בס"ד
דרושים יקרים ורעיונות נפלאים בפרשת השבוע ובעניינא דיומא מגנזי אוצרותיו הברוכים של בש"ת מורנו הגה"צ רבי יהושע נתן פייפער שליט"א אב"ד קהל ברבת מנחם - קראקא
ראש השנה תשפ"ז - גיליון מ"ו - שנה ב"
עת רצון היום לנו
בהאי שתא יש לנו את הזמן המסוגל של ראש השנה שחל להיות בשבת, כפי שמחדש מרן ה'חתם סופר' זי"ע בדרשותיו (דף שנ"ט ע"ב ד"ה אמנם) שהזמן המסוגל ביותר לתפילת אבות על בנים הוא בראש השנה שחל להיות בשבת בשעת תפילת המנחה, שעת רעווא דרעווין, שאז מתעורר רצון העליון (זוה"ק ח"ב דף פ"ח ע"ב), ולכן אז הוא זמן נכון לתפילה על בנים, כי בקשת בנים צריך התעוררות רצון העליון, דבני חיים ומזוני במזל עליון תליא.
בכך מוסיף ומחדש החת"ס שתפילתה של חנה להיפקד בזרע של קיימא היתה בשעה סגולית זו של תפילת המנחה בראש השנה שחל בשבת, כפי שאכן זכתה להיפקד בבן זכר ונולד לה שמואל הנביא, "כי אפשר שהיה זה בראש השנה שחל בשבת, וידעה כי אז הוא העת רצון".
הצדיק הכהן, אבל מאידך תמה עלי על כך שלא באה להזכיר את עצמה לפניו להיפקד בדבר ישועה ורחמים, שהרי אם היא רוצה לעמוד בקרבתו כדי שזכותו תעמוד לה, היתה צריכה לבוא אליו ולבקש ממנו שיתפלל עליה לזכות בפרי בטן.
על כך אומר החת"ס דברים שאי אפשר לאומרם מבלי להאמין שהוא הקדוש אמרם:
היות ולעלי הכהן היו בנים שאינם מהוגנים כידוע על חפני ופנחס שלא עשו רצונו של מקום, לכן חשבה חנה לעצמה שאי אפשר לבקש מעלי הכהן שיתפלל עליה שתזכה לבנים טובים, כי אמנם הוא צדיק גדול וקדוש עליון שזכות תפילתה בקרבתו תעמוד לה, אבל אין לו מזל והצלחה לגבי בנים טובים ומהוגנים כפי שהיא רצתה להיפקד.
ידועים דברי חז"ל (ברכות ו:) "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה", ומעתה נוכל לומר לפי דברי החת"ס, "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה של ראש השנה שחל להיות בשבת, שהרי חנה לא נענתה אלא בתפילת המנחה של ראש השנה בשבת".
והנה לדרכו של החת"ס על גודל סגולת הזמן הנערב של ראש השנה שחל להיות בשבת, נוכל להוסיף ולומר שלכן לא באה חנה להזכיר את עצמה לפני עלי הכהן, כי היה זה אחרי שכבר סיימו להעמיד במשפט בשמים כל יצורי עולמים, כפי שאנו מבקשים בתפילה "וצדקנו במשפט המלך המשפט", שיוציאנו צדיקים במשפט וניכתב וניחתם בספרם של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים ולשלום.
צדקנו במשפט המלך המשפט
על הפסוק (שמואל א א, יג) "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה", מסביר החת"ס חידוש נפלא למה חשב אותה דווקא לשיכורה?
כי עלי הכהן ראה שחנה נעמדת להתפלל בתוך ארבע אמותיו וזה משום שביקשה להוסיף זכות לקבלת תפילתה על ידי זכותו של הצדיק הכהן, אבל מאידך תמה עלי על כך שלא באה להזכיר את עצמה לפניו להיפקד בדבר ישועה ורחמים, שהרי אם היא רוצה לעמוד בקרבתו כדי שזכותו תעמוד לה, היתה צריכה לבוא אליו ולבקש ממנו שיתפלל עליה לזכות בפרי בטן.
