נביאים - חבקוק פרק ב
ד הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: ה וְאַף כִּי־הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים: ו הֲלוֹא־אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ וְיֹאמַר הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ עַד־מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט: ז הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ: ח כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל־יֶתֶר עַמִּים מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ:
רש"י
(ד) הנה עופלה. נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה ל' עזות כמו (מדבר יד) ויעפילו וכן עופל ובוחן (ישעיה לב): לא ישרה נפשו בו. אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות: וצדיק באמונתו יחיה. יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים: (ה) ואף כי היין בוגד. ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו דלקביל אלפא חמרא שתי (דניאל ה): גבר יהיר. הוא: ולא ינוה. לא יתקיים מדורו ונוהו שנתגאה ואמר בטעם חמרא להביא כלי בית המקדש ושתה בהם והיא תגרם לו שיהרג ויכלה זרעו כי גבר יהיר לץ לא ינוה לא יתקיים הוא ונוהו: אשר הרחיב. נבוכדנצר. כשאול נפשו. להשיג כל תאותו ברחב לב: והוא כמות. כמלאך המות שאינו שבע מלהמית כך זה אינו שבע בכל קניינו: (ו) הלא אלה. אשר אסף אליו לעובדו כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו: ויאמר. האומר את מליצת החידה: הוי המרבה לא לו. זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל: עד מתי. יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה כמו שמצינו במשכנא (דיחזקאל מא) צלעות הבית והעבים, ועב עץ (שם): (ז) ויקוצו. כמו ויקיצו: (ח) שלות גוים רבים. השלכתם ונשלתם ממקומ': כל יתר. פליטת העכו"ם: מדמי אדם. בנקמת דמי ישראל הקרוי' אדם שנא' (שם לד) אדם אתם: וחמס ארץ. ארץ ישראל: קריה. היא ירושלים:
מצודת דוד
(ד) הנה עופלה. עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו: (ה) ואף כי היין בוגד. ומכל שכן איש היין הבוגד בשכרותו והוא גבר יהיר וגס רוח ואינו יושב במדורו להחזיק בשלו כי ילך לרשת עוד משכנות לא לו: אשר הרחיב וגו'. ר"ל מתאוה לכבוש כל העולם תחתיו כמו שאול הקבר הבולע כל הבריות ודומה הוא אל המות הבא על בעלי חי ולא ישבע כמוהו: ויאסוף וגו'. להיות כולם נכנעים לו ותחת ממשלתו וכאומר הלא כל המתחזק ומתגאה עם שהוא צדיק עכ"ז אין ישרות בנפשו ומכ"ש אשר כל אלה יעשה איך ינקה מן הגמול הראוי: (ו) הלא אלה. ר"ל באמת יבוא יומו וכל אלה העכו"ם שאסף ישאו עליו קול משל ואמרי מליצה אשר החידות שבה יהיה בעבורו וכה יאמר כ"א אוי אל המרבה בממשלות ולא יהיה לו ולזרעו וכי עד מתי תשאר בידו הלא מהר תלך ממנו והוא רק מכביד על עצמו פשע רב כמשא עבה של טיט: (ז) הלא פתע. הלא פתאום יקימו הנושכים אותך והמזעזעים אותך יעורו משנתם לבוא עליך הם מלכי פרס ומדי: והיית. ואתה תהיה להם למשיסה כי ירמסו אותך ברגליהם: (ח) כי אתה שלות. בעבור שאתה שללת עכו"ם רבים לכן ישללו אותך יתר העכו"ם אשר נשארו ולא כליתם: מדמי אדם. כל זה בא מסיבת דמי אדם אשר שפך דם ישראל: וחמס ארץ. מסיבת החמס שעשה בא"י ובקריה היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה:
מצודת ציון
(ד) עופלה. ענין התחזקות וכן ויעפילו לעלות (במדבר יד): ישרה. מל' יושר: (ה) ואף כי. עניינו כמו כ"ש וק"ו וכן ואף כי אש אכלתהו (יחזקאל טו): היין. איש היין וכן לץ היין (משלי כ): בוגד. ענין רשע: גבר. איש: יהיר. גס רוח כמו זד יהיר (שם כא): ינוה. מל' נוה ומדור וכן נוה משולח (ישעיה נז): (ו) ישאו. ענין הרמה: ומליצה. כן יקראו אמרים צחים: חידות. דבר סתום וקשה ההבנה: הוי. כמו אוי: עבטיט. כמו עב טיט ר"ל משא עבה של טיט: (ז) פתע. הוא כמו פתאום: נושכיך. מל' נשיכה וחיתוך עם השינים: ויקצו. מל' הקצה והערה מן השינה: מזעזעיך. ענין רתת ורעדה כמו לזעוה ולבז (יחזקאל כג): למשסות. ענין רמיסה כמו והיו שוסיך למשסה (ירמיה ל): למו. להם: (ח) שלות. ישלוך. מל' שלל ובזה: וחמס. עושק: קריה. עיר:
כתובים - תהלים פרק מב
ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: ד הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: ה אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד־בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל־רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: ו מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו: ז אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל־כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר:
רש"י
(ג) מתי אבא ואראה פני אלהי'. לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום. צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל: (ד) היתה לי דמעתי לחם. מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמואל א א'): (ה) אלה אזכרה. כי אעבור בסך. פשוויי"אה בלע"ז, את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים. סך ל' חשבון סך בני אדם, ד"א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי: אדדם. אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות, אדדה עמהם אטוויי"אמוץ שנבל"א בלע"ז, ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה, ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה: אדדם. אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית ל"ז) דבר עמו בשלום: המון חוגג. שהיו הולכים לחוג, ועל ככה יסד הפייט (בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע"ש) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר, ומ"א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין: (ו) תשתוחחי. לשון כי שחה לעפר נפשנו (לקמן מ"ד) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי"ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי"ן בתחלת': הוחילי. המתיני וצפי לגאולה: (ז) אזכרך מארץ ירדן. ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי', הובשת לנו את הירדן: מהר מצער. מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו, כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו:
מצודת דוד
(ג) צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה' בבה"מ: (ד) היתה לי וגו'. דמעות בכיותי המה לי במקום הלחם ר"ל ישבעו אותי כאלו אכלתי לחם כי דמעות הבכי ימנעו האכילה וכן נאמר בחנה ותבכה ולא תאכל (ש"א א): באמור. בעבור שאויבי אמרו לי איה אלהיך אם אלהים הוא יקום ויעזרך: (ה) אלה. הדברים האמורים למטה אזכרה ובעבור הצער שעלי נפשי משתפכת ורוצה לצאת: כי אעבור. בזכרי אשר עברתי לירושלים שלש פעמים בשנה בעגלות מכוסות כדרך החשובים והייתי מדדה ללכת לאט ובנחת עד בואי אל בה"מ: המון חוגג. בקול המון שמח ורוקד: (ו) מה תשתוחחי. כאלו מנחם נפשו ואומר לה אתה נפשי למה תלך שחוח ולמה תהמי בקול יללה קוה לה' כי עוד יבא עת שאודה לו על הישועה הבאה לי מעמו: (ז) אלהי. כאלו תחזור הנפש להתרעם שוב ואומרת אתה אלהי הנה נפשי עלי תשתוחח על אשר אזכור הטובה שהיה לי ממך אשר הלכנו אל בית ה' מארץ ירדן וכו' וזכר המקומות ההם על כי היו בקצה גבול ארץ ישראל:
מצודת ציון
(ה) בסך. מלשון סכך ומכסה: אדדם. ענין ההלוך לאט ובנחת ובדרז"ל האשה מדדה את בנה (שבת קכ"ח): המון. מלשון המיה: חוגג. ענין רקידת השמחה כמו אוכלים ושותים וחוגגים (ש"א ל'): (ו) תשתוחחי. מלשון שחייה וכפיפה: הוחילי. מלשון תוחלת ותקוה: (ז) על כן. על אשר: וחרמונים. הרי חרמון: מצער. כך שם ההר: