משניות מסכת כלים

משניות מסכת כלים

מסכת כלים פרק עשרים וארבעה משנה ז

ז שָׁלֹשׁ עֲרֵבוֹת הֵן: עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לוֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה – טְמֵאָה מִדְרָס; שְׁלֵמָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וְהַבָּאָה בְּמִדָּה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

ח שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת הֵן: תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ – טְמֵאָה מִדְרָס; מִלְּמַעְלָן – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וְהַבָּאָה בְּמִדָּה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

ט שְׁלֹשָׁה תַּרְבּוֹסִין הֵן: שֶׁל סַפָּרִין – טָמֵא מִדְרָס; שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו – טָמֵא טְמֵא מֵת; וְשֶׁל זֵיתִים – טָהוֹר מִכְּלוּם.

י שָׁלֹשׁ בְּסִיסִיּוֹת הֵן: שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְשֶׁלִּפְנֵי סוֹפְרִים – טְמֵאָה מִדְרָס; וְשֶׁל דֻּלְפְּקִי – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וְשֶׁל מִגְדָּל – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

יא שָׁלֹשׁ פִּנְקְסִיּוֹת הֵן: הָאֲפִיפוֹרִין – טְמֵאָה מִדְרָס; וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וַחֲלָקָה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

פירוש ברטנורא

ז שנסדקה טמאה מדרס. דכיון שנסדקה ואינה ראויה ללישה, מיחדין אותה לישיבה: טמאה טמא מת. דכלי תשמיש היא: הבאה במדה. שמחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש: טהורה מכלום. שמפני כובדה וגודלה אינה מיטלטלת מלאה, ואנן דומיא דשק בעינן דמיטלטל מלא וריקן:

ח תיבה שפתחה מצדה. משמשת ישיבה עם מלאכתה, שיכולים להשתמש בה כשהוא יושב, בזמן שפתחה מצדה. משא"כ כשפתחה מלמעלן. והבאה במדה דתנינן במתניתין שהיא טהורה מכלום, אינה מיוחדת למדרס קאי, דהטמאה מדרס אפילו באה במדה לעולם היא טמאה:

ט תרבוסין. כלים של עור כעין ארגזים: של ספרים. מקיזים דם: טמא מדרס. גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה: שאוכלים עליו. כלי תשמיש הוא: ושל זיתים. שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם:

י בסיסיות. ואת כנו מתרגמינן ית בסיסיה: ושל דלפקי. כלי עץ שמשמים בו צלוחיות ואשישות ואוכלים ומשקים, וממנו נוטלים ונותנים על השלחן. והבסיס שלפניו אינו לישיבה, אבל תורת כלי עליו: ושל מגדל. אוצר של עץ. ארמריא"ו בלע"ז: טהור מכלום. דלאו כלי הוא וצורתו מוכחת עליו:

יא שלש פנקסיות הן. העשויין לכתוב בהן. כמו חנוני על פנקסו: אפיפורין. לוח שמניחים עליו אבק של עפר וכותבים בו חשבונות. וגדול הוא וחזי לישיבה:

משניות מבוארות - קהתי

~ יום ראשון ~

באור משנה ג

שָׁלֹשׁ עֲרֵבוֹת הֵן – שלושה מיני עריבות הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לוֹג – המחזקת משני לוגים (½ קב) - וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה – ואינה מקבלת משקים, טְמֵאָה מִדְרָס – שאינה ראויה אלא לישיבה; שְׁלֵמָה – עריבה שלמה, שלא נסדקה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – ולא טומאת מדרס, שאינה עומדת לישיבה אלא ללישה, ומי שיושב עליה, אומרים לו: "עמוד ונעשה מלאכתנו"; וְהַבָּאָה בְּמִדָּה – עריבה גדולה המחזקת ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – שמפני גודלה וכובדה אינה מיטלטלת מלאה, ואין כלי מקבל טומאה אלא אם כן מיטלטל מלא וריקן בדומה לשק, כמו שכבר בארנו במקומות אחדים.