ממילא הבינה חנה שאינה צריכה את הברכה של הצדיק כדי להיוושע, שהרי בשעה זו כל אחד מישראל עולה ומתעלה לדרגת צדיק גמור, לכן בראש השנה שחל להיות בשבת בתפילת המנחה יכול כל אחד לדבר עם השי"ת ולפעול אצלו כל משאלות לבו לטובה גם בלי אמצעות הצדיקים.
ש'בת ב'ו ת'שוב
פרפראות לחכמה בפרשת השבוע ובעניינא דיומא
בדבר ישוּעָה
חז"ל הקדושים עקרו את מצוות תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת גזירה העיקרית של השבת. לכן כשחל ראש השנה בשבת אין צריך את תקיעת השופר כדי שמא יעבירנו. הגזירה לא נובעת מכך שהתקיעה עצמה היא מלאכה אסורה, אלא מהחשש שמא אדם שאינו יודע לתקוע כהלכה יקח את השופר וילך אצל בקי לבקש שילמד אותו, ותוך כדי כך יעביר את השופר ברשות הרבים, על כן קבעו חז"ל ישב ואל תעשה עדיף'.
אותו לבורא כל עולמים.
שב ואל תעשה
והנה ידוע גודל מעלת תקיעת שופר שמעורר את האדם להרהורי תשובה, כדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", א"כ איך ישוב האדם ויתעורר בתשובה בראש השנה שחל בשבת בלי תקיעת השופר? הלא היו צריכים ליתן לנו דבר אחר לעורר אותנו לתשובה אם ביטלו את תקיעת השופר בשבת.
יתירה מכך נוכל לומר לדברי הרמב"ם שהשופר בא לעורר את האדם משנתו "עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם", כי השינה אינה טובה לאדם ועליו להתעורר, אבל בשבת קודש מצינו שהשינה משובחת ושינה בשבת תענוג, כי גם כשהאדם ישן בשבת הוא מקיים מצוה ואין צורך לעוררו מן השינה, וזה משום שבשבת הוא קרוב להשי"ת גם כשהוא ישן.
אמנם כבר נודע מספרים הקדושים כי שב"ת ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שוב, שבשבת קודש כל איש ישראל מתקרב יותר להשי"ת וזוהי התשובה האמיתית, כי תשובה היא מלשון השבה וחזרה, ולאן חוזרים? בוודאי לא כמו שיש חושבים שהכוונה לחזור לאן שהיו לפני כן, כי על כך כבר אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל שזה לא יתכן, כי מה יעשה רשע מעיקרא שנולד רשע בבית רשעים ונעשה בעל תשובה, וכי חוזר הוא למקומו הראשון שאז לא עשה ולא כלום? אלא תשובה הכוונה ששבים ומתקרבים להשי"ת, וזה עיקר התשובה.
על כן באו חז"ל וקבעו שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, לא משום איסורא, אלא עקרוהו ב'שב ואל תעשה'. שב - תחזור להשי"ת, ואל תעשה - עבירות, ובזה די כי זהו עיקרו של שופר לעורר את האדם לתשובה, אבל בשבת קודש יש את הכח לכל יהודי להתקרב להשי"ת.
והנה לדברי הגרש"ז אויערבאך שעיקר התשובה הוא החזרה וההתקרבות להשי"ת, מעתה נבין ונשכיל את כוחה הסגולי של שבת קודש, שבת בו תשוב, ביני ובין נוסיף כפתור ופרח בלשון התפילה "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", שאנו מבקשים ישראל אות היא לעולם, שבשבת קודש כל אחד מתקרב לבוראו כי זוהי המטרה לחזור לפניו יתברך דווקא, ולא להיכן שהיינו לפני כן, וזה העיקר.
