דווקאלגרום עניין של טומאה הינה כאשר ה"מאכל אדם" נעשה מוכשר לקבל טומאה על ידי זה "שייבלל תחילה באחד משבעה משקין". שכן דווקא בכך ישנו ריבוי חיות של קדושה, שממנו יכולה הקליפה לקבל תוספת יניקה.
ואילו כאשר ה"מאכל אדם" לא נעשה מוכשר על ידי מים, הרי אין בו כל כך ריבוי חיות של קדושה, ובמילא איננו מקבל טומאה, שכן הטומאה איננה "נדחפת" לשרות שם.
אם "מאכל אדם" אלו משאבים שאפשר לנצל לעבודת השם – כפי שראינו קודם – הרי ש"המים" מייצגים את ההתלהבות והחיות שהאדם משקיע בתחומי עבודת השם.
מאכל 'יבש' זו הנחת תפילין או שיעור תורה 'רגילים'. ואילו מאכל "שטיבולו במשקה" זה יהודי שמניח תפילין וחי את זה ואוהב את זה, יהודי ששיעור התורה שהוא לומד בערב קורן ממנו כל היום שלאחריו, יהודי שמתפלל בשמחה והתלהבות בלי להסתכל על השעון.
מה ההבדל בין יהודי שנותן צדקה או לומד תורה בצורה יבשושית, לבין יהודי שנותן צדקה או לומד תורה בהתלהבות ומתוך שמחה פנימית?
כאשר אדם שמח ומתלהב ממה שהוא עושה, הוא מדביק אחרים, הוא משפיע הלאה. אדם שנהנה משיעור תורה, גורם לאחרים להצטרף אליו. אדם שהנחת תפילין בעבורו היא שעת אושר, לא יכול שלא להציע אותה גם לחבריו. החיות וה'לחלוחית' גורמות לכך שאורו של השם יתרבה ויעבור הלאה לעוד יהודים.
זו הסיבה לכך שדווקא הרטיבות היא זו שמכשירה את המאכל להיטמא. בדיוק כמו שראינו קודם: איפה שיש יותר אנרגיה, יש יותר טפילים. כאשר יהודי מקיים מעשה טוב בצורה כזו שגוררת בעקבותיה עוד ועוד מעשים טובים ומאירה את הסביבה, הקדוש ברוך הוא מזרים לאותו יהודי שפע רב. אלא שבהתאמה, גם היצר הרע משקיע שם כוחות רציניים ביותר.
במקום שבו יש התלהבות ושמחה, במקום שבו מנסים להשפיע גם על אחרים, שם היצר הרע משתולל. שם פתאום צצים תאוות, דכדוכים, כעסים ונפילות. אברך יכול ללמוד לעצמו בפינת בית הכנסת או להניח תפילין בשקט עם עצמו, אבל כשינסה ללמד אחרים או להציע לאחרים לזכות במצווה ולהניח תפילין, פתאום פה הוא ירגיש את המקלות נתקעים בגלגלים.
כך סיפר יהודי יקר, בעל תשובה אמיתי: טוב לו עם השם כל השבוע. הוא מתפלל בכוונה גדולה, לומד תורה שעות רבות, גומל חסדים ומצליח כל הזמן לראות השגחה פרטית בעסקים שלו. יש לו קשיים וניסיונות, אבל זה לא דומה לקשיים והבעיות שהוא נתקל בהם כאשר השבת מגיעה.
רק אז הוא חווה פתאום קשיים ואתגרים – אם בעניין שלווה הנפש והבית, או ברצון פתאומי לשוב אל הנייד בעיצומה של השבת. זה דורש ממנו מאמצים כפולים ומכופלים לעבור את השבת בשלום.
ההסבר לזה הוא בדיוק מה שגילינו כאן. השבת זו ההזדמנות שהשם שלח לאותו בעל תשובה 'להרטיב' גם את אשתו והילדים, שקצת נותרו מאחור, ולהעביר גם אליהם את תחושת האושר, המשמעות והנחת בחיים היהודיים שאותן הוא מצא. ואז הוא רואה ששם נמצאים הניסיונות האמיתיים, שם נערמים בפניו קשיים ושם הוא חווה נפילות.
זה המתאם שדיברנו עליו: ככל שאנו מתקדמים אל עבר התכלית לשמה נבראנו, ככל שאנו מגשימים את שליחות הנשמה שלנו בעולם, כך אנו נעשים "מוכשרים לקבל טומאה", והיצר הרע רואה בנו הזדמנות להרוויח כמות אדירה של חיות לכל הלקוחות שלו...
להרבות שורשים
מה שלמדנו עד כה עושה לנו סדר בראש ונותן פשר להתמודדויות שלנו, אבל בד בבד – זה גם די מייאש:
לאחרי כל זה, עלולה להתעורר שאלה וטענה[...]