באור משנה ד

שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת הֵן – שלושה מיני תיבות הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, טְמֵאָה מִדְרָס – לפי שאפשר לישב עליה, ואף להשתמש בה בשעה שיושבים עליה, הואיל ופתחה בצידה; מִלְּמַעְלָן – תיבה שפתחה מלמעלה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – ולא מדרס, לפי שאינה עומדת לישיבה, ומי שיושב עליה, אומרים לו: "עמוד ונעשה את מלאכתנו"; וְהַבָּאָה בְּמִדָּה – תיבה גדולה המחזקת ארבעים סאה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – במפרשים מבואר, שמדובר כאן בכגון שאינה מיוחדת למדרס, אבל אם היא מיוחדת למדרס, אפילו תיבה הבאה במידה טמאה מדרס (הר"ש; ברטנורא; "תפארת ישראל"; ועיין "תוספות יום טוב"); והוא הדין בעריבה ששנינו במשנה הקודמת.

~ יום שני ~

באור משנה ה

שְׁלֹשָׁה תַּרְבּוֹסִין הֵן – ויש גורסים: תרבוסין; ומבואר במפרשים, שהם כעין ארגזים של עור, ושלושה מינים הם לענין טומאה: שֶׁל סַפָּרִין – תרבוס של ספרים, טָמֵא מִדְרָס – לפי שהוא עשוי להושיב עליו את המסתפר; שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו – תרבוס המשמש כשולחן, שאוכלים עליו, טָמֵא טְמֵא מֵת – שחשוב כלי; אבל אינו טמא מדרס, לפי שאינו ראוי לישיבה; וְשֶׁל זֵיתִים – תרבוס העשוי לשטוח עליו זיתים לפני סחיטתם, טָהוֹר מִכְּלוּם – אינו מקבל כל טומאה, לפי שאינו חשוב כלי.

באור משנה ו

שָׁלֹשׁ בְּסִיסִיּוֹת הֵן – שלושה מיני בסיסים הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה – הבסיס שלפני המיטה, שהיושב על המיטה נותן רגליו עליה, וְשֶׁלִּפְנֵי סוֹפְרִים – המשמשת הדום לרגליהם בשעת הכתיבה, טְמֵאָה מִדְרָס – מקבלת טומאת מדרס; וְשֶׁל דֻּלְפְּקִי – הבסיס שמעמידים בתוכה את השולחן הקטן, שמכינים עליו המאכלים והמשקים להביאם לשולחן ("תפארת ישראל"), טְמֵאָה טְמֵא מֵת – שחשובה היא כלי בפני עצמה; אבל אינה מקבלת טומאת מדרס, שאינה עומדת לישיבה; וְשֶׁל מִגְדָּל – בסיס של ארון בצורת מגדל, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – אינה מקבלת כל טומאה, שאינה כלי.

~ יום שלישי ~

באור משנה ז

שָׁלֹשׁ פִּנְקְסִיּוֹת הֵן – שלושה מיני פנקסים הם, העשויים לכתוב בהם, והם חלוקים בדיניהם לענין טומאה: הָאֲפִיפוֹרִין – כסא המתקפל ומתפשט כפנקס (עיין לעיל טז, א); ויש מפרשים; לוח שמניחים עליו אבק של עפר, וכותבים בו חשבונות, וגדול הוא וראוי לישיבה (ברטנורא עפ"י הר"ש; עיין "משנה אחרונה", שם ביאר, מדוע קורא לזה פנקס, והלא פנקס הוא של פרקים, והכא מדובר בלוח אחד חלק); טְמֵאָה מִדְרָס – מקבלת טומאת מדרס. יש מפרשים, שהאפיפורין הן שני לוחות גדולים מעץ המחוברים יחד בצירים, ומניחים בין שני הלוחות נייר וקולמוס ושאר כלי כתיבה ומקפלם; וכשרוצה לכתוב פותח קפולם, ויושב הסופר על הלוחות וכותב על הנייר ("תפארת ישראל"); והרמבם כותב: "פנקסות הן כל שתי לוחות מזדווגות, יהיו לסופר או לזולתו. ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר; והאפיפורין הוא כסא של פרקים, כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו, וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד" (עיין "תוספות יום טוב"); וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת קִבּוּל שַׁעֲוָה – לוח שממרחים אותו בשעווה וכותבים עליה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – שחשובה כלי (כמבואר לעיל יז, יז), ואינה טמאה מדרס, שאינה ראויה לישיבה; וַחֲלָקָה – לוח חלק שאין עליו שעווה, וכותבים עליו בדיו או בגיר, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – אינה מקבלת טומאה כלל, שאינה כלי.