גיצי אש קודש משולחנם הגבוה של גדולי הדור וצדיקי אמת לרגל יומי דהילולא רבה
ישׁוּעוֹת מִלכּוֹ
בעומקה של הלכה
הגה"ק רבי עמרם בלום זי"ע בעל 'בית שערים' (יא"צ כ"ו אלול) היה גאון חריף ומחודד מאד, כפי שאפשר לראות בספריו שהוא מלא וגדוש בחריפות ובקיאות.
בספרו שו"ת 'בית שערים' (או"ח סי' שי"ז) ישנה תשובה המופנית להגה"ק רבי יעקב מהרמילוב זי"ע בעל 'כוכב מיעקב' בענין ציץ מרצה, ורבי עמרם כותב לו תשובה ארוכה שאורכה ארבע עשרה עמודים גדולים. מסופר שאחד מנכדי ה'בית שערים' הגיע פעם לבקר במעון קדשו של הגה"ק גאב"ד טשעבין זי"ע, ובין הדברים הזכירו את התשובה הזאת שכתב ה'בית שערים' אל ה'כוכב מיעקב'.
נענה ואמר הרב מטשעבין, שיוסיף לו פרט חשוב אודות התשובה הארוכה הזאת, שהוא זוכר כי בעת שהתשובה הגיעה מה'בית שערים' אל אביו ה'כוכב מיעקב', התחיל אביו לעיין בה במשך שבועיים וכל אותו הזמן עיין ולמד רק את התשובה הזאת, ומרוב עמקות העיון שנכתבה התשובה, נתקף ה'כוכב מיעקב' בכאבי ראש עזים, עד שהיה מוכרח לקשור את ראשו במטפחת על מנת להקל מכאביו.
חריפותו ושנינותו, והתחילו לרודפו ולרדת לחייו. לחיבת הדברים נעתיק כאן משו"ת 'בית שערים' (ח"ג בתולדות המחבר):
הגה"ק רבי עמרם בלום זי"ע בעל 'בית שערים' נתמנה לרב בעיר חוסט, אמנם מעת שעלה לשם סבל הרבה מעמי הארץ ועזי פנים שבעיר, עד שככלות שנתיים ימים הוצרך לעזוב את העיר, ועבר לכהן בעיר אויפאלו.
זדים הליצוני עד מאד
עקב חריפותו הגדולה של רבי עמרם בלום, היו כמה אינשי דלא מעלי שלא יכלו לסבול את יצועי מיטתו. באחד הלילות קמו עזי נפש מתושבי העיר ודפקו על חלונות ביתו וקראו בקול בחוצפה: "עמוד ללמוד תורה! רבינו הקודם המהר"ם שיק למד כל הלילה וכבודו עסוק בשינה"...
כשמוע ה'בית שערים' את אשר הם דוברים, הרע נכנס לו מאוד ואמר: "עכשיו נודע לי הכוונה מדוע קראו לפלך זה 'מארמארא"ש', לפי שהוא מר במאוד מאוד, ולכן נשנית תיבת מ"ר פעמיים, כמו ירקרק תמר".
ספיקותי, כי הלא זהו ודאי שדבריי אלה יצאו מן הלב, ואם גם זה לא נכנס ללבם, על כרחך שחסר להם לב בשר, ויש להם לב אבן.
לימים כאשר ביקשתי מראשי הקהילה שיוסיפו לי על משכורתי החודשית מכיון שאינה מספקת את צרכי, ולא נענו לי ודחו את בקשתי, פשטתי את בזה אמר לשואליו: "אם עכשיו בשעת הדרשה הנאמרת השכם בבוקר, כשאני עוד לא כל-כך חכם ואתם עוד לא כאלו טפשים, עם כל זה אף אחד לא מבין ואינו שומע לי, מה יהיה אם אגיד את הדרשה אחרי הצרים, שאז אני אהיה הרבה יותר חכם מאז הבוקר כי דעתי מתיישבת יותר, ואילו אתם עמי- ארצות תהיו יותר טפשים, כך שאין שום מציאות שהציבור יבין את הדרשה"...
