דחפתי. הדלת, עשויית שתי כנפיים של אלון שנאכלו שנים מרובות מן הגשם ומן הצינה, פתחה לי כדי שיעור אדם והחזירה חריקה ארוכה, כמי ששואל מהיכן באת ומפני מה נזכרת בי עכשיו. נכנסתי.
בן שלושים ושלוש הייתי אז, נשוי ואב לשני קטנים. למדתי שנים בישיבה, ואחר כך קיבלתי עלי רבנות זו מפני שהייתי סבור שעיר קטנה צריכה רב שאינו חושש להתחיל מן ההתחלה. יפה סברתי. רק לא ידעתי עד כמה התחלה יכולה להיות ישנה.
טיפין נפלו מן הגג לתוך קערת פח שהניח מי שהניח לפני שנים. חלון אחד היה חסר שתי שמשות, והקור נכנס דרכו כבעל בית. הספסלים עמדו עקומים, אחד על שלוש רגליים ואחד נשען על חברו. נגעתי בגב הספסל הקרוב. אבק נדבק באצבעותי. אמרתי, רבונו של עולם, כאן אמרו פעם "אמן יהא שמיה רבא", וכאן עומדת השממה, ומשרתת לה עכשיו קערה לקבל מי גשמים.
מאחורי שמעתי שיעול.
זקן צנום עמד בפתח, חבוש כובע פרווה שחוק, ומקל דובדבן בידו. "פתחת?" אמר.
"פתחתי."
"מי נתן לך רשות?"
נסתפקתי אם בעל הבית לפני או שומר. "שמי נחום פרוביין. שלחו אותי לשמש כאן ברבנות."
הזקן נתקרב אצל הספסלים והעביר אצבע על אחד מהם. "אם כן, רשות יש לך יותר ממני. אני יהודה קופרברג. בן שמונים ותשע. רשות אין לי, זיכרון יש לי."
כך הכרתי את יהודה.
לימים סח לי שאבות משפחתו נשאו בעול הבניין, ושנים רבות היה המקום מרכז תפילה ולימוד. בימי המלחמה נבזז הבית ונפגע, ולאחריה פתחוהו השרידים לזמן קצר, עד שעקרו רובם את דירתם מן העיירה.
***
אם אתם מבקשים לשמוע על רוז'ניצק שלפני המלחמה, אל תשאלו את ספרי העירייה. יהודה היה ספר העירייה, רק שדפיו היו מתחלפים אצלו בלי סדר. באמצע סיפור על אביו, ר' שמחה קופרברג, שהיה מן הגבאים ובני משפחתו השתתפו בבניין הבית, היה הזקן מפסיק ומספר על סוס קטן מעץ שאחיו לייבל גילף לו בסכין מטבח. אחר כך היה חוזר אל התקרה, אל מנורות הנחושת, אל שיעור משניות שבין מנחה למעריב, ופתאום שר שתי תיבות מן הניגון שהיו אומרים ב"קל אדון".
פעם שאלתי, "ומה היה אחר כך?"
יהודה מלל בידו את ראש המקל. "אחר כך? אחר כך יש הרבה אחר כך."
כל בני ביתו ניטלו ממנו במלחמה: אביו, אמו, לייבל ואחיותיו. מששבתה חרב נשאר יהודה בפולין, תחילה מפני שסבר שמי שהוא מן האחרונים מוכרח לשמור על משהו, ואחר כך מפני שיצאו השנים ואין אדם יודע אימתי החלטה נעשית לגורל. לא נשא אישה. עבד בחייט, אהב מרק שעורים סמיך ושנא שמזיזים כלי ממקומו. מיום שעמד על דעתו פחד מדבר אחד: שיגיע יום שבו יזכור ניגון ולא יהא לפניו אדם שיוכל למסרו לו.
"ואמך?" שאלתי פעם.
עמוק מכפי שמגעת אליו דעתו בכל יום. ושם, במקום שבו הזיכרון אינו סיפור שסיפרו לו כי אם דבר החקוק בנפש, נעשה הוא עצמו ראוי לזיכרון. מידה כנגד מידה. אדם אומר 'זכרני', והשמים משיבים לו: זכור."
רציתי להוסיף. לא הוספתי.
יהודה פתח את מחזורו וביסה בו את פניו. אחר רגע נשמע ממנו קול קטן, משונה, בקול ילד שמבקש את אמו מתוך שינה. המחזור נרטב במקום אחד. אחר כך התחיל הזקן לזמר, כמעט בלי קול, את שיר הערש ההוא. עד המקום ששכח. דווקא שם נסתתמו דבריו.
נטלתי את השופר.
התקיעה הראשונה יצאה צרה מעט ואחר כך נפתחה. הדפנות החזירו אותה. החלון החדש החזיר אור, הדלת החזירה חריקה, ויהודה הרים פתאום אצבע כאילו שמע בתוך הקול עוד קול.
לאחר התפילה אמרתי להם שגם בי עשה הקול את שלו. סבי היה בעל תוקע, ותקיעותיו בימי ילדותי היו משאירות את הבית שקט שעה ארוכה. שנים לא נזכרתי בזה כך.
עמד אריק ליד הספסל השלישי ולא מיהר לצאת. שאל אותי מהיכן לומדים הלכות תפילין. מאיר ביקש לדעת היכן ישב סבו. דוד אמר שיבוא למחרת לתקן את המדף האחרון, אף שכבר היה יום טוב ולא התכוון למלאכה אלא לאחר החג. כל אחד דיבר על דבר אחר. כך טוב.
***
בימים שבאו אחר כך נדלקו המאורות בבית הכנסת גם בערבים. היו שבאו להתפלל, היו שבאו לשיעור, ויש שבאו תחילה מפני שהיה חם בפנים ונשארו מפני שמצאו פסוק שהכירו מאיזה מקום. יהודה התחיל ללמד את נערי המקום את הניגונים הישנים. מאיר העמיד קופה לעניי העיר. אריק הביא את בנו. מאיר, להפתעת עצמו יותר מהפתעתנו, חדל לפתוח את חנותו קודם תפילת שחרית.
שבוע אחר ראש השנה נכנסתי בערב ומצאתי את אריק עומד אצל הדלת, בקבוק שמן בידו.
"נו?" שאלתי.
הוא הסתכל בציר, אחר כך בבקבוק. מן האולם נשמע יהודה מלמד ילד את תחילת "קל אדון".
אריק תחב את הבקבוק לכיסו.
הדלת חרקה.
עד היום איני יודע אם ביקשה תיקון, או שבירכה אותנו לשלום.
ידוע תדע - ידיעות מעניינות ממרחבי הש"ס
- "בעירובין (כא:) כתוב 'משל', ופירש"י - טעם."
- "המרחק בין המשואות שהשיאו לשם קידוש החודש היה ח' פרסה (ר"ה כג:)."
- "ברש"י (יומא יד:) מבואר ש'פייס' פירושו אסיפה."
- "בגמרא (יומא ל.) מוזכר 'סרך טבילה', ופירש"י 'לסרך ולתפוש בשם טבילה'."
לקבלת העלון בדואייל וכן לתרומות הנצחות והקדשות או להזמנת סיפורים יש לפנות ל - [email protected].