באור משנה ח

שָׁלֹשׁ מִטּוֹת הֵן – שלושה מיני מיטות הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: הָעֲשׂוּיָה לִשְׁכִיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס – יש מפרשים, שמדובר כאן בכגון שעשה את המיטה סתם, ומעשיה מוכיחים שעשויה לשכיבה, ובאה המשנה להשמיע, שדינה כאילו ייחדה לכך; וְשֶׁל זַגָּגִין – מיטה של זגגים, שמניחים בתוכה כלי זכוכית, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – לפי שיש לה בית קבול; וְשֶׁל סָרָגִין – מיטה של סרגים, הסורגים עליה רשתות, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – אינה מקבלת טומאה כלל, לפי שאינה ממשמשי אדם (רמב"ם). יש מפרשים: דפוס לעשות עליו מרכבה, ועשוי כדמות מיטה בלי שוליים, שאין לו בית קיבול ("תפארת ישראל" עפ"י הרא"ש).

בענין מיטה של זגגין בארנו, שמניחים בתוכה כלי זכוכית. וכן מדייק בעל "משנה אחרונה". אבל הרב מברטנורא כותב: שמניחים עליה כלי זכוכית. וכן פירשו הר"ש והרמב"ם. אבל לפי פירוש זה תמיהה היא, מה שונה מיטה של זגגין מתרבוס של זיתים שהוא טהור מכלום (עיין "תוספות חדשים" שמבואר שם ההבדל, שתרבוס של זיתים אינו ראוי לדבר אחר, מה שאין כן מיטה של זגגין, שראויה גם לדבר אחר).

~ יום רביעי ~

באור משנה ט

שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן – שלושה מינים של קופות (סלים) הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: שֶׁל זֶבֶל – קופה גדולה העשויה להוציא בה זבל לשדות, טְמֵאָה מִדְרָס – לפי שראויה היא לישיבה, שכשהיא מלאה זבל יושבים עליה; שֶׁל תֶּבֶן – משפלת של תבן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – ולא מדרס, לפי שפתחה למעלה, ומי שיושב עליה, אומרים לו: "עמוד ונעשה את מלאכתנו" ("תפארת ישראל"); וְהַפְּחָלָץ שֶׁל גְּמַלִּים – סל קלוע מחבלים, שנותנים על גב הגמל לשאת בו משא, ויש בו נקבים גדולים, טָהוֹר מִכְּלוּם – שאינו חשוב כלי קיבול מחמת נקביו הגדולים, ואף אינו ראוי לישיבה, לפי שהחבלים קשים וקשה לישב עליהם.

באור משנה י

שְׁלֹשָׁה מַפָּצִים הֵן – מפצים, היינו מחצלות העשויות מקנים או מגומא וכיוצא בהם; ושלושה מינים הם החלוקים בדיניהם לענין טומאה: הֶעָשׂוּי לִישִׁיבָה, טָמֵא מִדְרָס – ואף על פי שהוא כפשוטי כלי עץ, מכל מקום מקבל טומאת מדרס מן התורה, שכן ריבה הכתוב (ויקרא טו, ד): "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא", והרי זה ראוי למשכב ועשוי לכך (עיין "תוספות יום טוב"); שֶׁל צַבָּעִין – מפץ שהצבעים נותנים עליו את הבגדים, טָמֵא טְמֵא מֵת – ולא מדרס, שאינו מיוחד לישיבה, אבל תורת כלי עליו (ברטנורא; עיין "תפארת ישראל"); וְשֶׁל גִּתּוֹת – מפץ העשוי לכסות בו ענבים בשעת הגתות, טָהוֹר מִכְּלוּם – לפי שאינו ממשמשי אדם (רמב"ם); ויש סוברים, שהטעם הוא, לפי שכל העשוי לחיפוי טהור ("תפארת ישראל").

