רֹאשׁ הַשָּׁנָה - וְאֵיךְ וְתַתְּמִימָה בּוֹכָח!
הגאון רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – לצאת זכאי בראש השנה
כל אדם מתפלל ומייחל לעבור את הדין בראש השנה ולצאת בו זכאי, אך יתכן מצב שבו אדם יוצא זכאי בראש השנה במשך כל חייו, ולמרות זאת, כאשר יבוא לעולם הבא, מצבו יהיה ביש. בהקשר לכך יש משל נאה ששמעתי פעם מפי יהודי ירושלמי:
ראובן ושמעון, שני חברים, רכשו בעת ובעונה אחת רכב חדש. כעבור עשור הם נפגשו, ועיני שמעון נפערו מתדהמה: בעוד שרכבו שלו נראה כמו גרוטאה, רכבו של ראובן נראה כאילו יצא זה עתה מפס הייצור." מה, כבר קנית עוד אחד?" שאל את ראובן. "לא", השיב ראובן. "זהו הרכב שקנינו ביחד". שמעון לא האמין למשמע אוזניו. "כיצד ייתכן שהרכב שלי נראה כמו גרוטאה ושלך נראה חדש לחלוטין?", אמר ראובן: "אני עושה לו 'טסט' מדי שנה".
"אז מה?", התפלא שמעון. "גם אני עושה לרכב שלי טסט!" "כן, אבל אתה יודע מה אני עושה כשאני מעביר אותו 'טסט'? אני בא למוסכניק ואומר לו: אל תבדוק רק את המנוע, אלא תבדוק את כל המערכות, ותתקנו את הטעון תיקון!", כששמע זאת ראובן, שתק ולא הוסיף לומר מאומה. היטב ידע כיצד בכל שנה הוא משלם ל'מאכער' שיעביר את הרכב טסט כדי שלא יצטרך לתקן את הליקויים שברכב. את הפירות הוא קוצר אפוא עכשיו...
והנמשל: יש יהודי שמגיע לראש השנה ואומר: "מה עושים? איך עוברים את הדין בשלום? ניתן קצת צדקה, נעשה קצת מעשים טובים". ואמנם הוא עובר את הדין אך לא מתקן את נפשו תיקון יסודי, וכך לאחר אריכות ימיו ושנותיו הוא מגיע לעולם העליון כשהוא 'גרוטאה'. לעומתו אדם בעל שכל, אינו מסתפק רק במעבר הדין גרידא, אלא הוא עושה שיפוצים, עורך חשבון נפש, ובודק מה אפשר לשפר. הוא מנסה לעלות ולהתקדם. ואמנם העולם הבא שלו נראה אחרת לגמרי.
בגמרא (יומא פו עא) מובא שישנם ארבעה חלוקי כפרה, ואחד מהם הוא: כאשר אדם עשה עבירה שיש בה כרת או מיתת בית דין, כגון חילול שבת או אכילת חמץ בפסח, תשובה ויום הכפורים תולים את העוון, והייסורים שבאים עליו ממרקים את העוון.
כיצד ניתן לכפר על העוון ללא ייסורים? אומר רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער ד) שהרוצה להימלט מן הייסורים יעסוק בצדקה, שהרי נאמר (משלי י): "וצדקה תציל ממות", ואם כוחה גדול להציל ממוות, על אחת כמה וכמה שהיא יכולה להציל מן הייסורים. מי שאין לו כסף לתת לצדקה, יעסוק בגמילות חסדים שמעלתה גדולה מן הצדקה, משום שצדקה היא רק עם העניים, ואלו גמילות חסדים היא גם עם העשירים, ובנוסף לכך צדקה היא מצוה שהאדם עושה בממונו וגמילות חסדים היא מצוה שהוא עושה בגופו, ועל כן חשיבותה גדולה יותר.
כאשר למדו את דברי רבינו יונה אלה אצל רבי נסים קרליץ, שאלוהו: אדם המפרנס את בני ביתו והוא עושה חסד עם אשתו וילדיו, האם זה נחשב לצדקה? כתשובה הביא רבי נסים את דברי הגמרא (כתובות נ) על הפסוק (תהילים קו): "עושה צדקה בכל עת" – "זה המפרנס את בניו ובנותיו כשהם קטנים". אם כן, משמע שזה נחשב כצדקה.
אמנם – המשיך רבי נסים – מסופר שאחד מן הרבנים בא לבקש צדקה ממאן דהו. אמר לו אותו אדם: "איני נותן צדקה! יש לי כבר חמישה-עשר ילדים שאני מפרנס אותם, ואם כן אני כבר בגדר 'עושה צדקה בכל עת'". אמר לו הרב: "על כך נאמר (ויקרא טז): 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש'. אם רוצים לקיים מצוות צדקה כדבעי, צריך לתת צדקה גם מחוץ לבית!".
