שמעו ותחי נפשכם

Rosh Hashanah
5787
Hebrew

הוראה למעשה

אדם צריך לדעת שכל אחד נידון לפי מעשיו, הן לטוב והן למוטב, ותמיד האדם וכל העולם כולו עומדים בכף מאזניים, כמ"ש רז"ל (קדושין מ' ע"א): "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". וזה לשון הרמב"ן (שמות י"ג מ"ז) בענין זה: "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, ואולם אם יעשה המצוה - יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון".

המקור בפרשה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב". פירש רש"י (איכה ג' ל"ח): "אמר ר' יוחנן, מיום שאמר הקב"ה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" לא יצאה רעה וטובה מפיו, אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב".

כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה.

העיקר הוא המעשה

כיובל שנים – מייצר תפילין

שוק "מאה-שערים" יושב לו בתוך חדר מלאכה זעיר הרה"ח ר' שבתאי וינברגר שליט"א ומכין "בתים" של תפילין לעם ישראל. כיובל שנים הוא עוסק במלאכת קודש זו. במהלך השבוע ניתן לפגוש אותו בשטיבלאך של "מאה-שערים" ובבית כנסת "סטמר" ברח' יואל שבירושלים. בכל מקום שנמצא, הוא מפיח רוח חיים בקרב המתפללים. בפנים מאירות ר' שבתאי מארגן מניינים ואף משמש פעמים רבות כשליח ציבור. אנשים נהנים לשהות במחיצתו.

במהלך "הימים הנוראים" בין כסה לעשור, ביקרתי אותו בבית המלאכה שלו שדחוס בכלי עבודה ובארץ הקודש והוא זכה להקים משפחה לתפארת. ממול השטיבלאך של "מאה שערים" הוא פתח חנות קטנה וממנה הפיץ והחדיר את התודעה הראויה לבורא עולם ומנהיגו. שלטים גדולים היו מוצבים מחוץ לחנות ובתוכה, שעליהם נכתב כיצד אמורים להגות את שמו של ה' יתברך.

"אבי ז"ל היה במלחמת העולם השניה בצבא ההונגרי" החל ר' שבתאי לספר "ופעם אחת הוא שמע כיצד הכריזו את השם של המפקד בקרב החיילים. כולם היו צריכים לקום כשהכריזו את שמו של אותו צורר. או אז פנה אבי לחבר שעמד לידו ואמר לו: "כנראה שבגלל שאנו לא מזכירים את שם ה' בכבוד הראוי, נאלצים אנו לקום לשמע שמו של הרשע הזה"... ומאותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להשריש בעם ישראל את הערך העליון של אמירת שם ה' בכבוד הראוי.

בשואה איבד אבי את אשתו ושני ילדיו. לאחר כשנסתיימה המלחמה הוא עלה לארץ והתיישב בשכונת "מאה-שערים" ושם נשא אשה בפעם השניה. בסייעתא דשמיא נולדו לו עשרה ילדים. המסר שאותו הוא השתדל להעביר היה, שלפני שמזכירים את שם ה' בתפילה או בברכה, צריך לעצור לרגע ורק אז לבטא בפה את שם ה' בהדגשה מיוחדת באימה וביראה".

ובנקודה זו פסק ר' שבתאי את שטף דיבורו. הוא נעץ את עיניו בחלל האויר ושקע בהרהורים. ואז לאחר רגע הפטיר ואמר: "אכן אבי היה יחיד ומיוחד בכל הנוגע לעורר יהודים להגות את שמו של מלך מלכי המלכים בכבוד הראוי לו".

"אקום באשמורת לשפוך שיח"

הנהגותיו של הגה"צ רבי משה וובר זיע"א בראש השנה

היה מתפלל את תפילת ערבית של ראש השנה באריכות רבה ומתוך בכיה חרישית.
במשך שעה ארוכה היה מברך אנשים לאחר תפילת ערבית לכתיבה ולחתימה טובה.
בשעת סעודת החג, היה מקפיד ללמוד פרקי משניות של ראש השנה.
הקפיד לקום לפני אשמורת הבוקר בכדי שלא לישון בשעות היום של החג.
היה מקפיד שלא לערוך קידוש לפני תקיעת השופר.
היה נוהג לומר דברי כבושין בבית הכנסת בדמעות לפני תקיעת השופר.
לאחר סעודת החג ביום, היה חוזר לבית הכנסת על מנת לסיים את אמירת ספר התהילים.
לקראת סיום החג, היה עורך התועדות חסידים בבית הכנסת ושם היה מעורר את הקהל בעניני עשרת ימי תשובה.
במשך כל החג היה לובש לבוש ירושלמי לבן.

