מכתב מבואר
כשם שהסיגופים והצומות 'מסוכנים' לגוף ואינם מתאימים בדורות אלו, כך גם בגזרת הנפש. צריך 'לרומם' את עצמנו ולהכיר במעלת הנפש, ולא לנהוג ב'סיגופים' והשפלה עצמית, שעלולים להביא ל'חולי' וייאוש
מילים שעוזרות לשטף הקריאה הכנסנו ללא סוגריים, בגופן כזה. הביאור מופיע מילים שמבארות מושגים או מילים - מופיעות בתוך סוגריים.
ליהנמסר בקשתו לברכת רפואה לאחד מתלמידיו שיחיה, כמו כן מסרו לי את ידיעתו על השנייה בהמשך לכך, אשר היה הניתוח של אותו תלמיד והכל בסדר.
ויהי רצון מהשם יתברך, אשר כשם שמבשר המהתוצאות הטובות בגשמיות, כן יבשר גם המהתוצאות הטובות ברוחניות, היינו [כלומר:] שתלמידיו יהיו 'בריאים' כדבעי [כראוי] ברוחניות [במצבם הרוחני בעבודת השם].
וכיוון שאצל איש הישראלי [יהודי] הגשמיות והרוחניות ילכו ביחד, הנה אפשר לומר בהקשר לזה על דרך הצחות [בלימוד באופן של 'דרוש'], נשען [בהסתמך] על מה שכתב רבינו הזקן באגרת התשובה פרק ג, שם מפרט בנוגע לצומות הנדרשים עבור שלמות עבודת התשובה - אשר בדורותינו אלה אינם בריאים כמו שהיה בדורות הראשונים, ובמילא ריבוי הצומות מזיק שאפשר שיבוא על ידי זה לחולי או מיחוש חס ושלום, [ולכן בדורותינו אלו נתינת הצדקה משמשת תחליף לימי הצום].
על פי זה אפשר לומר, שהנה על דרך זה הוא גם בנוגע לרפואת הנפש:
שאם בדורות הראשונים אפשר היה להסתפק בְּהַ'סיגופים' ברוחניות, היינו הַ'סדר' [כלומר:] שמדגישים את פחיתותו של האדם, ענייני מוסר, ופעולתם על הנפש היא באופן שמשפילים את האדם ומצערים אותו כו' וכו',
הנה בדורותינו אלה - יוכל לבוא על ידי זה לידי 'חולי' או 'מיחוש' שישבש את תפקודו הראוי ברוחניות, היינו [כלומר:] שיפול ברוחו ביותר, או שיעָשֶׂה למיואש חס ושלום, או שהגוף ונפש הבהמית ויצר הרע 'ימרדו' נגד ההשפלה [לא יאפשרו לאדם לחוש אכן שפל. כי בסופו של דבר, זהו דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תחושת הישות – האגו, שמהווה את מרכז הכובד של הנפש הבהמית, כך שסביר להניח שהיא תילחם בכך בכל כוחה].
ולכן, מוכרח לאחוז בהדרך שהורה הבעל שם טוב – לא לערוך 'סיגופים' לנפש, אלא לנהוג עימה באופן ד"עזוב תעזוב עימו", כלומר: אשר מתחילים בהסברה שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", כי "הוא וחוכמתו אחד" [הקב"ה בעצמו, ובחינת החכמה שלו שממנה באה הנשמה הם "אחד", כפי שמבואר בספר התניא], ומילא מגיעים מכך למסקנה נוספת, ש'מעצימה' אף יותר את נפש היהודי – כי נמצא שהוא "שלוחו" של ה"אדם העליון" [הקב"ה], וממילא חל עליו הכלל ש"שלוחו של אדם כמותו";
וניתנו לאדם כוחות נעלים ביותר – שמספיקים לא רק כדי להתגבר על המכשולים, אלא גם להאיר את נפשו וגופו וחלקו שבעולם, בתוספת אור ולעשותם 'כלים' לאלוקות ['כלי שרת' שמביאים תועלת לעבודת ה'], וכל זה מתוך שמחה,
ובמילא, לאחר שמגיע למסקנה אודות מעלתו העצומה בתור יהודי, הרי כתוצאה מכך גם מבין שחבל על זמנו, ועל הכוחות שאינו משתמש בהם, ושהסיבה לזה הוא שפלות גופו כו' וכו',
וכיוון שהתחלת החשבון היא מתוך שמחה, ועל זכותו ומעלתו הגדולה, הרי "שמחה פורץ גדר" – שאפילו את ה'גדרים' דגופו ונפשו הבהמית, הם ירצו להצטרף לעבודת ה' של הנפש האלוקית.
ומה נפלא הדיוק שנפסק להלכה ברמ"א, שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סוף סעיף ב א', וזה לשונו: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם". ורואים מדבריו באופן ברור, שמקדים את ההתבוננות ב"רוממות הא-ל", שזה כולל גם את ההתבוננות בכוחות