Skip to content
התקשרות

סוד טומאת אוכלין למה דווקא כשעושים דבר טוב נערמים קשיים

  • Shemini
  • 5786
  • Hebrew
View printout

טומאת אוכלין

בסוף פרשת שמיני, מלמדת אותנו התורה את דיני "טומאת אוכלין".

דינים אלו, ככל דיני טומאה וטהרה, רחוקים מאד מהחיים שלנו כיום. אך בעבר, בזמן בית המקדש, הדינים הללו היו רלבנטיים ויומיומיים. במשנה, 'סדר' שלם מוקדש לדיני טומאה וטהרה, דינים שמקיפים את כל סדר היום ופוגשים אותם על כל צעד בחיים.

נחשוב על יהודי שעולה לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, ועליו להקריב שם קורבנות ולאכול אותם. את הקורבנות אוכלים בטהרה, וזה אומר שהבית בו הוא לן צריך להיות טהור, כלי האוכל צריכים גם הם להיות טהורים, וכך גם המאכלים עצמם המוגשים לצד בשר הקורבן.

ואכן, לא חסרות עדויות היסטוריות על החיים בטהרה באותה תקופה. בחפירות ארכיאולוגיות באזור ירושלים העתיקה, נמצאו המון כלי אכילה עשויים אבן, וגם בתי מלאכה רבים לייצור כלי אבן. הסיבה לכך שבירושלים היו נפוצים כלי אכילה מאבן היא משום שבשונה מכלים מחומרי גלם אחרים – כמו חרס, עץ ומתכת – כלי אבן אינם נטמאים במגע עם טומאה כמו גופת מת או נבלה. בשפה ההלכתית, "אינם מקבלים טומאה". לכן, כלי אבן היו פרקטיים ביותר לשמירה על טהרה.

כמו שיש כללים לגבי טומאה וטהרה של כלים, כך יש כללים שנוגעים למאכלים עצמם. את הכללים הללו היה צריך לדעת כל אופה, טבח או מוכר פירות בירושלים. והמקור לדינים הללו מופיע, כאמור, בפרשה שלנו.

רק כדי למנוע בלבול, איננו מדברים כאן על הכשרות של המאכלים, אלא על טהרה וטומאה של מאכלים. לאדם מן השורה מותר היה לאכול אוכל טמא, והצורך להקפיד על טהרת המאכלים היה רק בעת העלייה לבית המקדש ואכילת הקורבנות וכדומה.

כיום, כשכולנו מוגדרים כטמאים בטומאת מת, עד שיבוא משיח וניטהר, פרטי דיני הטהרה אינם חלק מהחיים שלנו. ובכל זאת, יש פה ושם בחיים שלנו נהלים ומנהגים שקשורים ישירות לדיני טהרת המאכלים.

אחת הדוגמאות לכך היא פעולה יומיומית שגרתית שכולנו מורגלים בה: נטילת ידיים. זו היא מצווה שחז"ל תיקנו במקור כדי לטהר את הידיים לפני הארוחה שבה אוכלים מאכלים שיש לשמור על טהרתם. אגב, אחד הטעמים לכך שאנחנו ממשיכים ליטול את הידיים לפני הארוחה הוא שעלינו להיות ערוכים ומתורגלים בכל עת למציאות שבה בית המקדש נבנה מחדש ואנו אוכלים את הארוחה בטהרה1.

ועם זאת, אחרי הכול, כל עולם הטומאה והטהרה של אוכל, לפחות ברמה של כללים מעשיים, נראה רחוק מאד. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, קנח, א.

אל שורשי הדברים

מאורח החיים שלנו היום. לכל היותר אנחנו משמרים 'זכר' או 'משהו' מהחיים היהודיים של פעם, מהתקופה שבה טומאה וטהרה היו חלק ממציאות החיים באופן ממשי ויומיומי.