מערכת שמעו ותחי נפשכם מאחלת לקוראי העלון ולכל עם ישראל כתיבה וחתימה טובה

מאמרותיו - של הגה"צ המשפיע רבי משה ובר זיע"א

"ורוחצין ומסתפרין ... לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס"

"ורוחצין ומסתפרין" על פי המדרש - כי מי גוי גדול וכו', איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלקיה, פירוש, מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים וכו', אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים וכו' ואוכלין ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס". (טור אורח חיים סימן תקפ"א)

דברי הטור הללו לכאורה מעוררים תמיהה: מה שייך ענין של "נס" בראש השנה. וגם אם נגיד שצריכים ישראל בעת הזאת נס, עדיין לא מובן מהיכן הם יודעים כל כך בבירור שיעשה להם נס, (וכפי שהדבר נלמד מכך שנאמר על ישראל שהם יודעים אופיו של אלקיהם) והלא ידוע שאין סומכין על הנס.

אפשר לבאר תמיהה זו על פי דברי הזוה"ק (ח"ג צ"ט ע"א) וזה לשונו: "רשו אתייהיב לההוא ממונה בית דין לאנעלה על בי דינא פיתחא וכו' ולית רשו לבי"ד לדחייא ליה בגין כי אני ה' אוהב משפט וכו', ואע"ג דקוב"ה רחים ליה לדינא וכו', נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו פקיד למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי". (ותרגומו: רשות ניתנת לממונה בית הדין להכנס לבית הדין ואין רשות לדחות אותו, כי אני ה' אוהב משפט, ואף על גב שהקב"ה אוהב משפט, מנצחת לבסוף אהבתו לבניו את אהבתו למשפט ובשעה שהממונה קם לדבר על עם ישראל מצוה הקב"ה לתקוע בשופר בכדי לעורר רחמים). רואים מכאן שההנהגה של הקב"ה עם ישראל, היא הנהגה ניסית, כי מנצחת אהבתו לישראל את האהבה שלו למשפט. וזהו שאמרו במדרש: "עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים" על ידי תקיעת שופר.

וניתן גם לומר שענין הנס שבראש השנה הוא על דרך מה שכתוב: "והאלקים נסה את אברהם", ומפרש המדרש רבה שהוא כמו שכתוב: "נתת ליראיך נס להתנוסס" בשביל לנסותם בעולם בכדי לגדלם בעולם, כנס הזה של הספינה המתנוסס על הספינה.

גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם וכו' וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם השוכחים את האמת בהבלי הזמן", שענין התשובה הוא להתעורר מהשנה ולזכור מי בראנו לכבודו. ועיין בשערי תשובה לרבנו יונה בתחילתו בשם המדרש, משל על ענין התשובה כמו שיוצא מבית האסורים עיין שם, וכמו שעל ידי תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל נפטרו עבדים לבתיהן (ראש השנה ח, ב), כמו כן על ידי תקיעת שופר בראש השנה נפטרו מלהיות עבדים ליצר הרע, וכמו שאיתא בספר התניא (פרק לא) שענין התשובה הוא כמשל בן המלך שהיה בשביה וכו' ויצא לחופשי אל בית אביו המלך, עיין שם. ועיין במסכת יומא (דף פו, ב): "אמר רבי יוחנן גדולה תשובה במקרבת את הגאולה, שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, מה טעם ובא לציון גואל, משום דשבי פשע ליעקב", ואפשר לומר דכמו שעל ידי תשובה יוצא מבית האסורים והשבי שייך ענין של "נס" בראש השנה. וגם אם נגיד שצריכים ישראל בעת הזאת נס, עדיין לא מובן מהיכן הם יודעים כל כך בבירור שיעשה להם נס, (וכפי שהדבר נלמד מכך שנאמר על ישראל שהם יודעים אופיו של אלקיהם) והלא ידוע שאין סומכין על הנס.

ולפי הנ"ל יובנו דברי התוספות (ראש השנה לג, ב) בשם הערות שתוקעין מאה קולות בראש השנה כנגד מאה פעיות דפעיא (צוחות שצוחה) אמא דסיסרא, לכאורה איזה שייכות פעיותיה דאם סיסרא לתקיעות דראש השנה.