'זאכן וואס שטייט'
עד היכן גדלה חוצפתם ועזות רוחם, תלמד העובדא הבאה.
כך היה דורש ומוכיח בשער בתקיפות, עד שבא אליו פעם ראש הקהל ואמר לו שאינו יכול יותר לדבר נגד אנשים ולנקוב בשמם על פשעים שעשו. שאל אותו ה'בית שערים': אם כן, מה אני יכול לדבר? הרי זהו תפקידו של הרב להוכיח ולייסר את העם לילך בדרכי טובים? אמר לו ראש הקהל: "דער רב זאל זאגן נאר זאכן וואס שטייט אין ספרים" [כלומר, שיגיד רק מה שכתוב בספרים הקודמים בדרך דרוש ואגדה].
בדרשה הבאה פתח ואמר אחרי הפלפול, כשבא לומר את חלק התוכחה והמוסר:
"ראשי הקהילה ביקשו ממני לומר ינאר זאכן וואס שטייט, נו, דא שטייט א איד וואס זיין געשעפט איז אופן שבת, דא שטייט א איד וואס האט געמאכט א חתונה מיט תערובות אין קיין מחיצות' [בשפת האידיש תרגום המילה 'שטייט' היא גם לדבר שכתוב בספרים וגם לדבר שעומד, על זה אמר: כאן עומד יהודי שפותח את חנותו בשבת וכאן עומד יהודי שערך חתונה בלי מחיצות]"...
דבר שאינו נשמע
גם אחרי שעבר לעיירה הקטנה והנידחת אויפאלו, המשיך לנהוג בתקיפותו ובחריפותו בלי לשאת פנים לאיש, כפי שהיה נודע בשערים כמנהיג תקיף המעמיד את הדת על תילה בלי שום פשרות, ומשום כך גם שם היו לו כמה מתנגדים מבני הקהילה ומראשיה.
בעיקר היה מפורסם כמוכיח בשער ולא חת מפני איש. בדרשותיו הארוכות היה מרבה לייסר את שומעיו בשבט מוסר, אבל למרבה הצער לא הועילו דבריו להדריכם בדרך הישרה, ויוסיפו עוד שנוא אותו על דבריו.
ידועה אימרתו שאמר בכאב על דרשתו ב'שבת שובה', כי לכאורה היא מיותרת וללא צורך, שהרי בשלמא בשבת הגדול צריך הרב לדרוש לפני הקהל בענייני והלכות חג הפסח הממשמש ובא, אבל בשבת שובה הלא אין נוהגים לדרוש בהלכות יום הכיפורים וחג הסוכות, א"כ למה צריך המרא דאתרא לדרוש ברבים בשבת שובה?
אין זה אלא שהרבנים אין להם על מה לחזור בתשובה ביום הכיפורים, שהרי הם עסוקים בתלמודם בכל ימות השנה, לפיכך המה דורשים ברבים בשבת שובה, "און יעדער ווארט איז דאך א עבירה" [בשפת האידיש יש התבטאות כזו, שהמדבר דברים מיותרים עובר עבירה, כי חבל על דיבוריו היוצאים לבטלה ונופלים על אזנים ערלות], ממילא יש לו על מה לחזור בתשובה...
ויחד לבבינו
על פי דבריו הכואבים אמרתי לפרש בדרך צחות את דברי המדרש (תנא דבי אליהו פי"ז) "כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם הקב"ה ויקחו לי תרומה", ונלאו כל חכמי לב מלהבין את השייכות לאותו מעמד של קבלת התורה.
אמנם, באמת כלל ישראל קיבלו את התורה, אבל צריך לזה תנאי שיהיו מתקבלים על הלב ושיהיו דברי התורה נכנסים אל הלב, שיהיה לבני ישראל לב שומע, לב מאזין, לב מבין, לב פתוח כאולם, ודבק ליבנו במצותיך ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך.