~ יום חמישי ~

באור משנה יא

שָׁלֹשׁ חֵמָתוֹת – נודות של עור, וּשְׁלֹשָׁה תֻּרְמְלִין – תרמילי עור, הֵן – החלוקים בדיניהם לענין טומאה: הַמְקַבְּלִים כַּשִּׁעוּר – המפורש לעיל (כ, א), בחמת שבעה קבים ובתרמיל חמישה קבים, וכל שכן אם מקבלים יותר, טְמֵאִין מִדְרָס – שעשויים גם לישיבה; וְשֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין כַּשִּׁעוּר, טְמֵאִים טְמֵא מֵת – ולא מדרס שבפחות מכשיעור אינם ראויים לישיבה; וְשֶׁל עוֹר הַדָּג – אם עשויים הם מעור הדג, טָהוֹר מִכְּלוּם – שכל דבר הנעשה מבריות שבמים אינו מקבל טומאה.

יב שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן: הֶעָשׂוּי לְשָׁטִיחַ – טָמֵא מִדְרָס; לְתַכְרִיךְ הַכֵּלִים – טָמֵא טְמֵא מֵת; וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִים – טָהוֹר מִכְּלוּם.
יג שְׁלֹשָׁה סְדִינִין הֵן: הֶעָשׂוּי לִשְׁכִיבָה – טָמֵא מִדְרָס; לְוִילוֹן – טָמֵא טְמֵא מֵת; וְשֶׁל צוּרוֹת – טָהוֹר מִכְּלוּם.
יד שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן: שֶׁל יָדַיִם – טְמֵאָה מִדְרָס; שֶׁל סְפָרִין – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וְשֶׁל תַּכְרִיךְ, וְשֶׁל נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.
טו שְׁלֹשָׁה פְּרַקְלִינִין הֵן: שֶׁל צָיְדֵי חַיָּה וָעוֹף – טָמֵא מִדְרָס; שֶׁל חֲגָבִין – טָמֵא טְמֵא מֵת; וְשֶׁל קָיְצִין – טָהוֹר מִכְּלוּם.
טז שָׁלֹשׁ שְׂבָכוֹת הֵן: שֶׁל יַלְדָּה – טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס; שֶׁל זְקֵנָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת; וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

פירוש ברטנורא

יב לשטיח. לשטוח בארץ לישב עליו: לתכריך הכלים. לכרוך בו את הכלים, כגון סכינים ומספריים ומחטים כדי לשמרן: ושל רצועות ושל סנדלים. עור העומד לחתוך ממנו רצועות וסנדלים, טהור מכלום, דמחוסר מלאכה הוא. אבל רצועות המתוקנות כבר, טמאות, כדמוכח במסכת נגעים פרק י"א:
יג לוילון טמא טמא מת. העשוי למסך לפני הפתח, טמא, לפי שהשמש מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו: של צורות. בגד שהוא ביד רוקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בבגד אחר:
יד של ידים טמאה מדרס. לפי שפעמים נותנה על הכסת וישן עליה: ושל תכריך נבלי בני לוי. שהיו הלוים כורכים כלי השיר שלהן במטפחת. ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור, ואף הן טהורים:
טו פרקלינין. צורת יד של עור שנושאים ציידי עופות כשתופסים בידיהן העוף, שקורין אשטו"ר ואשפרוי"ר, ובו יוצאים לצוד חיה או עוף: טמא מדרס. לפי שנשען עליו: ושל חגבים. ההולכים לצוד חגבים ונותנים אותם בו: ושל קיצים. ללקט קוצים. ואית דגרסי של קייצים, המייבשים פירות הקיץ, כגון העושים גרוגרות וצמוקים בשדה:
טז סבכות. כיפה שנושאות הנשים על ראשן, עשויה כעין רשת שיש בה נקבים דקין: של ילדה. ראוי לישיבה, ולכך טמאה מדרס: ושל זקנה. מעשיה מוכיחים עליה שאינה ראויה לישיבה. ובתוספתא תניא, של זקנה טמאה מדרס, שאינה מקפדת עליה ופעמים יושבת עליה. ושל ילדה שמקפדת על כליה, אינה יושבת עליה, ולכך טמאה טמא מת: ושל יוצאת לחוץ. סודר שנותנות הנשים על ראשן כשיוצאות לחוץ. ויש מפרשים, יוצאות לחוץ, תרגום זונה נפקת ברא, כלומר סבכות של זונה: טהורות. לפי שאינן חשובות כלי. פירוש אחר, סבכות שנקרעו ורוב שער האשה יוצא לחוץ, שאינן מקבלות רוב שער ראשה של אשה:

באור משנה יב

שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן – שלושה מיני עורות הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה: הֶעָשׂוּי לְשָׁטִיחַ – לשטחו על הארץ ולישב עליו, טָמֵא מִדְרָס – מקבל טומאת מדרס; לְתַכְרִיךְ הַכֵּלִים – עור העשוי לכרוך בו את הכלים, כגון סכינים ומספריים ומחטים, כדי לשמרם, טָמֵא טְמֵא מֵת – שעל ידי הכריכה הרי זה ככלי שיש לו בית קיבול ("תפארת ישראל"); וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִים – עור העומד ליחתך לרצועות או לסנדלים, טָהוֹר מִכְּלוּם – שמחוסר מלאכה הוא (ר"ש; ברטנורא); ויש מבארים הטעם, לפי שאין עליו צורת כלי (רמב"ם; ועיין "משנה אחרונה" שמקשה על שני הטעמים שהבאנו).

~ יום ששי ~

באור משנה יג

שְׁלֹשָׁה סְדִינִין הֵן – שלושה מיני סדינים הם, החלוקים בדיניהם לענין טומאה; הֶעָשׂוּי לִשְׁכִיבָה – היינו סדין סתם ("סדרי טהרות"), טָמֵא מִדְרָס – מקבל טומאת מדרס; לְוִילוֹן – העשוי מסך לפתח, טָמֵא טְמֵא מֵת – לפי שהשמש (שומר הפתח) מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו (גמרא ביצה יד, ב), הלכך יש עליו תורת כלי; וְשֶׁל צוּרוֹת – סדין המצוייר שתולים אותו על הקיר לנוי (הגר"א; "תפארת ישראל"); ויש מפרשים: סדין שיש עליו צורות שונות המשמשות דוגמא לרוקם (רמב"ם), טָהוֹר מִכְּלוּם – שאין עליו תורת כלי.

באור משנה יד

שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן – החלוקות בדיניהן לענין טומאה; שֶׁל יָדַיִם – מטפחת העשויה לקנח בה את הידים, טְמֵאָה מִדְרָס – לפי שפעמים האדם נותנה על הכסת וישן עליה; שֶׁל סְפָרִין – מטפחת שעוטפים בה ספרים, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – שפעמים האדם משתמש בה לצרכים אחרים, ולכן יש עליה תורת כלי; וְשֶׁל תַּכְרִיךְ – מטפחת העשויה לתכריך המת, וְשֶׁל נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי – שבני לוי היו כורכים בה את הנבלים; ויש גורסים: ושל תכריך נבלי בני לוי, כלומר שאין מדובר כאן על תכריך המת, אלא על מטפחת שהיו הלויים כורכים בה נבליהם במקדש (ר"ש; ברטנורא), טְהוֹרָה מִכְּלוּם – שהואיל ומטפחת זו אסורה בהנאה, אינה חשובה כלי תשמישו של אדם ("תפארת ישראל").

בענין "מטפחת של ספרים" מעיר בעל "תפארת ישראל", שאי אפשר לפרש, שהכוונה למעפורת ששמים על המסתפר, שזו אינה עשויה אלא להגן על הבגדים מלכלוך, ואינה מקבלת טומאה כלל (ועיין "משנה אחרונה").

~ שבת קודש ~

באור משנה טו

שְׁלֹשָׁה פְּרַקְלִינִין – מיני כפפות עור (על הידיים), הֵן – החלוקים בדיניהם לענין טומאה: שֶׁל צָיְדֵי חַיָּה וָעוֹף – פרקלין של ציידי חיות ועופות, טָמֵא מִדְרָס – לפי שנשענים עליו (ר"ש; רמב"ם; ברטנורא); שֶׁל חֲגָבִין – פרקלין של ציידי חגבים, טָמֵא טְמֵא מֵת – משום כלי קיבול, שנותנים בו את החגבים; וְשֶׁל קָיְצִין – פרקלין של מייבשי תאנים, הקרויות "קיץ"; ויש גורסים: ושל קוצים – היינו פרקלין של מלקטי קוצים, טָהוֹר מִכְּלוּם – שאינו נחשב כלי תשמישו של אדם, הואיל ואינו משמש אלא כדי לשמור על הידיים מלכלוך או מעקיצת קוצים.