אומרים ליהודי, שככל שהוא ישתדל יותר בעבודתו להשפיע בסביבתו כך תגדל ההשתדלות מצד הקליפה להכשילו כו', כדי שהם יקבלו תוספת יניקה, חס ושלום. בשעה שמי שאיננו משתדל בעבודתו להשפיע, איננו צריך להישמר מטומאה!
מצד אחד אומרים לנו: רוצו קדימה, תסתערו, צאו ל"מבצעים" ותגדילו את תחום הקדושה. מצד שני, זה כמו לזרוק אותנו לתוך האש. ככל שנתאמץ יותר 'להרטיב' את עבודת השם שלנו, כך ניכנס לאזור מסוכן יותר ויותר.
באופן אבסורדי, אם נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום כדי להוסיף קדושה ואלוקות בעולם, היצר הרע פחות ייטפל אלינו! אז למה מצפים מאיתנו?
גם התשובה לזה נמצאת בהלכה מהלכות "טומאת אוכלין", אותה נקרא בלשון הרמב"ם:
כָּל הָאֹכָלִין שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אֲפִלּוּ בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן שֶׁיּוֹנֵק מִמֶּנּוּ, אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וּבַזְּמַן שֶׁנֶּעֱקַר כֻּלּוֹ מִן הַגִּדּוּלִין שֶׁלּוֹ, וְחִלּוּחַ תַּחְתָּיו מִמֶּנּוּ, אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה, עַד שֶׁיִּבָּלַע הַלַּחְלוּחַ שֶׁתַּחְתָּיו.
כלומר, כל הדינים שאמרנו על "מאכל אדם" שנרטב והוכשר לקבל טומאה, תקפים רק לגבי מאכל שאיננו מחובר לאדמה. כל עוד התפוח לא נתלש מהעץ, הגזר לא נקטף והחיטה לא נקצרה – הם לא נטמאים, גם אם נרטבו במים או במשקה אחר.
ההלכה הזו משלימה עבורנו את התמונה, ונותנת לנו עצה יסודית בעבודת השם:
כוונת הדברים בעבודת האדם: כאשר עבודתו של יהודי היא באופן שיש לה חיבור עם מקום גידולה, עם פנימיות נפשו [. .] הרי "אינן מקבלין טומאה".
שכן כשם שפנימיותה האמיתית של הנשמה היא למעלה מענייני טומאה, כך נפעל גם ב"אוכלין" – ענייני האדם בתורה ומצוותיה, שמקבלים את חיותם, חדורים בחיות של פנימיות הנשמה[...]
וזהו גם הפירוש בדברי המשנה, שעבודתם של בני ישראל צריכה להיות בדוגמת "אילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין" [. .] שעיקר המעלה הוא בריבוי שורשים, המקשרים את פעולות האדם בתורה ומצוותיה עם מקום גידולן, פנימיות נשמתו. וזה נותן חיזוק ותוקף בעבודתו, עד שאין שום דבר יכול להזיז אותו ממקומו, "כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו".
אף אחד לא 'מפקיר' אותנו למאבק חסר תוחלת ביצר הרע, חלילה. כשנבין אילו כוחות עוצמתיים יש בכל אחד מאיתנו, כשנפעל מתוך חיבור עמוק ושורשי לנשמה האלוקית שבקרבנו – שום דבר לא יפגע במוטיבציה הגדולה להשלים את המשימה ולהרבות באור אלוקי בעולם.
כדי שיהודי יוכל להתמודד בהצלחה עם היצר הרע, צריך שיהיה לו שורש מחובר לאדמה. מה זה 'שורש' בעבודת השם?
המשנה במסכת אבות אומרת: "כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין. שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ".
מקריאה שטחית נראה שהשורשים אלו המעשים ה'טכניים' בפועל, בעוד הענפים מסמלים את החוכמה והלימוד. אבל הרבי מסביר את המשנה בצורה עמוקה יותר: ה"ענפים" הם החלקים הגלויים של האישיות שלנו, הרגשות והתובנות, הכישרונות והאופי. הם החלק החיצוני והגלוי לעין של האדם, כמו הענפים של העץ. לעומת זאת, ה"שורש" הוא החלק הנעלם והנסתר של הנפש, ה'תת מודע' האלוקי שקיים בכל יהודי.
כאשר יהודי בונה ומבסס את עבודת השם שלו על דברים שהוא מבין ומרגיש, על ההכרה שלו כמה טוב לעבוד את השם, על הרגשת השייכות שלו בעת הנחת תפילין או על העונג שהוא חש בשיעור תורה – אכן, יש חשש גדול שהוא לא יוכל לעמוד בלחצים שהיצר הרע יפעיל עליו כדי 'לשאוב' ממנו את האנרגיה ולהפנות אותה לכוחות הטומאה.
