני ליבו הטהור של הסבא מקלם, ובפרט בימי האלול, שהרי אין אדם חולם בלילה אלא מהרהורי ליבו ביום, ניתן לעמוד כאן על הצצה למה שהעסיק את הסבא בימים קדושים אלו.

בחלומו רואה הסבא את עצמו מסתובב ברחובות העיירה קלם בעיצומם של ימי האלול, והכרוז עובר ומכריז לכל בני העיירה להתאסף בבית המדרש לשמוע את דרשתו של האורח הדגול, שהוא לא אחר מאשר רבנו יונה גירונדי בעל השערי תשובה, שבא לשאת מאמריו לקראת ימי הרחמים והסליחות. תוך דקות ספורות התמלאו רחובותיה של העיירה בכל מי שרק היה יכול, שאצו רצו לנצל את ההזדמנות הנדירה לבוא ולשמוע עוד פרק שכנראה לא נכתב בשערי תשובה.

זיהיתי כמה מהממהרים, מספר הסבא בהתרגשות, וכיוונתי אף אני את רגלי לבית המדרש, לתפוס גם אני זיקוקין דינור מפיו הקדוש של אחד מגדולי הראשונים ש'צנח' לדור אחרון לאלפינו דעת ומוסר. ככל שמתקרב אני להיכל בית המדרש גברה הצפיפות בדרכים המובילות אליו, וכשסוף סוף הגעתי אל פתח ההיכל נכונה לי אכזבה מרה, עמד שם שומר גדול ממדים וחסם את דרכי מלהיכנס פנימה.

עמדתי שם כמה דקות וניסיתי להיות שם בפנים ולהאזין, והתחלתי לחלות את פניו של השומר שייתן לי להיכנס, הזכרתי לו את זכויותי הגדולות בהעמדת התלמוד תורה המפורסם ובהרבצת התורה, אך הוא לא התרגש מכך והמשיך לחסום את דרכי, המשכתי להעלות ולהזכיר את זכות אבותי הקדושים ואת מעשיהם הטובים וגם זה לא עזר, עמדתי שם כשאני מנסה לטכס עצה איך לגרום לשומר להניח לי להיכנס ולשמוע.

לפתע עלה רעיון במוחי, פניתי אל השומר ואמרתי לו: "הלא אביו של ר' נחום ועלוול הנני, וכאביו בוודאי מגיעה לי הזכות להיכנס אל הקודש". כאילו רק אל המילים האלו חיכה השומר, הוא פינה בזריזות את המקום ונתן לי להיכנס אל בית המדרש. בשלב זה הקצתי והנה חלום! אולי אם החלום היה ממשיך היום היו לנו עוד כמה פרקים בשערי תשובה, אבל כיון שהוא נגמר בזה, נשאר לסבא רק לברר אצל בנו מהי הזכות העצומה שגברה על זכויותיו של הסבא עצמו ועל זכות אבותיו, מהו הדבר בו מחזיק ר' נחום ועלוול שבוקע כל מחסום.

ר' נחום ועלוול נקרא אל הקודש, הסבא סיפר לו את דבר החלום ופנה אליו: "אמור נא לי בני רחימאי, מהי לדעתך הזכות הגדולה שלך שגוברת על זכויותי וזכויות אבותי, מהו הדבר שבגללו זכיתי להיכנס בשערי התשובה ?" ר' נחום ועלוול חכך בדעתו מספר רגעים, ואחר פנה אל אביו הצדיק וכה סיפר לו. "בחורף האחרון בעיצומם של השלגים הליטאים הסוערים נקרעו המגפיים היחידים שהיו לרגלי, לא שייך כמובן ללכת בשלג שנערם לגובה של מטר ויותר בלי מגפיים ראויים לשמם, ניגשתי לסנדלר היחיד שיש כאן בעיירה קלם, וביקשתי ממנו שיתקן את מגפי בעד כמה פרוטות אותם מצאתי בבית. בעודי ממתין שמגפי יוחזרו לי, הבחנתי שעל המדף מולי מונחות מגפיים חדשות ומפוארות עם פרווה פנימית מחממת, תאווה לעיניים, נפשי חשקה מאד במגפיים הללו שיכולים לתת לי לעבור את החורף הקשה ביתר קלות, אבל המכשול בין הרצון למציאות היה כמובן הכסף, ממנו יש בביתי בצמצום גדול בלאו הכי.