ואפשר שרמזו בכאן כמו שנאמר מאויבי תחכמני, דכמו שאמא של סיסרא צעקה מאה קולות על שבנה נשבה לבית ישראל כמו כן אנו תוקעים מאה קולות על שנשבינו בבית האסורים של היצר הרע על ידי העונות כנ"ל: "דענין התקיעה היא צעקה מעומק הלב שאין כלי הדיבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד" (לשון לקוטי תורה האדמו"ר הזקן נ"ע פרשת אתם נצבים), ולהבדיל אלף הבדלות בין טומאה לטהרה, כמו שאם סיסרא צעקה על בנה שנשבה בין ישראל, כמו כן "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' כי איננו", ועל ידי התשובה נזכה לסיפא דקרא "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ושבו מארץ אויב וגו' ושבו בנים לגבולם."

פסוקי מלכויות זכרונות שופרות

זה לשון התוספות במסכת ראש השנה (לב, ב דבור המתחיל מתורה ומסיים בנביא): "ואם תש, תאמר דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיף מכתובים וכו'. ויש לומר משום קראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאי" עד כאן לשונו. (כלומר תוספות שואלים מדוע בתפילת המוסף מקדימים פסוקים של הכתובים לפני הפסוקים של הנביאים כי הרי פסוקי הנביאים חשובים יותר. והם מתרצים שפסוקי התהילים משלי ואיוב קדמו לפסוקי הנביאים)

לולא דברי התוספות, אפשר לומר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לפי הסדר של הפסוקים שפסוקי תורה ופסוקי כתובים שמזכירים כאן על פי רוב מדברים מהעבר או מההווה, מה שאין פסוקי אלו נביאים מדברים על העתיד לבוא, וכל ברכה מהשלוש ברכות מסתיימת בסופה בתפילה ובקשה על הגאולה העתידה, בשביל זה סמכו פסוקי נביאים בסיום הברכה כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה.

היום הרת עולם וגו' אם כבנים אם כעבדים (תפילת מוסף)

אפשר לפרש תפילה זאת על פי מה שכתבו התוס' (קידושין ט"ז ע"ב) בדיבור המתחיל "מה לסימנים" וזה לשונו: "דגבי אדון שייך שינוי הגוף - גורם הוצאה, דאין זה הגוף שקנה. אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף, דלעולם הוא אביה, אחר השינוי כמו קודם השינוי". וזהו שאנו אומרים איפוא "אם כבנים", כלומר, גם אם נפגמו נפשותינו על ידי עבירות של לא תעשה, ונעשה שינוי הגוף, אנו מבקשים שירחמנו כרחם "אב על הבנים" כי נשאר אב אף לאחר השינוי.

ואת המילים "ואם כעבדים", יש לפרש על פי דברי התוס' שם (י"ז ע"א) דיבור המתחיל "חלה" וזה לשונו: "דאין לדמותם (שכירים מלמדי תנוקות) כלל לעבד עברי, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו, הלכך חלה שלש שנים - אינו חייב להשלים וכו', אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרוויח". ולכן אנו מבקשים בנוגע למצות עשה שלא קיימנו, שיהא נחשב כאילו עשינו, כלומר, שיחשיב אותנו כעבדים שנוטלים שכר אף אם לא השלימו מלאכתם.

טור אורח חיים סימן תקפ"א

וז"ל: ורוחצין ומסתפרים על פי המדרש כי מי גוי גדול וכו' איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים, אבל ישראל אינם כן, אלא לובשים לבנים ואוכלין ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס וכו'.

ויש לשאול לכאורה מה שייך לכאן נס, ואם צריכים נס איך יודעים כל כך בבירור שיעשה להם נס, שאומר על זה שישראל יודעים אופיו של אלקיהם הלא ידוע שאין סומכין על הנס.

ואם ניתן לבאר את זה על פי דברי הזוהר הקדוש "רשו אתייהיב לההוא ממונה בית דין לאנעלה על בי דינא פיתחא וכו' ולית רשו לבי"ד לדחייא ליה בגין כי אני ה' אוהב משפט וכו' ואע"ג דקוב"ה רחים להו דינא וכו' נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא ובשעה דסנטירא קם למטען מלין עלייהו פקיד למתקע בשופר בגין לאתערה רחמי"

רואין מכאן שההנהגה הקב"ה עָם עַם ישראל היא הנהגה ניסית אשר אהבת הקב"ה את עם ישראל גוברת על אהבת המשפט, וזהו שאמרו במדרש עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים על ידי תקיעת השופר.