גם במובן המחשבתי, מושגי הטומאה והטהרה היום נתפסים אצלנו כמופשטים ורחוקים. אם בעבר, זו הייתה מציאות החיים הקונקרטית – היום קשה לנו מאד להבין את הכללים ו'איך עובד' המנגנון הזה. אנחנו לא רואים בעיניים הבדלים פיזיים, כימיים או רוחניים שגורמים לאוכל להיות טמא או טהור. כך שהנושא כולו קצת נעלם מההבנה שלנו.

אך כתלמידיו של הרבי, אנחנו יודעים שאין פרט בתורה שאין לו משמעות אקטואלית לחיים שלנו כיהודים בעולם הזה, בזמן הזה שבו נשלחנו אל העולם. גם הלכה שכיום לכאורה איננה מעשית, בגלל נסיבות המציאות, מכילה משמעות פנימית – שהיא בהחלט אקטואלית, רלבנטית ומעשית ביותר בהכוונת דרך לחיי עבודת השם שלנו. כשניכנס לעיין בפנימיותם של הדברים, בעולם הרוחני אך הרלבנטי של דיני "טומאת אוכלין" – נקבל הבנה מסוימת בכללי הטומאה והטהרה של האוכל, ובעיקר: נקבל הדרכה מלאת משמעות לחיי עבודת השם.

קדושה וטומאה

נתחיל בכלל שתופס את תשומת הלב כשמעיינים בדרך שבה עובד מנגנון הטומאה והטהרה:

מבואר בכמה מקומות, כי גדר הטומאה שייך במקום בו נוכחת קדושה, או על כל פנים אפשרות לקדושה.א

וכמו שכתב רבינו הזקן בשולחן ערוך לגבי נגיעה בלי נטילת ידיים בבוקר, ש"לנגיעת נוכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש".

כל ילד עם חינוך חסידי ליראת שמיים יודע להיזהר לא לגעת בשום דבר לפני נטילת ידיים, ובוודאי שלא לגעת בדברי מאכל. שהרי בבוקר לאחר השינה שורה על הידיים "רוח טומאה". זו איננה הקפדה 'חסידית' בלבד. בכל מאפייה או מסעדה כשרה למהדרין, המשגיח מוודא כי כל העובדים נטלו ידיים ולא נגעו באוכל לפני כן.

אבל כאן מגיע דין מפתיע: המשגיח צריך לוודא רק שהעובדים היהודים נטלו ידיים לפני שנגעו באוכל. אם יש במקום עובד לא יהודי, הוא יכול לגעת במאפים או בתבשילים 'חופשי' גם ללא נטילת ידיים. איזה היגיון יש בזה? דווקא יהודי, שהוא קדוש וטהור, יטמא את האוכל, ואילו מי שאינו יהודי לא זקוק לטהר את ידיו?

את אותו עיקרון אנחנו מוצאים גם בין יהודים. כך, אם נעיין בהמשך ההלכה נראה שאם ילד יהודי לפני שהגיע ל'גיל חינוך' נגע באוכל לפני נטילת ידיים, זה פחות חמור. בלשון אדמו"ר הזקן: "נְגִיעַת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ", כי "תְּחִלַּת כְּנִיסַת נֶפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה הִיא בִּתְחִלַּת חִנּוּךְ לְתוֹרָה וּלְמִצְוֹת שֶׁחַכְמֵי חז"ל חִיְּבוּ לְחַנֵּךְ". מכיוון שהנפש הקדושה לא נכנסה בהם עדיין, לכן הטומאה פחות 'נתפסת' בידיים שלהם.

אנחנו רואים כאן בבירור מתאם הפוך לאינטואיציה שלנו: ככל שהקדושה נמצאת יותר, כך הטומאה עלולה להימצא יותר.

למעשה, את אותו מתאם אנו מוצאים בכל דיני טומאה וטהרה. לגבי טומאת מת, בית קברות יהודי נחשב כטומאה חמורה מאד, וכהנים נזהרים מאד לא להיכנס אליו - ולעומת זאת, בית קברות של גויים הרבה פחות בעייתי2. מן התורה, טומאות גוף – כמו נידה, זיבה ולידה – חלות רק אצל יהודים ולא אצל נוכרים.