קיבלתי את מגפי הישנים מתוקנים, ובדרך לביתי חישבתי לעצמי שאם אחסוך כמה פרוטות כל שבוע הרי שתוך שבועות ספורים אוכל להגיע אל הסכום שעולים המגפיים החדשים, ולממש את רצוני לקנות את אשר חשקה נפשי. שבועות ארוכים שחסכתי מפת לחמי ועשיתי מאמץ גדול מאד כדי להגיע אל היעד, ואכן בסייעתא דשמיא גדולה אחרי חודשיים היה בידי הסכום המיוחל, צררתי אותו במטפחת בד וצעדתי אל הסנדלר, בתקווה שהמגפיים הנחשקים עדיין עומדים שם על המדף. לשמחתי כבר בכניסתי אל הסנדלר ראיתי את המגפיים, ורכשתי אותם בכל המעות שהיו בידי, חזרתי הביתה שמח, והודיתי להשי"ת על שברחמיו נתן לי את האפשרות לקנות מצרך שבשבילי הוא יקר המציאות, אבל נצרך מאד.

לא יצאו ימים מועטים, ועל דלת ביתי דופק הלך עני בלבוש מרופט, ומבקש כוס חמין ודבר מאכל להחיות את נפשו, כמובן שהכנסתי אותו תחת קורת ביתי, האכלתי והשקתי אותו במעט שהיה לי בבית, וכשביקשתי להציע לו מיטה למנוחה התעקש ההלך לצאת ולהמשיך בדרכו, בטענה שמשפחתו המתגוררת במרחק רב מחכה לו כבר תקופה ארוכה. כשהבטתי על רגליו נדהמתי לראותם יחפות לחלוטין, ונתונות בזוג גרבים קרועות בלבד, רגליו היו פצועות ומלאות כתמי דם וסימנים כחולים של קור, לא יכולתי לדמיין אותו הולך כך יחף דרך ארוכה כל כך בשלג ובקור.

נכנסתי לחדרי כשבדעתי לתת לו את המגפיים הישנות שאני כבר לא משתמש בהם. מחשבה מהירה כבזק חלפה במוחי, כשהבנתי שמצווה נדירה הזדמנה לידי, ואם זו מצווה נדירה הרי שראוי להדר בה עד קצה גבול היכולת, בהחלטה של רגע נטלתי את המגפיים החדשים ומסרתי אותם במהירות להלך העני". את הסיפור הזה סיפר הסבא בעצמו בשיחתו בת"ת דקלם, ובסופו הוא האריך לבאר את הענין של בחסד ואמת יכופר עוון, אולי זה מסביר גם את סוד ההערה הנוראה שהייתה תלויה על דלת הת"ת בקלם בימי האלול, בכתב ידו הקדוש של מרן הסבא זצוק"ל, ועסקה בנושא זה בדיוק, כידוע.

הרי לנו שלהכנס ל'שערי התשובה' צריך זכויות מיוחדות, ואין לנו זכות גדולה יותר מלהיטיב עם בן המלך, אין דרך יותר טובה להמשיך עלינו את השפע ממלכו של עולם יותר מלהתחסד עם בניו אהוביו, זו העצה הגדולה ביותר לזכות בדין.

"בחסד ואמת יכופר עוון"

****

****

סיפור ה':

השב תשיבם לאחיך (כב, א). רבי אברהם ועקנין, מיקירי בני ירושלים, היה נוהג לקבץ תינוקות של בית רבן בשבת קודש אחר הצהרים, אל בית הכנסת, והיה אומר עמם פרקי תהלים, מחלק להם מיני מתיקה ומספר באזניהם סיפורי צדיקים ומדות נאצלות. פעם סיפר לילדי החסד על איש עני אחד בן טובים, שמצא שרשרת זהב יקרה בבית הכנסת. ביקש האיש לקיים מצות השבת אבידה, ותלה מודעות על דבר המציאה, אך במשך שנה תמימה לא הופיע אף אחד לדרוש אותה. יום אחד, קרא אדם אחד את המודעה הישנה, ובא לדרוש את האבידה על פי סימניה. שמע המוצא את הסימנים, וביקש ממנו להמתין מעט, עד שיבדוק אם הסימנים נכונים. לאחר זמן קצר יצא ואישר כי אמנם הסימנים נכונים, אבל במקום להשיב לו את השרשרת מיד, ביקש מהמאבד להמתין מעט עד שובו.