לכן ציווה הקב"ה לבני ישראל שיבנו משכן להשראת השכינה ויצטרכו לתרום מזהב וכסף שבידם, ומכל איש אשר ידבנו "לבו" תקחו את תרומתי, ועל ידי זה יתברר אם אכן יש להם לב בשר או לב אבן...
לב אבן
בדרך צחות אמר פעם הגה"ק בעל 'בית שערים' זי"ע:
מעודי הסתפקתי ונצטערתי מדוע דבריי אינם נכנסים באוזן שומעת, ורבים מבני הקהילה - אינם מיטיבים דרכם. אני מהרהר שוב ושוב ביני לבין עצמי, הרי כלל גדול נקוט בידינו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ואם הדברים שאני משמיע כאן באזני הרבים אינם עושים רושם, משמע שאינם יוצאים מן הלב ולכך אינם נכנסים אל הלב, או שמא מחמת שאין לשומעים לב כלל ועיקר.
לב נשבר ונדכה
בעמדינו בפתחם של הימים הנוראים ולב כל אחד נשבר בקרבו ביודעו כי אין בידיו מעשים לבוא ליום הדין, כפי שאנו אומרים בנוסחאות התפילות של ימי הסליחות, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", "אתיתי לחננך בלב קרוע ומורתח בקש רחמים כעני בפתח", הרי לכל אחד אשר נשמה באפו יש לב נשבר ונדכה בימים אלו, וכידוע הקב"ה מחשיב מאד לבבות נשברים לצדקם במשפט.
בזאת חיזק אותם בדברי נוחם שרואים מכך עד כמה חביב וחשוב אצל הקב"ה לב נשבר ביום הדין, לכן עצם הדבר שאתם יושבים כאן ואומרים תהלים עם לב נשבר, הוא גופא עומד לכם לזכות גדולה לפני בוחן לבבות ביום דין.
כל זמן שמזקינים
מסופר על ה'בית שערים', שהיה מוסר דרשות שבת הגדול ושבת שובה משך ארבע שעות, תחילה בדברי פלפול ודרוש, ואחר-כך סיים בדברי מוסר ותוכחה. בעלותו על הדוכן למסור את הדרשה, התעטף בטליתו וכיסה בה את פניו, וכך היה דורש שעות ארוכות.
הציבור שלא שמעו לקולו כאמור וגם היו רעבים, כי הדרשה נמסרה לפני קריאת התורה ביום השבת, הלכו החוצה ועשו קידוש, אכלו לביתם לאכול סעודת שבת ואפילו הספיקו לישון, ואז חזרו לבית המדרש לקראת סיום הדרשה, בלי שהמרא דאתרא יבחין בצאתם ובבואם...
כששאלו אותו פעם למה הוא אומר את הדרשה דווקא לפני קריאת התורה כשכולם רעבים, ולמה לא ידרוש בשבת אחרי הצהרים בשעה שכולם אכלו וישנו לשובע, וכך ישמעו לקולו ויקשיבו לדבריו, השיב בדרך צחות על פי מאמר חז"ל הידוע (קנים ג, ו) "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין - דעתן מתישבת עליהן".
אבינו מלכינו
הרה"ק רבי שר שלום מבעלזא זי"ע (יא"צ כ"ז אלול) אמר פעם לבאר הכתוב (תהלים כ, י) "ה' הושיעה מושיע אותנו, א"כ למה צריך עוד ש"המלך יעננו ביום קראנו"?
בזה הסביר הרה"ק מבעלזא גם את הטעם שאנו מבקשים בימי הרחמים והרצון את כל בקשותינו בהקדמת "אבינו מלכינו", וכי למה אנו פונים להשי"ת דווקא בתואר זה? אלא על פי האמור, אנו מבקשים מאבינו שבשמים, שאתה הרי גם אבינו וגם מלכינו, אם כן אנא תדבר עם מלכינו שיקרע רוע גזר דיננו, שישלח רפואה שלימה לכל חולי עמך, כתבנו בספר סליחה ומחילה, וכן הלאה.