כך גם בדיני "טומאת אוכלין", שהם הנושא שלנו. עשבים או פירות סרק, אין בהם טומאה. גם גרעינים שנועדו למאכל של ציפורים או תערובות אוכל של בעלי חיים, אינם נטמאים. רק אוכל שראוי וטוב למאכל אדם, ונחשב מאכל שאפשר לברך עליו, עשוי להיטמא.

למה זה קורה? מה ההיגיון מאחורי הכלל המוזר-לכאורה הזה?

מאבק על משאבים

כדי להבין את ההיגיון שמאחורי היחס ההפוך שבין קדושה לטומאה, אנחנו צריכים 'להרים את מכסה המנוע' ולראות את הקרביים של העולם. קצת כמו שאנשי חברת החשמל מחזיקים מפות בהן משורטטת עיר שלמה שמתחת לפני השטח, כך כדי לקבל מושג על התשתיות הרוחניות של העולם – אנחנו צריכים להביט פנימה אל האנרגיה הרוחנית המסתתרת בתוך החומר.

נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:

הטעם על זה הוא: מצד הבריאה, נקבעה בעבור הקליפות הטמאות חיות מצומצמת ביותר. ועל כן הן "נדחפות" אל מקום הקדושה, בכדי לקבל מהקדושה תוספת יניקה של חיות, על ידי הורדת האדם בטומאה, חס ושלום. ואילו במקום בו אין קדושה (יתרה), אין השתדלות (יתרה) מצד הטומאה לשרות שםב. שכן שם אין ריבוי חיות שממנה היא יכולה לקבל תוספת יניקה.

אחד מהחידושים הגדולים שהבעל שם טוב הקדוש הפיץ, שנחשב לאחד מהיסודות הרעיוניים המוכרים ביותר של החסידות, הוא שבכל רגע נתון אין לעולם כושר עמידות בזכות עצמו. מאחורי כל פריט ופריט בבריאה, מוזרמת חיות אלוקית מהקדוש ברוך הוא – ולא כהתרחשות חד פעמית אלא כ'זריקה' שמתחדשת בכל רגע לצורך קיום העולם והתנהלותו התקינה. כדי שהתפוח יהיה מתוק והים מלוח, כדי שהעננים ישייטו בשמיים והשמש תשלח קרניים של אור וחום – זורמת חיות של 'אנרגיה אלוקית' מאת השם כל הזמן.

כדי שאותה חיות אלוקית תרד עד לעולם הזה החומרי, היא עוברת דרך עולמות ומרחבים רבים, ש'מצמצמים' אותה ומתאימים אותה לכל נברא, לפי רמת הקשר שלו אל הקדושה. לפיכך, העובדה הפשוטה היא שככל שהנברא רחוק יותר מהקדוש ברוך הוא, הוא מקבל מינון קטן יותר של חיות. ככל שמדובר בנברא שמחובר יותר להשם, הוא מסוגל לקבל, ואכן מקבל, חיות רבה יותר.

כך למשל, מלאכים ושרפים בעולמות עליונים, העסוקים כל הזמן בשליחותו של השם או בשירה ותפילה אליו, מקבלים בוודאי זרם ישיר ועוצמתי יותר מאשר נבראים חומריים שפחות ניכרת בהם השייכות אל הקדושה. גם בין הנבראים הגשמיים, אין להשוות את החיות שבחפצי הקדושה כמו תפילין, בית כנסת או נרות שבת, לבין דברים סתמיים. וכך כמובן, אוכל שעולה על שולחן שבת של יהודים מכיל אנרגיה קדושה מרובה יותר מאוכל שמוגש במסעדת שף צרפתית, כשם שאוטובוס שמסיע ילדים לתלמוד תורה מקבל יותר חיות מרכבת ביפן.

מאחר שכל ענייני העולם שאינם קשורים ישירות לקדושה מקבלים פחות חיות, צינורות החיות שלהם 'נאחזים' בדברים קדושים, כדי לשאוב מהם שאריות ותוספות אנרגיה שהם עצמם לא מקבלים באופן ישיר. אפשר לדמות זאת ל'ברחשים' שמתאספים דווקא ליד צינור מים שיש בו נזילה, או חתולים שממתינים ליד פחי זבל בדלת האחורית של מטבח קייטרינג. שם הם יכולים למצוא שאריות וללקט עצמות, כד לזכות במנת תוספת לארוחה היומית שלהם.

בדיוק לכן, הטומאה נאחזת רק במקום ששורה בו קדושה. מקום שמלכתחילה אין בו קדושה, אין כל כך מה לשאוב ממנו. אך ככל שמדובר במרחב שיש בו יותר 'הזנה' רוחנית, כך גם יהיו יותר כוחות שיבקשו לינוק ממנו שאריות חיות לעצמם.

זה בדיוק הכלל שראינו קודם: ככל שהדבר קדוש יותר, כך הוא עלול יותר להיות מושא לכוחות הטומאה שייטפלו אליו. לכן דווקא ידיים של יהודי אחרי בר מצווה טמאות, מפני שליהודי הזה השם מזרים הרבה אנרגיה, והכוחות השליליים 'נדבקים' דווקא לשם.

זה גם הרעיון של "טומאת אוכלין": מאכלים של כלבים או ציפורים הם לא מקור אנרגיה, אין מה לגנוב משם. לעומת זאת, מאכלים של בני אדם הם מקור אנרגיה מעולה. הם יכולים לסייע ליהודי ולתת לו כוח לעבודת השם. הוא מברך עליהם לפני ואחרי, אומר דבר תורה על השולחן, וכמובן ממשיך את סדר יומו בעבודת השם בזכות האנרגיה שהם מעניקים לו. לכן דווקא המאכלים האלה מכילים הרבה יותר אנרגיה אלוקית, וזו בדיוק הסיבה שדווקא הם רגישים יותר להיטפלות של כוחות הטומאה.

באים לאכול

ובכן, קיבלנו מושג כלשהו על מאבק האנרגיה בין הכוחות החיוביים לשליליים. אלא שההתרחשות הזו איננה רק עניין שקורה 'איפשהו' במרחב מופשט. זה קורה אצלנו, בתוכנו.

נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:

אכילה במובנה הרחב משמעותה – כל צורכי האדםג. ו"מאכל אדם" היינו עניינים אלו שהם "צרכים" של האדם שבו, הנשמה שהיא "אדם העליון", שהם עניינים של תורה ומצוותיה.
ומאחר שמדובר על עניינים כאלו שהם מיוחדים ל"מאכל אדם העליון", הרי שכוחות הטומאה משתדלים להכשיל את האדם שבדומה לו למטה, את איש ישראל, כדי לקבל ממנו (מריבוי חיות הקדושה שבו) תוספת יניקה של חיות.

אם נתבונן על מנגנון ההפעלה של היצר הרע שבקרבנו, נגלה תופעה מפתיעה: ככל שאנחנו רוצים ו'בעניין' לעשות יותר טוב, היצר הרע מתעורר לפעול חזק יותר.

כשיהודי הולך להשתתף בשיעור תורה, פתאום הטלפון נהיה הרבה יותר מעניין מאשר באמצע קניות או באמצע שיחת רעים. פתאום הוא מרגיש עייף ורעב, ונזכר במשהו מטריד ששמע הבוקר. אם הוא עולה שלב ולוקח על עצמו איזו החלטה טובה, כמו להתחיל לימוד חדש בחברותא, לפנות זמן בכל שבוע ללימוד עם הילדים או להקפיד ללמוד חסידות לפני התפילה, פתאום היצר הרע מתערב ונערמים קשיים. עיסוקים צצים להם, העייפות גוברת, דברים דחופים עולים על הפרק.

ומי שמחליט 'לצאת מעצמו' ולא להתעסק רק בעבודת השם האישית שלו, אלא להתנדב לארגן משהו עבור הקהילה, עבור יהודים אחרים – אצלו הפנצ'רים נערמים עוד יותר, מעל ומעבר לקשיי ארגון רגילים.

