כשאנחנו רוקדים בשמחת בית השואבה, עלינו לזכור את דברי הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח, טו), שאנו שמחים בעצם המצווה ומאושרים באהבה שמרעיף עלינו הבורא. זוהי עבודת הימים. כששמחים ורוקדים לכבוד הקדוש ברוך הוא - זה הכבוד האמיתי, כפי שניתן ללמוד מדוד המלך.
עיקר פסוקי דזמרה שאותם אנו שרים בכל יום בתפילה, נכתבו על ידי דוד המלך נעים זמירות ישראל. גם את עניין הריקוד נלמד ממנו:
כאשר רקד דוד המלך לכבוד ארון ברית ד', הוא זלזל בכבודו כמלך. אשתו מיכל בת שאול לא הורגלה בכך מבית אביה, והוכיחה אותו על כך. לרוב, כיבד דוד המלך את חמיו עד מאוד, ואף כינה אותו "משיח ד'"; אולם כשהנושא נגע לכבוד שמיים - דוד היה חריף מאוד. 'שאול הקפיד על כבודו', הוא ציין, 'אבל אני מזלזל בכבודי כדי לכבד את ד' יתברך! וזו הסיבה שהבורא בחר בי ולא בבית אביך!'
לפי המלבי"ם, על המלך מוטל במיוחד לזלזל בכבודו בשמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כדי להיכנע ביותר! מי שאינו 'תלמיד' של דוד המלך בעניין זה ואינו רוקד ושמח לכבוד ד', הוא בעל גאווה, חוטא ושוטה, ועלול להיענש על כך. לכן, לכבוד הבורא נרקוד בכל עוז, גם אם זה ייראה כזלזול בעצמנו.
לפי המובא בנביא שמואל ב' (פרקים ו-ז), ולפי סמיכות הפרשיות, ניתן להסיק שדוד המלך עשה את כל עבודתו בחייו - להרבות כבוד שמיים. הוא לא כיבד את עצמו במקום את הקדוש ברוך הוא, אלא להיפך.
הלוואי שנזכה גם אנו לנצל את הימים הגדולים, לפזז ולכרכר בכל עוז לפני מלך מלכי המלכים, ולהרבות כבוד שמיים.