לאחר זמן מה שב לביתו עם מאכלים שונים, ואחריו השתרכו שמונה אנשים, אותם ליקט מרחובות העיר וביקש מהם להשתתף בסעודת מצוה. אף אחד לא הבין לאיזו סעודה כוונתו, אולם כולם נטלו את ידיהם והסבו לסעודה, בלי להבין על מה ולמה. לפתע קם בעל הבית, שלף מכיסו את שרשרת הזהב, ושאל שוב את המאבד על הסימנים שלו, והראה לכל המסובים כי הסימנים נכונים. לאחר מכן עצם את עיניו, ואמר בהתרגשות לשם יחוד, "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מן התורה של השבת אבידה", ומתוך שמחה עצומה של מצוה, נתן את האבידה בידיו של האורח.

בסיפור נפלא זה, ביקש רבי אברהם ועקנין להשריש בקרב צעירי הצאן, את השמחה הגדולה שיש לחוש כאשר מקימים כל מצוה, ולא לעשותה בלי כוונה כמצות אנשים מלומדה.

****

****

סיפור ו':

השם תשיבם לאחיך (כב, א). סיפר הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל מעשה שאירע עמו בתוקפת השואה. באחד הימים ראה יהודי עשיר שנשלח עם המוני בית ישראל להישרף על קידוש ה' בכבשונות. בראותו כי כלתה אליו הרעה פנה אל רבי חיים וגילה לו כי חסך סכום כסף גדול בבנק שבמדינת שוויץ, ומסר לו סימנים ומספרים שצריך לדעת כדי להוציא את הכסף מהחשבון בבנק. הוא הוסיף וביקש ממנו שאם ינצל מצפרני הרשעים ויפגוש באחד מבניו או מיוצאי חלציו, ימסור להם פרטים אלו כדי שיקחו את שלהם ויתפרנסו בכבוד. ואכן נטל רבי חיים קרייזווירט את הפרטים, אך שנים רבות לאחר המלחמה לא הצליח למצוא שם ושארית לאותו יהודי, ואף לאחר חיפושים שונים לא עלה בידו למצוא אחד מיורשיו.

עברו יותר מעשרים שנה. רבי חיים יושב בבית המדרש ועמל בתורה, והנה ביום מן הימים נכנס אורח עני מרוד, לבוש בבגדים קרועים ובלויים, והתיישב בקצה בית המדרש ושהה שם בעיר במשך כמה ימים. במשך ימים אלו שמע רבי חיים את שמו ושם משפחתו, ולאחר בירור קצר נודע לו שהוא בנו של אותו יהודי שמסר לו את מספר חשבון הבנק שלו בשוויץ. הבין רבי חיים שנזדמנה עתה לידו מצוה גדולה של השבת אבידה בשלימות. הוא ניגש אל האיש וחקר אותו היטב בבדיקות שונות להיות בטוח שאכן הוא באמת בנו של אותו יהודי, ומשמצא כי אמת בפיך, מסר לו את הסימנים והמספרים שהיה צריך לדעת, והלה הצליח להוציא מהחשבון בבנק סכום כסף אדיר שהפקיד אביו שם שנים רבות קודם לכן.

הוסיף רבי חיים שיש ללמוד מכאן מוסר השכל, שיכול אדם להסתובב עשרים שנה עני מרוד ואינו יודע עד כמה עשיר הוא, כך כל אדם מסתובב בעולם הזה כעני בדעת ומבזבז זמנו, ואינו מודע לאוצר הגדול הטמון בו, הכוחות, הכשרונות והיכולות שמסוגל להעפיל בהם לפסגות אם רק ינצלם כראוי.

סיכום:

אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינותק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'.

לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שהיצר מנסה לפתותינו שנחשוב שאנחנו לא "יודעי שמך", ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבותינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו יודעי שמך", אנחנו כלנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכלנו הוא, ש"כלנו יודעי שמך".

והיינו צריכים לכתוב את שם החוברת ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי וודאות ויאושים, ורק מפני שבכותרות ושמות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעוז בשמחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של

בורא העולם הנקראת "אנחנו - כלנו יודעי שמך!!!"