תקיעות של ראש השנה

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תר"ת תר"ת תר"ת לפי ששלש פעמים תרועה נאמר בתורה, שתים בראש השנה ואחד ביום הכיפורים של יובל, ומפי השמועה למדו שהן למדים זה מזה(שלחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תקצ סעיף א, לפי הרמב"ם הלכות שופר פרק ג הלכה א).

אפשר לומר שהתורה מרמזת לנו בזה שענין השופר בראש השנה הוא ענין התשובה, כמו שאיתא ברמב"ם הלכות תשובה (פרק א הלכה ד): "אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם וכו' וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם השוכחים את האמת בהבלי הזמן", שענין התשובה הוא להתעורר מהשנה ולזכור מי בראנו לכבודו. ועיין בשערי תשובה לרבנו יונה בתחילתו בשם המדרש, משל על ענין התשובה כמו שיוצא מבית האסורים עיין שם, וכמו שעל ידי תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל נפטרו עבדים לבתיהן (ראש השנה ח, ב), כמו כן על ידי תקיעת שופר בראש השנה נפטרו מלהיות עבדים ליצר הרע, וכמו שאיתא בספר התניא (פרק לא) שענין התשובה הוא כמשל בן המלך שהיה בשביה וכו' ויצא לחופשי אל בית אביו המלך, עיין שם. ועיין במסכת יומא (דף פו, ב): "אמר רבי יוחנן גדולה תשובה במקרבת את הגאולה, שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, מה טעם ובא לציון גואל, משום דשבי פשע ליעקב", ואפשר לומר דכמו שעל ידי תשובה יוצא מבית האסורים והשבי שייך ענין של "נס" בראש השנה. וגם אם נגיד שצריכים ישראל בעת הזאת נס, עדיין לא מובן מהיכן הם יודעים כל כך בבירור שיעשה להם נס, (וכפי שהדבר נלמד מכך שנאמר על ישראל שהם יודעים אופיו של אלקיהם) והלא ידוע שאין סומכין על הנס.

סיפור לשבת

חוט של חן

נזל, החייט הפשיסחאי, ישב רכון על גבי הבגד; תקע את המחט ושלף, סימן בגיר וחיבר בסיכות, ישר גוו הכפוף ונאנח, עיניו סקרו את ערמת הבדים המונחת בכעין בלילה על השולחן. בדים אלו לאחר שיבקעו יגזרו, יחוברו בסיכות וידקרו במחט, יהפכו לבגדי כבוד ותפארת.

כי על כן ידוע ענזל בידיו העושות נפלאות. כל חתיכת אריג פשוט, יוצאת מבין אצבעותיו בדמות בגד משמח לב אנשים. ומחמת ששמו של אומן מיומן מתפרסם לטובה, נתדפקו על דלתותיו בני פשיסחא לכבד את החגים והמועדים במלבוש המכבד בעליו, היוצא מתחת ידיו של החייט האומן.

ויהי היום ועל בית ענזל החיט התדפק שליח מן השררה. מגפיים מצוחצחים לרגליו, כובע שעיר לראשו וחרב בנדנה תלויה על מתניו. נבהל ענזל למראה האורח ולבו האיץ פעימותיו עד שזה פתח פיו והרגיעו: בא הוא בשליחות הפריץ, אדונו, ששב זה עתה מארץ צרפת, שם ביקר בבתי יוצר משוכללים ומפוארים וקנה לעצמו אריג צמר משובח שופרא דשופרא. דמים הרבה פיזר הפריץ על חתיכת האריג, ומוכן הוא אף לשלם בעין יפה עבור תפירת המעיל. וכיון ששמעו הטוב של החיט היהודי הגיע לאזניו, ראה לנכון למסור את העבודה בידיו, אך יזדרז ויתקין את הבגד טרם "חגא".

סיים שליחו של השררה דבריו, והניח על השולחן את האריג הארוז יפה. רטטו ידיו של ענזל מחמת התרגשות והנאה. בחלומותיו הוורודים לא ראה עצמו ממשש אריג יקר כל כך, כל שכן, תופר ממנו בגד, על אחת כמה וכמה עבור הפריץ הנכבד, מושל העירה - השררה שכל בני המקום מתייראים הימנו. נטל ענזל את האריג, הטמינו בארון במקום של כבוד וכבר מנה בראשו אותם חפצים נצרכים שיוכל לקנות מן הפדיון הנאה.