המלך יעננו
פעם אחרת שאל הרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע על הפסוק הנזכר, שאם אנו מבקשים "ה' הושיעה מושיע אותנו, א"כ למה צריך עוד ש"המלך יעננו ביום קראנו"?
גם זאת ביאר בקדשו על פי משל לחסיד אחד שנוסע אל רבו כדי לבקש ממנו להיפקד בדבר ישועה ורחמים, שלפני בואו אל הרבי הוא פונה ומבקש מהשי"ת, שאכן תבוא ישועתו במהרה, כדי שבשעה שהרבי יברכו בישועה אכן תתקיים ברכתו, ולא יתבייש הרבי חלילה מכך שתפילתו לא התקבלה.
זהו שאומר החסיד להשי"ת: "ה' הושיעה" - אנא ה', תביא לי את הישועה בעצמך, כדי ש"המלך יעננו ביום קראנו" - כדי שהרבי (המלך) יוכל לענות לי בביטחון שאזכה להיוושע כשאני מבקש ממנו, ולא יתבייש חלילה מכך שתפילתו לא התקבלה.
הסביר פה קדוש על פי משל, לאב שהיה מלמד את בנו, יחד למדו מקרא משנה ותלמוד. בכל אותם שעות אשר היה לומד עם בנו, התנהג עמו האב כמלמד לכל דבר, שאם הבן לא למד או לא התנהג כראוי, היה מענישו ומכהו כדי שילמד בחשק רב ובהתמדה גדולה. משסיימו ללמוד והלכו לביתם, חזר האב להתנהג אליו כאב באהבה ובחיבה, כרחם אב על בנים.
כך נשנה הדבר דבר יום ביומו, עד שכעבור כמה ימים פנה הבן אל האב בהיותם בביתם ואמר לו: "אבא, בבקשה ממך, השתדל נא אצל המלמד שלי שיפסיק להכות בי כל-כך"... [מקובל שמעשה זה היה אצל הרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע עצמו עם אביו].
והנה בימי הרחמים והרצון מתנהג עמנו אבינו שבשמים בחסידות ומוחל עוונות עמו, ואז אנו מפצירים בו ומבקשים ממנו: "השם" - בעת הנהגת הרחמים הגלויים הרמוזים בשם הוי"ה הקדוש, שאלותינו ובקשתינו, "הושיעה", הושיענו נא בזאת שתדבר עם "המלך", שבעת הדין כאשר יהיה בחינת 'המלך המשפט', גם אז נזכה ש"יעננו ביום קראנו", יתנהג עמנו כאב ויענה לנו לכל בקשותינו ומשאלותינו, כרחם אב על בנים.
באש, במים, במדבר
אפשר לראות בספרו שו"ת 'בית שערים' (או"ח סי' שט"ז) שנשאל על ידי רב אחד, שיש בעירו אינשי דלא מעלי שהוא מוכיח אותם ואומר להם דברי מוסר כדרבונות, אך הרשעים הללו אינם שומעים לו, ונפשו בשאלתו מה יעשה עמהם. כותב לו ה'בית שערים', כי הנה איתא במדרש (במדבר רבה פ"א ס"ז) "שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה התורה, באש, במים, ובמדבר".
והכוונה בזה: "באש", תחילה צריכים לומר דברי מוסר ותוכחה בהתלהבות ובאש קודש נגד עוברי עבירה, אך אם רואים שעדיין עומדים הם בסורם, צריכים לנהוג בהם בבחינת "מים" שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך (תענית ז.), והרב צריך לדבר אתם בבחינת 'תחנונים ידבר רש'.
אבל אם גם ההנהגה בדרך הממים אינה עוזרת להם, ינהג הרב בעצמו בחינת "מדבר" שהוא הפקר לכל (סנהדרין מט.), ויניח להם לעשות כאוות נפשם הקלוקלת, וכשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה (פסחים כב:), עכת"ד הנחמדים.