ובקיצור, ככל שאדם מתחזק ומתקדם, כך הקשיים שצצים בפניו גדולים ורבים יותר. קשה להתווכח עם התחושה, או העובדה, הזו.

ואכן, הגמרא מלמדת אותנו את זה באופן מפורש. הגמרא במסכת סוכה3 אומרת אמירה מטלטלת: "יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם עוֹמֵד בַּצָּפוּן וְרָע. . מַנִּיחַ אוּמּוֹת הָעוֹלָם וּמִתְגָּרֶה בְּשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל [ביטוי אירוני, שמשמעותו: בעם ישראל]. . וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכּוּלָּם". ובהמשך הסוגיה מופיע הרעיון הזה ביתר עוצמה: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ".

גם מי שנראה לנו אדם גדול ומוצלח שעומד בדרגה גבוהה הרבה יותר משלנו, כמו רב, שליח או אברך כולל – עובר בדרך כלל את אותן התמודדויות שלנו. עצלות, עצבות, דכדוך וגם תאוות עולם הזה אינם פוסחים על אף אחד. אדרבה, יש משהו בהרגשה הזו שאדם שנכנס לעבודת השם ברצינות יותר, פוגש בעיות וקשיים בעוצמה גדולה וחזקה יותר.

השאלה שעולה היא: למה? מה ההסבר ל'חוק הטבע' הזה, שככל שהרצון הטוב שלי להתחבר אל השם גובר, כך היצר הרע פועל בעוצמה גדולה יותר ומעמיד בפניי ניסיונות ואתגרים קשים יותר?

ההסבר הוא בדיוק אותו הסבר למה שראינו בטומאה וטהרה: ככל שאנחנו מתקרבים יותר אל השם, כך ליצר הרע יש אינטרס גדול יותר להפיל אותנו.

כאשר יהודים אינם מנצלים את החיות שקיבלו כדי לבצע את המטרה לשמה באו לעולם, הם מעבירים 'משאבים' של חיות אלוקית למקום שבכלל לא מגיע לו חיות. כך, החיות האלוקית שהוקצתה מראש כדי לקיים ישיבות, בתי כנסת, אירועי 'סיום הרמב"ם' והכנסות ספר תורה, מוזרמת לעבר קניונים, תעשיות בידור, תאגידי ספורט ואפילו צבאות עוינים, חלילה.

זו הסיבה לכך שהיצר הרע שם את מלוא עוצמת הלחץ שלו דווקא על יהודי, ובין יהודים – דווקא על מי שבאמת משתמש במה שהוא קיבל מלמעלה כדי לשמש את קונו. היצר הרע רוצה "אוכל", הוא רוצה מזון ואנרגיה. את אלה הוא מוצא במזון שבמקור שייך לנשמה שלנו – לימוד תורה, קיום מצוות ושימוש בדברים הגשמיים לקדושה. כשהיצר הרע מריח את זה, הוא מיד 'מתעלק' עלינו, כי ברגע שניפול הוא ירוויח את כל החיות שהשקענו ושקיבלנו באותם מרחבים.

ניתן דוגמה מוחשית: באגודות הספורט הקיימות בעולם, מושקעים כמויות אדירות של כסף, כישרונות ומחשבה. במשחקים, בשחקנים, בפרסומות ובחסויות. כדי שגוף כזה יגיע לממדים אדירים כאלו, הוא זקוק לאנרגיה אלוקית שתוזרם אליו. מאיפה מגיעה האנרגיה הזו לתאגיד ספורט? – ממקורות של קדושה.

כשיהודי חוזר הביתה מהעבודה ויש לו כעת שעתיים שאותן הוא צריך להשקיע בקדושה, והוא גם קובע חברותא מיוחדת או אפילו מארגן שיעור כדי לנצל את השעתיים הללו כמו שצריך – הקדוש ברוך הוא רואה את זה, ו'שופך' על אותן שעתיים כמויות גדולות של חיות ושפע אלוקי.