ימים אלו שענזל גזר, איחה, חיבר, העמיד והשלים את המעיל, ימים טובים היו לו כמוהם לא ראה מימיו. ביום השלישי בהיות הבוקר, כאשר עמד להשלים את מלאכתו, נכנס שכנו הסנדלר לשאול הימנו מעט דבק. ראה הסנדלר כי פני ענזל צהובות שלא כתמול שלשום, תהה על כך בלבו ושאלו לפשר דבר. חייך ענזל כמי שזכה בזכיה גדולה והפטיר דרך גדלות:

שמעני - אמר לבסוף הסנדלר - אני במקומך, ירא הייתי מעט..

"מוזר שלא שמעת עד הנה... הפריץ מסר בידי אריג אותו רכש במו ידיו בפריז שבצרפת, אריג זה בידי נתן כדי שאתקין לו בגד ליום אידם". לטש הסנדלר עיניו בענזל שכנו, ומבט מבוהל זה העביר למעיל התלוי על קולב, מגוהץ ומצוחצח, הוד והדר. "שמעני - אמר לבסוף הסנדלר - אני במקומך, ירא הייתי מעט.. כלומר, אין בלבך שום יראה נוכח אחריות שכזו?" צמצם ענזל ראותו כנעלב, סובב באצבעו כנגד שכנו והפטיר:

הצריך אני להעיד עלי מה שהבריות יודעות? אומן במלאכתי אני ולא לחינם פנה אלי הפריץ". יצא

התפירה. כאשר שלמה המלאכה, לבש החייט בגדי יום טוב, ארז יפה את המעיל ויצא לדרך לעבר בית הפריץ. ענזל נתקבל באחוזה על ידי משרת לבוש בגדי שרד. הוא הורה לו להמתין עד שהוד כבוד השררה יואיל לצאת אליו. ישב ענזל על כסא מפואר והביט בעינים פקוחות לרוחה במיני פאר אשר בבית הפריץ. עודו לוטש עינים בתימהון והוילון הוסט הצידה. הפריץ נכנס החדרה ונטל את הבגד מידי החייט.

"המתן נא - אמר הפריץ - ואלבש את המעיל כדי להווכח אם עכן ענית על ציפיותי". ענזל רשם בלבו כל פרט ופרט מה ששמע ומה שראה באחוזה, ובפרט דיבוריו של הפריץ שדיבר אליו ממש, כדי שיוכל לשחזרם באזני קרוביו ומכריו.

בזהירות גלל ענזל ראשו מן הבגד הסותם עיניו, צררו בידים רועדות, נגב את דמעותיו המלוחות בכפתו

אך הנה מדד הפריץ את המעיל, עמד מול המראה המוזהבת ופניו אדמו מכעס ומחרון. לבו של ענזל החל לטלטל בקרבו כמטוטלת השעון. פניו חורו כפני בר מינן ושיניו דא לדא נקשן, כאשר הפריץ השליך מעליו את הבגד, ירק פעמיים והצטווח: "ביש גדא עלוב! איכה נטלת את האריג היקר להשחית?! הבגד הוא זה?! כסות נמבזה לכלב חוצות..., ענזל לא זכר מי השליכו החוצה ומי סתם ראותו. כאשר שב לעשתונותיו ראה עצמו עומד מחוץ לשערי האחוזה והמעיל היקר מלפף ראשו כמין סחבה מחניקה.

בזהירות גלל ענזל ראשו מן הבגד הסותם עיניו, צררו בידים רועדות, נגב את דמעותיו המלוחות בכפתו וכאבל אשר אפר מקלה על ראשו, פסע פסיעות של עליבות אל עבר ביתו.

זה שבועות מספר אשר ענזל החיט, רתוק, לא עלינו, למטתו. יש אומרים כי הצינה אחזתו ויש אומרים כי מרוב עבודה עיף והוכרע. אך הוא ואשתו יודעים את האמת. חיותו נטלה, רחמנא לצלן, ממנו, בשל אותו מאורע ביש גדא בבית השררה. מחמת שברון לב, שוכב הוא במטה. קשה לו להניע איבריו ורק גונח הוא וגונח. ובינתים, כאשר המפרנס בבית שובת, מתרוקנות אט אט הממגורות ומזונות חדשים לא נכנסים פנימה. יום בא ויום יוצא, הלחם אוזל, אך תאבון התינוקות אינו פוחת.

רואה זוגתו של החיט כי צרתה צרה, עומדת היא אצל מיטת בעלה ובוכה: "אסור לו לאדם להשבר ולשבור מטה לחם בני ביתו, בגין מאורע של מרעין בישין. צא ממיטתך ועמוד על רגליך". גונח ענזל ה' לנגדי תם ואינו משיב. פוצרת בו אשתו: "הנה שכנינו ומכרנו, בהיות חלילה הצרה בביתם, הולכים הם אל הצדיק רבי ירחמיאל, בנו של 'היהודי הקדוש'. התאזר אף אתה עוז, ולך אליו, ספר לו דבר צרתנו אולי יש תקוה". דברים אלו נכנסו ללב החיט השבור. הוא נטל ידיו, הציג רגליו על הרצפה, התלבש והכין עצמו ללכת לצדיק.

בעמדו לפניו סיפר לפי בקשת הרבי כל אשר קרהו, למן היום אשר הובא האריג מבית הפריץ לידיו. הרבי שמע את דברי פיו עד תומם אחר הורה: "שוב לביתך, ובבואך, טול את המעיל, פרום את תפריו ושוב לחבר את התפרים כפי שהיו, אחר קחהו ושאהו אל הפריץ". יצא ענזל את חדר הרבי, שב אל ביתו ופיו חתום. ראתה אשתו כי פניו קדורניות ושפתיו קפוצות והחלה חוקרת אותו על אודות קורותיו בבית הרבי. בתחלה התחמק ענזל ממתן תשובה אך בהרבותה להפציר בו, אמר לה, כי אין בדעתו לקיים דברי הרבי. עצה משונה יעץ, לא מתקבלת על הדעת.. אך האשה אמונה יותר היתה על אמונת חכמים ובשמעה דבריו נתמלאה עברה על בעלה: "פתי יאמר כך - אמרה - כלום מבין אתה מחשבתו של הרבי? קום מהר ועשה כפי שצוה אותך!"

"יפה, יפה תקנת את המעיל!"- שמע ענזל קולו

לא היתה לו לענזל ברירה. ושוב אנו רואים אותו צועד אל עבר האחוזה והמעיל המיועד לפריץ בידיו. אך שונה היתה הליכה זו מהליכה ראשונה. אז פסע שמח וטוב לב, לבו מלא בהכרת ערך עצמו ועבודתו. עתה הלך בפיק ברכיים, בלב כנוע ומושפל ועיניו נשואות השמימה, בתחינה. נכנס ענזל אצל הפריץ כמי שעומד לפני שופט מחמיר, מצפה לגזר דין נורא. אך ראה זה פלא. "השררה" קיבלו בחביבות, נטל מידיו את המעיל, החליקו בהתפעלות ומדדו לפני המראה. "יפה, יפה תקנת את המעיל!"- שמע ענזל קולו. הפריץ לא הסתפק בהתפעלותו, אף שלח לקרוא לגרפית שתראה את המעיל המהודר שתפר האומן היהודי.

כאשר יצא ענזל מבית הפריץ, לא ידע נפשו מרוב תדהמה, ברכיו עדיין רעדו אבל מהתרגשות ושמחה. צררו בארנקו מנויים וצרורים כמה שטרות מבריקים, שכר מלאכה שאין בו לבייש אפילו את החייט הגדול בפטרבורג. כאשר נכנס לביתו, הכירה האשה מיד כי פני בעלה אורו. כאשר ספר לה את המאורע המפליא, האיצה בו ללכת לרבי ירחמיאל, להודות לו על העצה המופלאה ולהתברך מפיו הקדוש. ענזל עשה מבוקשה בשמחה רבה. עוד באותו יום הלך אל הרבי וסיפר לו את השתלשלות המאורעות.

"רבי - סיים ענזל והוא כולו פליאה - איך יתכן כי אותו בגד שלא מצא חן בעיני הפריץ בתחלה, כל כך ישר בעיניו בפעם השניה? והלא שום שינוי לא עשיתי כלל..." חייך אליו הרבי והסביר: "כאשר הגשת לפריץ את המעיל בראשונה, היה לבך מלא ביהירות והכרת ערך עבודתך.. גאוה אין לה חן, על כן לא הוטבה בעיני הפריץ... אך כאשר נשבר לבך בקרבך, בקשתי ממך לפרום את הבגד שנתפר בגאוה ולחברו מחדש בלב שבור וכנוע. ולזאת מצא הבגד חן בעיניו..."