יש מפרשים, שציידי חיה ועוף מתרחקים ליערים ולמדברות ולנים שם בלילה ושוכבים על פרקליניהם, הלכך טמאים הם מדרס. אבל חגבים מצויים ואין ציידיהם מתרחקים, ואף פרקליניהם קטנים ואינם ראויים לשכיבה, הלכך אינם טמאים מדרס ("משנה אחרונה"). ויש מבארים, שציידי חיות יעלו הרים וירדו בקעות, והולכים ונשענים על ידיהם ("חסדי דוד").

באור משנה טז

שָׁלֹשׁ שְׂבָכוֹת הֵן – סבכה היא רשת שנותנת האשה על שערותיה לשם כיסוי ראשה, ושלושה מיני סבכות הם החלוקים בדיניהם לענין טומאה: שֶׁל יַלְדָּה – סבכה של אשה צעירה, טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס – שראויה היא לישיבה (רמב"ם; ברטנורא); ויש מעירים, שאפשר שהיו הילדות באותו זמן נותנות סבכה שלהן על גבי הכסת וישנות עליה (כסף משנה); שֶׁל זְקֵנָה – סבכה של אשה זקנה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת – ולא טומאת מדרס, לפי שעשויה היא באופן שאינה ראויה לישיבה. ובתוספתא שנוי להיפך: של זקנה טמאה מדרס (לפי שאינה מקפדת על הסבכה ופעמים יושבת עליה. – הר"ש; ברטנורא), ושל ילדה טמאה טמא מת (שמקפדת היא על הסבכה שלה ואינה יושבת עליה. – ברטנורא); וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ – סודר שנותנת האשה על ראשה כשהיא יוצאת לחוץ, טְהוֹרָה מִכְּלוּם – שאינה חשובה כלי. ויש מבארים הטעם, לפי שאין בה כשיעור בגד ("תפארת ישראל"). יש מפרשים: יוצאת לחוץ – סבכה של זונה (שכן תרגום "הכזונה" – בראשית לח, טו; "הנפקת ברא"). ויש מפרשים: סבכה שנקרעה ורוב שער האשה יוצא לחוץ (הר"ש; הרא"ש).

בעל "משנה אחרונה" כותב: לולא דברי המפרשים ז"ל נראה לי, שסבכות אלו (של ילדה ושל זקנה) אינן הסבכות שנותנות על ראשן, שאותן הסבכות אין דרכן ליטלן, שלא לגלות שערותיהן, אלא כמין מטפחות הן שנושאות בידיהן ועשויות גם כן נקבים נקבים, כמו הסבכות, לנוי, ומקנחות בהן את פיהן וידיהן תמיד מכל לכלוך, אלא שהמטפחת של הילדה רחבה, ובעת הישיבה נותנת אותה על הכסא, שלא ידבק אבק ולכלוך בבגדיה, ואילו הזקנה שאינה מקפדת על בגדיה אינה נותנת אותה תחת בגדיה.

ושל יוצאת לחוץ יש לפרש, דכשיוצאת לשוק נותנת סודר על בגדיה להגן מפני הגשמים, וכל שאינו אלא להגן אינו חשוב כלי.

ובעל "תפארת ישראל" כותב, שנראה לו לפרש, שסבכה הנזכרת כאן היינו צעיף, ושל ילדה הצעיף ארוך הוא, ומכסה בו ראשה ורוב גופה, ובשעת הישיבה יושבת היא על החלק המדולדל מלאחריה, ולפיכך סבכה זו מקבלת טומאת מדרס; מה שאין כן בצעיף של זקנה, שאינו ארוך כל כך, ואינו מידלדל לאחוריה עד שתוכל לישב עליו כשתעטוף בו ראשה, הלכך אינו מקבל טומאת מדרס.