אבל מנגד, גם היצר הרע, כמייצג כוחות הטומאה שתפקידם להזרים את החיות לעולם הגשמי המסתיר על האלוקות, מרגיש שיש כאן 'דג שמן'. לכן הוא מפעיל את כל הלחץ כדי להסיט את אותו יהודי בכל צורה אפשרית לזנוח את התוכנית המקורית ולשרוף את הזמן על שטויות, כמו משחקי ותחרויות ספורט. והיה אם הוא הצליח, חלילה, יש לו קונטיינר של אנרגיה לכל עונת המשחקים הקרובה...

כל הפיתויים הללו שיש ליהודי בעבודת השם, הם למעשה סוכנים של העולם הגדול שאנו רואים סביבנו: קניונים, חוויות קניות, רשת האינטרנט, תעשיית המוזיקה, ועוד ועוד. הכול מגיע מאותם מרחבים שבהם מושקעת הרבה אנרגיה אלוקית, אך לצערנו, בגלל החלטות ומעשים לא נכונים, אותה חיות הועברה והוזרמה למקום הלא-נכון.

זה הסוד שגורם לכך שדווקא בתפילה נזכרים בכל מיני דברים מטופשים, שדווקא בשיעור תורה נהיים עייפים ושדווקא יהודי שלוקח על עצמו אתגר של קדושה עלול ליפול לפתע לתאוות. כי כאשר יהודי עושה משהו טוב, הוא פותח צינור של מים חיים ומתוקים במדבר, וכל החרקים והשרצים מתקבצים כדי למצוץ טיפות של חיות.

לעבור ברטוב

כעת נכיר כלל נוסף בהלכות "טומאת אוכלין", אותו אנו לומדים מהפסוק המופיע בפרשה שלנו4:

וְכָל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם, יִטְמָא.

יש כאן כלל יסודי בהלכות "טומאת אוכלין", כפי שכותב הרמב"ם5:

כָּל אֹכֶל [. .] אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, עַד שֶׁיּוּכְשַׁר בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה הַמַּשְׁקִין.

רק מאכלים שנרטבו באחד משבעה נוזלים (בלשון ההלכה: "שבעת המשקים" – שהם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים) – 'מוכשרים' להיטמא. ואילו מאכל שמעולם לא נרטב באחד מאותם נוזלים, לא ייטמא גם במגע עם מקור טומאה6.

זו הסיבה לאחד המנהגים הזכורים מליל הסדר, אותו חגגנו לא מזמן. בסימן "ורחץ", נטלנו את הידיים לפני אכילת הכרפס. את הכרפס אנו טובלים במי מלח או בחומץ, ונטילת הידיים הזו נועדה לטהר את הידיים לפני אכילת מאכל הטבול במשקה. יהודים יראי שמיים מקפידים על נטילה זו כל השנה, אך בליל הסדר כולנו מקפידים על כך, גם כמנהג שנועד לעורר את סקרנותם של הילדים.

מה הרעיון שעומד מאחורי הכלל הזה? – נקרא את ההסבר תחילה בלשונו של הרבי:

משמעות הדברים בעבודת האדם:
כאשר עבודתו של יהודי, ה"אוכלין" שלו, הינם לא כמו דבר יבש, אלא עם "לחלוחית", אזי לא נותר הדבר אצלו לבד, אלא הדבר משפיע גם על יהודים סביבו, עד שהוא יורד אפילו ליהודי נמוך כדי להשפיע לו.
נמצא, שכאשר ה"מאכל אדם" – ענייני התורה והמצוות – קשורים עם תכונת המיםד [שטבע המים לדבק7 המים יוצרת חיבור ודבקות בין דברים נפרדים], הם נעשים בלחלוחית שפועלת שאור הקדושה יתרבה גם אצל יהודים אחרים, נעשה ריבוי בחיות הקדושה.
ומטעם זה, ההשתדלות מצד הקליפה

More in this printout

View the whole printout