מבט לאירועי השבוע

ניסים מופלאים היו פה

שבוע שעבר זכיתי להעביר שיעור ולהתוועד בעיר אשקלון. היה זה לרגל יום חי באלול - יום ההולדת של שני המאורות הגדולים: מרן אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש, ונכדו הרוחני, האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, רבי שניאור זלמן מליאדי.

באחד מבתי חב"ד בעיר ביקשו ממני להתוועד עם המקורבים, והייתה זו באמת התוועדות מרוממת ועילאית, בסייעתא דשמיא. ההתוועדות הסתיימה בשעה מאוחרת מאוד. בסביבות ארבע לפנות בוקר. הייתי בדרך חזרה לירושלים, כשאשתי יושבת לצידי, ופתאום אני שומע "בום". כמובן שלרגע נבהלנו מאוד, אבל מיד הבנתי שהתפוצץ לי גלגל. מדובר היה בגלגל הקדמי הימני. נאלצתי לסטות הצידה ולמצוא מקום בשולי הכביש, עד כמה שניתן במקום בטוח, ואז ניסיתי להזעיק את ארגון "ידידים" שיבואו לעזור לי, משום שלא היה לי גלגל רזרבי. כשניסיתי באמצעים הפשוטים לנפח את הגלגל המפוצץ, הבנתי שאין שום אפשרות לנפח אותו - הוא כבר היה קרוע לגמרי. לרובה צערי, למרות הרצון הטוב של אנשי הארגון - ואני חייב לציין לזכותם שהם בדרך כלל עושים עבודת קודש ומסייעים במסירות נפלאה - במקרה שלי לא זכיתי שהם יגיעו. זה היה באזור שבין כביש תל אביב לירושלים, ובפועל, למרות כל הרצון הטוב שהיה להם, נתקעתי שם עד השעה שמונה וחצי בוקר. סופו של דבר הגיע נהג אחד שסייע לי להוציא את הגלגל המפוצץ, נסע איתו לפנצ'רייה שהייתה בקרבת מקום, ובינתיים, כמובן, היא כבר נפתחה, כי היה זה בסביבות תשע בבוקר. לאחר מכן הוא חזר והרכיב לי את הגלגל מחדש. ברוך השם, עברנו את כל האירוע הזה בשלום.

בתוך כל האירוע הזה נזכרתי בדבר חשוב מאוד - כיצד צריך תמיד להסתכל על החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו, גם בתוך מצב שלכאורה נראה לא טוב.

כשישבתי שם על המעקה שבצד הכביש ולא ידעתי מה לעשות, התחלתי להתבונן ולראות כמה חסדים גדולים ה' עשה איתי באותם רגעים. ואני חייב לשתף את הקוראים באותם חסדים גדולים, ולהודות לשמו יתברך לעד על כל מה שעשה, ואני מתפלל שימשיך לעשות לי ולכל עם ישראל רק ניסים וחסדים.

ראשית: כשמתפוצץ גלגל, הדבר עלול לגרום לכך שהרכב יאבד שליטה ואפילו יתהפך. הדבר מסוכן במיוחד בכביש סואן, כפי שהיה בכביש שבו נסעתי. אמנם בארבע לפנות בוקר התנועה יחסית דלילה, אבל עדיין מדובר בסכנה גדולה.

ועוד דבר: נזכרתי במשהו שממש החסיר פעימה מליבי.

ביום שישי האחרון, ימים ספורים בלבד לפני האירוע הזה, חזרתי מהעיר טבריה, שעות ספורות לפני כניסת השבת, ונסעתי בכביש הבקעה. מי שמכיר את כביש הבקעה יודע שמדובר בכביש שבחלקים רבים ממנו יש מעט מאוד יישובים יהודיים, ובאזורים מסוימים יש נוכחות ערבית חזקה מאוד. חשבתי לעצמי: איזה נס גדול עשה איתי הקדוש ברוך הוא בכך שדווקא ביום שישי ההוא לא התפוצץ לי גלגל. בסך הכול עברו שלושה או ארבעה ימים מאז. אם חלילה זה היה קורה שם, קודם כול לא הייתי יודע את מי להזעיק, וגם אם הייתי מזעיק מישהו - מי היה יכול להגיע אליי? הרי נשארו רק כשעתיים, אולי שעתיים וחצי, עד כניסת השבת. הייתי עלול להישאר תקוע שם, כמו אדם שנמצא בין השמיים לארץ. איזה נס גדול עשה איתי ה' שזה לא קרה דווקא באותו יום שישי.