ביאר רבי נסים: אמנם הזן ומפרנס את בני ביתו נחשב לעושה צדקה, אך אין זו צדקה בנקיות, משום שיש לו אינטרס בכך. אם רוצים לזכות למצוות צדקה בדרגתה הגבוהה – צריך לתת צדקה גם כשאין לנותן כל נגיעות.
ממשיך רבינו יונה: "וכנגד כולן מצוות תלמוד תורה לשם שמים. וכל המועצות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז): 'בחסד ואמת יכופר עוון', כי קניין התורה נקרא קניין האמת, כמו שנאמר (משלי כג) 'אמת קנה ואל תמכור'". ואכן אנחנו אומרים מדי בוקר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם". עסק התורה הוא הדרך הטובה ביותר להינצל מן היסורים.
אחד ממקורבי רבי חיים קנייבסקי סיפר לי שפעם בא אליו ראש כולל והביא עמו את אחד מבכירי המשק הישראלי. אמר אותו בכיר לרבי חיים: "כבוד הרב, אני הולך לעשות עסק שלפי העסק אני אמור להרוויח בו עשרות מיליונים. אני רוצה לקחת את הרב כשותפי, ולתת לרב חצי מהרווחים". שאל הרב: "ומה אני אמור לעשות במסגרת השותפות?", "הרב לא צריך לעשות מאומה", אמר הבכיר. "אני רק צריך את התפילות והברכות של הרב". "תגיד, אתה קובע עתים לתורה?" שאל אותו רבי חיים.
הבכיר לא הבין את השאלה ופלבל בעיניו במבוכה. "הרב שואל אם אתה לומד תורה", מיהר ראש הכולל להסביר. זיק הבנה נדלק בעיני הבכיר. "בהחלט, אני לומד ביארצייט של אמא שלי..."
אך רבי חיים לא הרפה: "ומה באשר לכל יום? האם יש לך לימוד קבוע?!" "לא, איני לומד תורה בכל יום", השיב הבכיר. "אם כך, איני מעוניין להיות שותף שלך", אמר רבי חיים בפסקנות. "אין בעסק כזה ברכה!".
ואם ישאל השואל: רק רגע, כבוד הרב, יש לך הזדמנות פה להרוויח עשרות מיליונים בלי שום מאמץ ובלי לבטל רגע אחד של תורה, לא חבל? בא רבי חיים ופסק: אם האדם שעושה את העסקה לא יושב ולומד תורה, אין בעסקיו ברכה! כשאדם לומד תורה הוא משפיע ברכה על העולם כולו, אך בראש ובראשונה הוא משפיע ברכה על עצמו, והדבר הראשון שהוא מרוויח בכך הוא תוספת זכויות ליום הדין. מה, בסך הכל, רוצה כל אחד מאיתנו?
לחיות, לראות קצת נחת מהילדים, קצת פרנסה, וקצת בריאות, אך האמת היא שגם עבור זה צריך זכויות רבות. הדבר החזק ביותר שאדם יכול לעשות לקראת יום הדין הוא: להוסיף בלימוד תורה, ועל כן ממשיך רבינו יונה ואומר: "אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום – יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת – יקרא שתי פרשיות".
שאלו על כך את רבי נסים: "כל זה טוב ויפה באדם שלא לומד כל היום, אך מה יעשה אדם שהוא אברך כולל וממילא לומד כל היום? במה הוא יכול להוסיף?" אמר רבי נסים: "עליו ללמוד בעיון ובהתמדת המחשבה, ללא מחשבות צדדיות. אם ינהג כך – תהיה זו זכות גדולה ליום הדין!".
('ומתוק האור' סדר תפילתנו)
שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב – הרב גואל אלקריף שליט"א
אחד מהסימנים שאוכלים בראש השנה הוא דג, ואומרים עליו: "שנהיה לראש ולא לזנב". ראיתי הסבר יקר על דרך המוסר: האריה והשועל, הנמר והצבי, ושאר בעלי החיים, הולכים כשראשם מופנה קדימה, אבל הם מפנים את המבט גם לאחור, לראות מה קורה בזנב. יש בעל חיים אחד שלא יכול אף פעם להסתכל אחורה – הדג. הוא תמיד רואה רק מה שלפניו.
ויש כאן רמז חשוב: יהודי צריך להסתכל קדימה, כמו הדג, ולא להתבוסס בטעויות ובכישלונות של העבר. אם אדם מסתכל על "הזנב", הוא אומר לעצמו: 'איזו קופה של שרצים הולכת אחרי! כל כך הרבה חטאים עשיתי בימי חיי, כל כך הרבה נפילות נפלתי! די, אין לי סיכוי!' ומה קורה אז? האדם מתייאש.
וכשהוא מתייאש – הוא חוסם לעצמו את הדרך, הוא לא יכול להתקדם. המבט של האדם צריך להיות באופן של "שנהיה לראש ולא לזנב" – אל תדשדש במה שהיה בעבר. תלמד מהטעויות של העבר, אבל תסתכל תמיד קדימה. תדע תמיד שיש לך כוח לשוב, תתרומם ותמשיך להתקדם הלאה והלאה.
היצר הרע רוצה לגרום לאדם להמשיך לבוסס בנפילות, ולכן הוא מכניס לו לראש מחשבות של ייאוש: כל כך הרבה פעמים ניסיתי, ולא הצלחתי... אני כזה כלומניק... לפני ראש השנה שעבר קיבלתי על עצמי להתפלל יותר בכוונה ולברך יותר בכוונה. ומה קרה? החזקתי מעמד בקושי שבועיים. קיבלתי על עצמי להיות ותרן, ולא לכעוס, ושוב ושוב אני נופל. די, אין לי סיכוי להצליח... זאת עצת היצר. זאת הטעות הקשה ביותר. דע לך, "שבע ייפול צדיק וקם" (משלי כד) גם אם נפלת שוב ושוב, אל תתייאש.
תלמיד חכם אחד פגש את הרב אורי זוהר זצ"ל, ואמר לו: "אתה מגדולי בעלי התשובה בדור האחרון. אולי תלמד אותנו איך עושים תשובה?", אמר לו הרב אורי זוהר: "בארצות הברית פועלת רשת ענקית של רכבות תחתיות, המשרתת עשרות אלפי נוסעים. אדם שלא מכיר את הרשת הזאת של המטרו, יסתבך לחלוטין בין מאות המסילות והרכבות. מה עליו לעשות כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו? הוא ניגש למפה. כתוב בה 'אני עומד פה'. יפה, הוא יודע איפה הוא. זהו השלב הראשון.
עכשיו הוא מגדיר לעצמו את היעד שלו, ובוחן את החץ המוביל אל היעד. בדומה לזה, אמר הרב אורי זוהר, "הדבר הראשון שתמיד הייתי שואל את עצמי הוא – איפה אני עומד? אני רוצה לדעת מה המצב האמיתי שלי, לא עם דמיונות.
אם אדם חושב שהוא במעלה גבוהה ממה שהוא באמת, או בדרגה פחותה מהדרגה שלו, הוא לא יוכל להתקדם באופן נכון. לכן, קודם כול אדם צריך לשאול את עצמו: איפה אני עומד? אחרי שהוא יודע איפה הוא עומד, הוא צריך לבדוק איפה החיצים שיכולים להוביל אותו לשלב הבא.
הוא שואל את עצמו – מה היעד שאליו אני רוצה להגיע? מה אני צריך לעשות עכשיו כדי להגיע ליעד? צריך לעשות צעד אחרי צעד. החכמה היא – גם אם נפלת, תמשיך לנסוע! אל תישאר באותו מקום. אל תאמר 'נתקעתי, ואני עכשיו לא יודע מה לעשות'. צא מהבור!".
('שש באמרתך')
דבר האירה
בריה חדשה
התבוננות עצמית היא דבר שרבים מאיתנו אינם עוסקים בו לצערנו במהלך השנה. החיים מלאים בזירות רבות של התמודדות כוחות פנימיים, חיי משפחה, קהילה ופרנסה. מרוץ החיים גורם לאנשים רבים להימנע מלעצור לרגע ולהתבונן על חייהם, אך התבוננות זו היא קריטית, שכן דרכה ורק באמצעותה ניתן לזהות הזדמנויות חדשות ולגלות את השאיפות החבויות בתוכנו.
בחודשי אלול ותשרי ניתנת לנו דווקא הזדמנות מיוחדת ליצור שינוי, כפי שמובא בספר חסד לאברהם: "בראש השנה הקב"ה יורד למטה אל כל אחד ואחד ושואל אותו 'אייכה'. הקב"ה פותח את כל השערים ביום זה כדי לעורר את האדם לתשובה".
ראשית כול, עלינו להתחזק באמונה חזקה בהקב"ה. במהלך השנה עשוי אדם לחשוב שהוא המוביל, המנהל, המנווט והמכריע בחייו. אך כאשר מגיעים ימי הרחמים והסליחות, כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, עומד האדם מול מלך מלכי המלכים ומבין עד כמה הוא קטן. או אז הוא מתבטל לגמרי, כי מבין שכל הכוח והיכולת בידיו של הקב"ה בלבד, ואליו נשואות עינינו.
תחילת מעשיך זהו היום שבו מתחילים מחדש. יש משהו מיוחד בהתחלות – כמו היום הראשון בישיבה או בנישואין. תחילת השנה היא זמן שבו הכול מתחיל מבראשית, כפי שמבאר השל"ה הקדוש: "מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש השי"ת עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקב"ה עולמו, וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובזה מחדש הבריאה, והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס אז הוא נעשה בריה חדשה".
זה הזמן לשוב ולחוות את ראשית הווייתנו, לשוב אל המקור הפנימי של חיינו – אל המקום שבו כולנו יכולים להתחיל מחדש.
בחודשי אלול ותשרי מקבל כל אחד מאיתנו הזדמנות לחזור ולהתבונן בחייו, לבטל את עצמו לגמרי בפני הקב"ה ולהתחבר אליו מחדש, מתוך תחושה עמוקה שהוא המנהיג והמכוון את עולמנו.
האדם יוצא למסע ההתחדשות האישית כשהוא מבין את מקומו בעולם – את היותו נברא על ידי הקב"ה, ושֶהַכּוֹחַ הָאֲמִתִּי שֶׁל חִדּוּשׁ וְהַשְׁפָּעָה מַגִּיעַ מִמֶּנּוּ יתברך. זוהי ההזדמנות שלנו להרגיש כיצד כל יום וכל רגע נושאים עימם כוח של התחלה חדשה. כל אחד מאיתנו נברא מחדש ביום זה, וכל יום בחיינו הוא מתנה מהקב"ה, המחכה שנפתח את הדלת ונזמין אותו להיכנס לחיינו.
שנה טובה ומבורכת
הרב אלחנן רייזמן
הלכות תשובה
במערכת עשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלמה ממעשיו הרעים שעשה בכל ימות השנה, וישתדל להרבות במצוות ובצדקות ובמעשים טובים, כדי להכריע את הכף לזכות.
טוב להרבות בימים אלו בלימוד ספרי מוסר, יותר מבכל השנה. וכן ראוי לכל אדם לקבל על עצמו סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה כפי יכולתו.
כשם שצריך האדם לשוב בתשובה מעברות שיש בהן מעשה, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלים, וכיוצא בהן.
– אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, מפני העוונות והחטאים שעשה – שאין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד, אלא שכרו הרבה, שהרי טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו.
– עיקר התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יתנחם על העבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" וכו'.
ומכל מקום נכון שמלבד זאת יקבל בעל תשובה על עצמו תיקון לכפר חטאותיו.
שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוון לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל, ביום הראשון בשבת יכוון לתקן כל מה שחטא ביום ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום השני יכוון לתקן כל ימי שני באותה שנה, וכן על זה הדרך.
– אם חטא לחברו בממון, כגון שגזל ממנו או לקח ממנו ריבית שלא כדין, וכיוצא בזה, ישיב לו תחילה את הממון שלקח ממנו שלא כדין, ואף על פי שהשיב לו, אינו נמחל לו עד שיפייסנו. ואפילו אם לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו.
אם ביקש מחילה מחברו ואין חברו מוכן להתפייס עימו ולמחול לו – יחזור וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עימו שלושה אנשים, ובכל פעם ישמיע באוזניו דברי ריצוי אחרים, ואם אינו מוכן להתפייס עימו אחר שלוש פעמים – אינו חייב להמשיך ולבקש ממנו מחילה.
– במה הדברים אמורים? כשחטא אדם לחברו, אבל כשחטא לרבו אפילו רבו שאינו מובהק – צריך ללכת לפייסו אפילו אלף פעם עד שיתפייס.
– אמרו חז"ל: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו כל על פשעיו. ולכן המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לחברו, שהרי אם אינו רוצה למחול לחברו, אף לו לא ימחלו מן השמים, אלא ימחל בלב שלם ובנפש חפצה.
– חייב אדם לבקש סליחה ומחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאימו על כל מה שחטא להם ופגע בכבודם, ומי שאינו עושה כן, נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואימו.
אם הבן לא ביקש מאביו ומאימו מחילה, או שהוא אנוס, ימחלו לו שלא בפניו, ויאמרו בפיהם בפירוש: "הרי אנו מוחלים לבננו פלוני על כל מה שחטא לנו במשך ימות השנה, ולא יענש, חס ושלום, בסיבתנו.
– ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו, בין בגופו בין בממונו. ויש נוהגים שהשליח ציבור מכריז בליל יום הכיפורים קודם "כל נדרי" ואומר: "רבותי, תמחלו זה לזה", וכולם עונים: "מחלנו", ומנהג יפה הוא.
(אורות ההלכה)
שבת שלום ושנה טובה ומתוקה
שנה טובה ומבורכת
הרב אלחנן רייזמן