אך כאשר יהודי בונה את עבודת השם שלו על ה"שורשים", על החלקים הנסתרים של הנשמה, זה סיפור אחר לגמרי. כאשר הוא אומר לעצמו: אני מניח תפילין או לומד תורה קודם כל כי זו האמת הפנימית שלי, כי להיות יהודי זו המהות שלי, בין אם אני מרגיש אותה ובין אם לא, ולכן אין לי ברירה אחרת אלא לעשות מה שנדרש מיהודי – אזי "אֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ".
נחשוב לרגע על המכשולים והפיתויים של היצר הרע. כולם מצויים בתחום ה'ענפים'. חוסר מצב רוח, חשש מ'מה יאמרו', תאוות, עצלות ועצבות. אבל כשמדובר על משהו שאדם חייב לעשות כי אין ברירה אחרת, הוא עושה גם אם יש לו אלף ואחד תירוצים, מכשולים ופיתויים. כי מול "שורשים", מול חיבור אמיתי, פנימי וחסון לזהות העמוקה שלי כיהודי של הקדוש ברוך הוא – היצר הרע לא מסוגל להתמודד.
לכל יהודי יש רגעים או עניינים שבהם הוא מחובר חזק ל'שורש'. אצל יהודי אחד, לימוד השיעור היומי ברמב"ם הוא חוק בל יעבור. אז לא משנה כמה הוא עייף או אילו פיתויים אחרים מחכים לו, מזה הוא לא יזוז. אצל אחר התחושה הזו קיימת בלימוד חסידות פעם ביום. אצל שלישי תפילה במניין היא דבר שבעבורו הוא יעשה הכול, כולל לדחות טיסה. אצל רביעי, חילול שבת הוא קו אדום שכל הון שבעולם לא יגרום לו לעגל פינות בתחום.
השאלה ששואל כל אחד מאיתנו היא: "אם ככל שאתקדם, ההתמודדויות שלי יגדלו, אז המצב חסר סיכוי, ובשביל מה כל המאמץ?". התשובה שהקדוש ברוך הוא משיב לנו היא: תשקיע בשורשים. תפנים את העובדה שתורה ומצוות אינן דברים יפים, תעסוקה נחמדה או תחביב מספק שאימצת לעצמך. מדובר על מי שאתה, על החיים שלך.
איך מצמיחים ומגדלים שורשים? לומדים על המשמעות של הנפש האלוקית, על החיבור של יהודי לקדוש ברוך הוא שלא מתנתק אף פעם; שומעים על היחס של הרבי ליהודים, לתורה ולמצוות, ועל מסירות הנפש של יהודים במשך הדורות; מתוועדים על זה, מקשיבים לסיפורי חסידים על הנושא; ובעיקר, חושבים על כל זה ומשתדלים להפנים.
וכשיש שורשים, גם מאכל אדם שנרטב איננו מקבל טומאה. כלומר: כשמחוברים לאמת הפנימית של הנשמה, גם עבודת השם בחיות גדולה לא תאפשר ליצר הרע החזק ביותר לנצח.
מה החזיק אתכם?
בשנת תשל"ב, זמן קצר לאחר שיצאו עם משפחותיהם מברית המועצות, הגיעו שלושה חסידים לחודש תשרי אל הרבי. השלושה היו ר' יעקב נוטיק, ר' מוט'ל קוזלינר ור' משה קצנלבויגן.
הרבי ביקש מהשלושה להיכנס למעונו של פוסק הדור באותה תקופה, הגאון רבי משה פיינשטיין, ולשוחח איתו.
הרב פיינשטיין התפעל לראות אברכים צעירים שגדלו במקום שבו החזקת ספר קודש הייתה עבירה פלילית, ובכל זאת מלאים בתורה ויראת שמיים. "איך הצלחתם?", פנה אליהם הרב בשאלה, "מהו הסוד שהחזיק אתכם מאחורי מסך הברזל?".
כל אחד מהחסידים ענה לרב תשובה משלו.
הראשון השיב: "הידיעה שיש לנו רבי, שחושב עלינו ומנחה אותנו גם מרחוק, היא שנתנה לנו את הכוח לעמוד איתנים".
השני אמר: "ההתוועדויות החסידיות. גם בזמנים הקשים ביותר, לא התמודדנו לבד. חיזקנו כל הזמן זה את זה".
השלישי, ר' יעקב נוטיק, לא הסביר, כי אם השיב בשאלה: "וכי הייתה לנו ברירה אחרת? עבורנו, התורה והאמונה לא היו בחירה או תחביב. הן היו החיים עצמם. בלעדיהן, פשוט לא היה טעם לכלום".
מהתשובה השלישית, כך מספרים, התפעל הגאון במיוחד.