ונס נוסף: בהשגחה פרטית מופלאה, הגלגל שהתפוצץ היה הגלגל הקדמי הימני.

הדבר הזה היה משמעותי מאוד, משום שבבוקר, כשהתנועה בכביש הראשי כבר הייתה סואנת מאוד, היה הרבה יותר קל ובטוח להוריד את הגלגל הימני שפונה לשולי הכביש ולהחליף אותו בגלגל אחר. אילו היה זה חלילה הגלגל השמאלי, היה כמעט בלתי אפשרי לטפל בו בצורה בטוחה, משום שהמכוניות דוהרת בכביש ונוסעות קרוב מאוד לצד השמאלי של הרכב. ואז הבנתי עד כמה הקדוש ברוך הוא סובב את כל הדברים הללו בהשגחה פרטית.

ובעיניי, יש כאן תובנה גדולה לחיים. גם כאשר קורה לנו דבר בלתי צפוי, דבר שלכאורה על פניו נראה לא טוב - אנחנו יודעים בעצם ש"אין רע יורד מלמעלה". אבל לא רק שצריך לדעת שאין רע יורד מלמעלה, צריך גם לחפש ולמצוא את הטוב שנמצא בתוך מה שנראה לנו כרע. תמיד אפשר למצוא את הטוב. במקרה שלי זה היה אולי קל לראות את זה, אבל גם במקרים אחרים - ובעזרת השם שלא יהיו, ושיהיו לכולנו רק דברים טובים - עדיין זו המשימה שלנו: תמיד להסתכל ולחפש את הטוב.

נלמד מיוסף הצדיק. כך מלמדים אותנו חז"ל, וכך מבואר בזוהר הקדוש - ללמוד מיוסף ומאחיו כיצד גם לאחר כל מה שעבר עליו, הוא הכיר בכך שמתוך כל אותם אירועים יצאה לבסוף הישועה, והוא נעשה למלך. גם אנחנו יכולים ללמוד מכך: אם תמיד נודה לה' על הטוב, ונראה את החסדים שהוא עושה איתנו, נזכה בעזרת השם להיות בבחינת "מלכים" - אנשים שמרגישים את מלכותו בחייהם.

והנה אנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה. אני חושב שעם התובנה הזאת אפשר להסתכל על כל האירועים שהתרחשו לנו בשנה החולפת, ולהבין שגם באותם אירועים שנראו לכאורה לא טובים - תמיד היה בהם טוב, תמיד הייתה בהם השגחה, ותמיד היו בהם חסדים שאולי לא ראינו באותו רגע. ולכן אנחנו צריכים להודות לה' על כל הטוב שעשה איתנו בשנה החולפת, ולבקש ממנו שבשנה הבאה נזכה לשנה טובה, מתוקה ושמחה. אבל לא רק שתהיה שנה של דברים טובים - אלא שנזכה לכך שהטוב יהיה גלוי, לא מכוסה ולא נסתר, אלא גלוי לעיני כל.

והדבר החשוב ביותר: שנזכה כבר לראות בעינינו את הדבר הגדול ביותר - את משיח צדקנו, את גילוי כבוד שמיים, ואת הטוב הגדול שהקדוש ברוך הוא מכין לנו. שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, שנה של ניסים גלויים, חסדים גלויים, בריאות, שמחה, ישועות, ובעיקר - שנזכה לראות את הגאולה השלמה במהרה בימינו. אמן.

הנחת תפילין בתא הטייס

אלעד לוי הקברניט מניח השבוע תפילין בתא הטייס

טיסה בקולומביה הסתיימה ברגע יהודי מרגש במיוחד

במהלך הטיסה, שליח חב"ד הרב לוי וענונו שמע את הקברניט מציג את עצמו בשם אלעד לוי. בסיום הטיסה התברר לו כי הקברניט יהודי. הרב וענונו ניגש אליו, והשניים החלו לשוחח. ומהר מאוד הפך המפגש המפתיע לרגע של חיבור עם הנחת תפילין בתוך תא הטייס.

אלפי קילומטרים מהארץ, בין שמיים לארץ, שני יהודים נפגשים - ונקודה יהודית אחת נדלקת. כי לא משנה באיזו מדינה נמצאים, באיזה גובה טסים או לאן הדרך מובילה - הנשמה היהודית תמיד יודעת למצוא את הדרך הביתה.