מאמר חיזוק ממשפיעי קו השגחה פרטית
עברו כעשר שנים. הבת שלי חלתה ל"ע, והוצרכה לעבור ניתוח בוושינגטון. כולנו אני ואשתי, בעלה של בתי וגם בתם הקטנה - נסענו לשם עם בתנו החולה, כדי ללוות אותה בתקופת הניתוח והטיפולים, עד שבעזרת ד' תבריא לגמרי. התאכסנו במונסי אצל מארחים נפלאים, יהודים בגיל העמידה שכבר אין להם ילדים קטנים בבית. נכדתנו הקטנה הלכה לגן מקומי, והוריהן של ילדות הגן היו מזמינים אותה אליהם מפעם לפעם.
כמה ימים אחרי הניתוח הגדול בוושינגטון, תקפו את בתי כאבים חזקים מאוד. היא התייסרה ממש, ואחרי התייעצות מהירה הוחלט שהיא חייבת להתפנות מיד לבית החולים. תחילה ניסיתי להשיג מטוס מהיר, אך משלא עלה הדבר בידי, לא חיכיתי אפילו לאמבולנס. הכנסתי מזרון לתוך הרכב שלי, ו'טסנו' לבית החולים. יחד איתנו נסע חתני.
אשתי והבת הקטנה נשארו בבית המארחים, אנשים מבוגרים שלא יכולים להוות חברה של ממש לילדה קטנה שעדיין לא רכשה את האנגלית. ואז, המארחת נזכרה שבבית הסמוך מתגוררת משפחה ישראלית שהגיעה למקום לפני כמה שנים. יש להם בית גדול, ילדים בגילים המתאימים, מרחבים ומשחקים לרוב. הנכדה שלי בוודאי תרגיש שם בנוח. המארחת התקשרה לשכנה וסיפרה לה שמתארחת אצלם משפחה מבית שמש, וכעת האמא פונתה לבית החולים, והיא שואלת האם יוכלו לארח את הילדה הקטנה והסבתא.
"משפחה מבית שמש? מעניין. איך קוראים להם?" המארחת אמרה לה את השם, והשכנה נרעשה ממש. "בשבילם אני עושה הכול!" האישה הזו הייתה השכנה לשעבר, לה עזרתי בסידור המוסדות לילדיה. מאותו יום היא לקחה חסות על הילדה, ודאגה לבתי בכל מה שיכלה. זו הייתה הקלה עצומה לכל המשפחה. הם היו ממש שליחים מהשמיים ללוות אותנו בגלות במונסי.
אז, לפני שנים - חשבתי שאני עוזר לה, ולא ידעתי כי אני עוזר לעצמי, ומכין לנו את הדרך בהתמודדות של בתנו ושלנו הרחק מהבית.